ואתחנן תשס"ב (גליון מספר 248)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת ואתחנן

גליון מס' 248 תשס"ב
(קישור לדף המקורי)

ונִשְׁמַרְתֶּם

מְאֹד   לְנַפְשֹׁתֵיכֶם – כּי

לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה'  אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵש.  פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל

סָמֶל, תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה. (דברים ד, טו-טז).

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם – לאַהֲבָה אֶת ה'  אֱלֹהֵיכֶם. (יהושע כג, יא)

 

"רק השמר לך" – הוא הגוף, "ושמור

נפשך" –  הוא הנפש.

(העמק דבר דברים ד, ט)

 

הואיל והיות הגוף בריא ושלם, מדרכי השֵם

הוא, אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך האדם להרחיק את

עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המברין והמחלימים את הגוף,

וכן הוא אומר: 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'… 

לעולם ישתדל אדם

לדור במקום שהאוויר זך ונקי, במקום גבוה ובנין רחב. ואם אפשר, לא ידור בקיץ

במקום פתוח לצד צפון או לצד מזרח, ושלא יהא שם שום דבר מעופש. וטוב מאד לנקות

אוויר הבית תדיר, בריחות טובות ובעשנים מועילים…

האוויר הטוב לבריאות הגוף הוא, שיהא שווה,

ממוצע בין הקור והחום. לכן יזהר כל אדם שלא יחמם את ביתו הרבה בימות החורף, כדרך

אנשים בלי דעת, כי על ידי רוב החמימות הרבה חלאים באים רחמנא ליצלן, אלא יחממו

באופן אשר לא ירגיש שום קרירות ולא יחם לו ביותר.

(קיצור שולחן ערוך סימן לב סעיפים א, כה,

כו)

 

 

להתמודד עם הזיכרונות הקשים

דבורה וייסמן

אגיפטולוגים מצאו שיר מנַגָן הנֵבֶל בקבר של המלך אנתפ ובו כתוב: "שכחה מביאה

ברכה." (ההרצאה של ד"ר נילי שופק מהחוג למקרא באוניברסיטת

חיפה, בהרצאה שהתקיימה בירושלים ב- 17.6.02.) לעומת

זאת, בפרשתנו מודגש ערך הזיכרון. למשל, פרק ד', פסוק ט:" רק הישמר לך

ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך…" על מנת לשמור על

הזיכרון  החי, התורה מצווה אותנו

מספר פעמים: "והודעתם לבניך ולבני בניך"(ד:ט), "הישמרו לכם פן

תשכחו…" (ד:כ"ג), "וזכרת כי עבד היית…" (ה:ט"ו),

"ושיננתם לבניך…"(ו:ז) ועוד אזכורים רבים בפרשה הזאת ובפרשיות נוספות.

ה"בעל שם טוב" אמר שסוד הגאולה הוא הזכירה, ואפילו היסטוריונים והוגי

דעות בני זמננו מדגישים את חשיבותו של הזיכרון הקולקטיבי בזהות היהודית. (אני מפנה את תשומת לב הקוראים לספר זכור

של פרופ' יוסף ירושלמי.)

לעומת זאת,

אנחנו מוצאים בגמרא ברכות (ל"ב, ע"ב), קטע המציג גישה קצת שונה

לזיכרון ושכחה. "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָה? (ישעיהו מ"ט: ט"ו) אמר

הקדוש ברוך הוא: "כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני

במדבר." (יש

כאן כמובן משחק מילים סביב המילה "עולה".) אמרה

לפניו (כנסת ישראל): "ריבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא

כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל?" אמר לה, "גם אלה לא תשכחנה. (ראו: שמות ל"ב:ד) אמרה

לפניו, "ריבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה

סיני?" אמר לה, "ואנוכי לא אשכחך." (ראו: שמות כ:ב) והיינו

דאמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא, "מאי דכתיב, "גַּם אֵלֶּה

תִשְׁכַּחְנָה —“זה

מעשה העגל, "וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵך"

זה מעשה סיני."

בקטע זה,

מעֵבר למשחקי המילים ולמדרש הספרותי השנון, יש אמירה פסיכולוגית ורעיונית חזקה

וחשובה: לא כל זיכרון הוא מבורך או חיובי. פסיכולוגית, ישנם זיכרונות רבים

המנציחים חוויות טראומטיות והגורמים למחלות נפש. הסופר הארגנטינאי בורחס כתב פעם

סיפור על אדם בשם פואנטז, שעקב תאונה נידון לזכור כל מראה, כל צליל, כל ריח וטעם

שאי-פעם חווה. אי אפשר היה לו לתפקד בחיים מפאת העומס הבלתי אפשרי של הזכירה. הוא

התחנן לשכחה.

