ואתחנן תשס"א (גליון מספר 198)



Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat




פרשת ואתחנן

גליון מס' 198 תשס"א
(קישור לדף המקורי)

וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ,
בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאֹדֶךָ.
חייב   אדם  לברך  על  הרעה  כשם  שהוא  מברך  על  הטובה,   שנאמר (דברים ו) :

"ואהבת את יי אלהיך
בכל  לבבך ובכל נפשך ובכל
מאדך".

בכל לבבך – בשני
יצריך;  ביצר טוב וביצר רע.

ובכל נפשך –  אפלו הוא נוטל את  נפשך.

ובכל מאדך, בכל ממונך. (משנה ברכות ט , ה)

 

 

קיים קשר
הדוק בין אהבת ה', אהבת הרֵע ואהבת הגֵר

 "ואהבת   את  ה'  אלהיך"
  עשֵה  מאהבה.  הפריש
הכתוב  בין  העושה  מאהבה לעושה מיראה; מאהבה שכרו  כפול 
ומכופל,  לפי