כמו אצל אנשים בודדים, גם אצל עמים, יש זיכרונות שבונים

זהות חיובית ושמזינים את הנפש. וכמו שהפרט לעיתים נתקע בזיכרון טראומטי שאינו

מאפשר לו ללכת הלאה בחייו, גם אצל עמים יכולים להיות  זיכרונות המונעים התקדמות כל שהיא. אין הפתרון נעוץ בשכחה, אלא

בעיבוד והכלה של הזיכרון הקשה לתוך מרקם חיים מורכב יותר.

נדמה לי

שהעניין נרמז בסיפור תלמודי נוסף שאביא כאן בעברית, בתרגומו של הרב שטיינזלץ. הסיפור

מופיע במסכת תענית, (כ"ב, ע"א):

רבי ברוקא מחוזאי היה מצוי בשוק של בי לפט (שם

של עיר.) והיה מצוי אליהו הנביא אצלו. אמר לו פעם אחת לאליהו: האם יש בשוק זה

על כל האנשים שבו, מישהו שהוא בן העולם הבא? אמר לו: לא. בינתיים ניראה אדם אחד

שהיה לבוש נעלים שחורות שלא כמנהג ישראל ולא היה לו חוט התכלת, ציציות, בבגדו. אמר

לו אליהו לרבי ברוקא: זה בן העולם הבא הוא. רץ רבי ברוקא אחריו. אמר לו, מה מעשיך?

אמר לו: לך היום, שאין לי זמן ובוא למחר, ואז נשוחח. למחר אמר לו: מה מעשיך

הטובים? אמר לו: שומר בית הסוהר אני ואני אומר גברים לחוד ונשים לחוד. ואני מכניס

את מיטתי בין אלה לאלה כדי שלא יבואו לידי איסור. וכאשר אני רואה בת ישראל שנוכרים

נותנים עיניהם בה, מוסר אני את נפשי ומציל אותה. יום אחד, הייתה נערה מאורסת אצלנו

שנתנו בה נוכרים עיניים. לקחתי שמרֵי יין שהם אדומים ושמתי לה בשיפולי בגדה ואמרתי

נידה היא כדי שיניחו לה. אמר לו רבי ברוקא: משום מה אין לך חוטי ציצית, ואתה נועל

נעליים שחורות? אמר לו: אני יוצא ונכנס בין הנוכרים לבוש כך כדי שלא יידעו שיהודי

אני, וכאשר הם גוזרים גזרה, מודיע אני לחכמים והם מבקשים רחמים ומבטלים את גזרתם.

ושאל אותו: מה הטעם כאשר אמרתי לך אני, מה מעשיך, ואמרת לי  ' לך עכשיו ובוא למחר'? אמר לו: באותה

שעה גזרו גזירה ואמרתי בלבי:  מתחילה

אלך ואודיע להם לחכמים שיבקשו רחמים על הדבר. בינתיים באו שניים אחרים לשוק. אמר

לו אליהו לרבי ברוקא: אלה גם כן בני עולם הבא הם. הלך אליהם ואמר להם, מה מעשיכם?

אמרו לו: אנשים שמחים אנו ומשמחים את העצובים. או גם כן, כאשר אנחנו רואים שניים

שיש ביניהם קטטה אנו טורחים ועושים ביניהם שלום.

האדם

הראשון המוזכר בסיפור כ"בן העולם הבא" שייך לספֵירה של יחסי איבה בין

יהודים ונוכרים. היהודים הם מיעוט נרדף, קורבנות להתעללות ולאלימות מצד הרוב

האנטישמי. דרושים להם מנגנוני הגנה עצמית, אפילו בלתי קונבנציונליים, על מנת

לשרוד. הציונות ביקשה לשנות את מצבו של עם ישראל לעומת הגויים, להגיע לשוויון

ו"נורמליזציה." לדאבוננו הרב, בינתיים לא התגשמה שאיפה זאת.  המלחמה הנוכחית ממשיכה את מצבנו האבנורמלי.

במלחמה זו, שני הצדדים הם קורבנות. הולכים ונוצרים מערכת זיכרונות טראומטיים

ואיומים בשני הצדדים. אפילו עם, בעזרת ה', נגיע לרגיעה או אף להסכם, המשקע של

הזיכרונות לשני הצדדים עלול להיות קשה מנשוא.

הסיפור התלמודי מציע אלטרנטיבה. אצל שני האנשים

הנוספים, הגאולה איננה עניין של הגנה עצמית נגד עלילות הגויים. הגאולה שהם מביאים

היא של שמחה, פיוס, שלום בין-אישי. אנחנו צריכים לחנך את ילדינו לזהות יהודית

חיובית, לא רק כתגובה לשנאה ולאנטישמיות, אלא כערך  רוחני ותרבותי העומד בפני עצמו. ולוואי שאויבינו גם הם יוכלו

להפנים מסר זה.

בשבת "נחמו", בין תשעה באב לבין ט"ו

באב, אנחנו חווים את התנועה הדיאלקטית של החיים היהודיים. יוצאים מאֵבל וחורבן, מזיכרונות

של רדיפה ושואה, ונכנסים לתקופה של נחמה, עם מועד שמסמל את השמחה של הפיוס.

היסטורית, הפיוס בט"ו באב היה בין שבטי ישראל, כששבט בנימין הותר לבוא בקהל

לאחר סיפור של התעללות ואלימות נוראית (שופטים י"ט). יהי רצון

שבימינו נגיע גם לפיוס עם שכינינו הפלשתינאים ושבשני הצדדים, יצליחו להתמודד עם

זיכרון הקורבנות, להכיל את הסֵבל, ולהמשיך הלאה.

ד"ר דבורה וייסמן מנהלת את מכון כרם

להכשרת מורים וחברה בקהילת ידידיה בירושלים.

 

 

"למען

תחיו ובאתם וירִשתם" – ירושת הארץ מותנית בקיום הברית

שלא תאמרו – כבר נאמר:

"לאלה תחלק הארץ" – לנו ניתנה הארץ, בין זכאין בין חייבין, אל תאמרו כך,

שהרי אין כניסתכם בארץ  תלויה אלא

בזכות שתשמעו אל החוקים והמשפטים.

(חזקוני דברים ד, א)

 

…ישנם הסבורים כי אהבת ה'

לישראל מובטחת ללא תנאי, והם מסתמכים 

על פסוקים  כגון "כי

מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבתיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך

מבית עבדים" ושכביכול הקדוש ברוך הוא חייב לקיים שבועתו ולגאול אותנו.

אולם אין כן הדבר, וכל זמן

שלא יימצא דור כשר ומתאים לקבלת הברית והחסד כפי שנשבע ה' לאבות, יש לקדוש ברוך

הוא סבלנות, ואלף שנים בעיניו כיום אתמול כי יעבור; אולם מאידך, לגמרי לא

מובטח  שאנו נוכל לחכות אלף דור, אם

לא נהיה ראויים לכך. דברים אלו צריכים להאמר כנגד אותה אידיאולוגיה מסוכנת,

בה  יש משום פיחות עצום של האמונה

הדתית, וכאיחלו ניתנה לעם ישראל הבטחה לגאולה משיחית של גדולה ותפארת, רק משום

היותם בני ישראל. אותם דברי חירוף וגידוך הנשמעים כיום מפי רבים המוחזקים בעיני

עצמם שלומי אמוני ישראל, על כך שהקדוש ברוך הוא כאילו חייב לקיים שבועתו ולגאול

אותנו, דבירם אלה עלולים להיות מטעים ומאכזבים, משום היותם מנותקים מהתנאי הגדול

של: "שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים".

(י. ליבוביץ: שבע שנים של

שיחות על פרשת השבוע, עמ' 776-777)

 

"נחמו נחמו עמי" -הרהורים לשבת נחמו

אנו

מרבים להשתמש במושג "נחמה" – 

רק בתפילת מנחה של תשעה באב ביקשנו , בנוסח זה או אחר "נחם ה' את אבלי

ציון וירושלים"; כאשר אנו הולכים לבית האבל, אנו מקיימים גמילות חסדים

המוגדרת כ"ניחום אבלים" וגם משתמשים במטבע לשון "המקום ינחם

אתכם…" או "תנוחמו מן השמים". השבתות שלאחר תשעה באב

נקראות "שבע שבתות הנחמה" בין היתר בגלל ההפטרות הנקראות באותן שבתות,

שהראשונה בהן פותחת ב"נחמו נחמו עמי". (ישעיהו מ).

מהי, אם כן, משמעותה של אותה

"נחמה"? האם באמת תיתכן נחמה, בכל מקרה? האם, למשל, משפחה שסבלה שכול

יכולה לקבל תנחומים?

כבר בספר בראשית

מופיע השורש "נחם", וכך לשון המקרא:

"וַיַּרְא

ה'  כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם

בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה'  כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ

וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. 

וַיֹּאמֶר ה':   

אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד

בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם." (בראשית

ו, ה-ז)

וכמה פסוקים לפני כן:

"וַיִּקְרָא

אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר:  זֶה

יְנַחֲמֵנו ּ

מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" (בראשית ה', כט)

בפרשת "כי תשא", בקטע  שאנו קוראים בתענית ציבור , מופיע אחרי

חטא העגל ותחינתו של משה:

" וַיִּנָּחֶם  ה'  עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ."

הפרשנים השונים, החל מחז"ל

מתמודדים עם הקושי  התיאולוגי

המתעורר בעיקר  בפסוק  "וינחם ה' כי עשה את האדם";  הנטייה הכללית היא לראות בדברים אלו

דוגמה קלאסית למושג "דברה תורה בלשון בני אדם". רש"י, אבל, מסכם את

מושג הנחמה במילים: " כולם לשון מחשבה אחרת

הם". כלומר, להוראות השונות של שורש "נחם" יש מכנה משותף, בין אם

מדובר ב"חרטה" ובין עם מדובר ב"להתנחם" והוא: מחשבה אחרת.

מושג הנחמה שייך אם כן לדברים

שאין באפשרותנו  לשנותם במציאות, כי

הרי את הנעשה אין להשיב, רק מתרחש כאן תהליך פנימי, לעתים קשה וארוך,

המאפשר לאדם להסתכל על המציאות "אחרת" ולמצוא בה משמעות חדשה. רק בהפטרה

לפרשת ניצבים, בשבוע השביעי, יכולים אנו לומר, יחד עם הנביא: "שוש אשיש

בה'".  דבר זה מלמד אותנו

שעיבוד אֵבל  או חוויה טראומטית הוא

תהליך המצריך זמן. אמנם, הזמן החולף מאפשר את תהליך השינוי, אך הוא איננו מחולל

אותו. ב"אבות דרבי נתן", מובא סיפור על תלמידיו של  רבי יוחנן בן זכאי שבאו לנחמו אחרי מות

בנו. כל תלמידיו ניסו לנחמו ללא הצלחה ע"י השוואת אסונו לאסונות אחרים. רק

רבי אלעזר בן עזריה הצליח, וכך לשון "אבות דרבי נתן":

"נכנס

רבי אלעזר בן עזריה –  כיון  שראהו,  אמר  לשמשו:  טול לפני כלי ולך אחרי  לבית  המרחץ, לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד  בו.

נכנס

וישב לפניו ואמר לו: אמשול לך משל: למה הדבר דומה?  לאדם 

שהפקיד  אצלו  המלך  פקדון, בכל יום ויום 

היה  בוכה וצועק ואומר: אוי

לי, אימתי אצא מן הפקדון  הזה  בשלום,  אף  אתה,  רבי, היה לך בן קרא תורה;  מקרא,  נביאים וכתובים, משנה, הלכות ואגדות ונפטר  מן  העולם  בלא  חטא  ויש  לך  לקבל  עליך תנחומים 

כשחזרת  פקדונך  שלם.

אמר

לו: רבי אלעזר בני, נחמתני  כדרך  שבני  אדם  מנחמין."  (אבות דרבי נתן פרק י"ד, משנה ו)

רבי

אלעזר בן עזריה דיבר אל רבו בלשון בני אדם, התחבר  אליו ואל מצוקתו, והעביר את המוקד אל הבן החי, אל

משמעות החיים, אל הזיכרון . התייחסות זו איפשרה לרבן יוחנן בן זכאי להסתכל על

המציאות הקשה של העדר בנו בצורה אחרת.

האם  יש כאן מתכון אוניוורסלי וכללי

לתנחומים?  כנראה שלא . אך ייתכן

שהסתכלות על  מציאות עגומה בזוויות

שונות, הלוקחות בחשבון את העבר 

ותקווה לעתיד טוב יותר והמתחברות לאדם , לקבוצה ולחברה במקום מצוקתם וכאבם,

מהווה אפשרות של נחמה. האם עלינו לחכות לרבי אלעזר בן עזריה שיוכל לעזור לנו

להתנחם או שמא על כל אחד ואחד מאתנו לגייס את רבי אלעזר בן עזריה הפנימי כדי

להתנחם, לנחם ולהפיח תקווה בחברה פצועה?

פנחס לייזר – עורך

 

ברכותינו

לחברתנו תניא ציון לרגל הופעת הספר "סיפורי ראשית" בעריכתה

בהוצאת ידיעות אחרונות.

לחברנו דוב אברמסון, המאייר המסור, לכבוד סיום לימודיו ב"בצלאל".

שתלכו מחיל אל חיל

מערכת "שבת שלום"                                  

"עוז ושלום-נתיבות שלום"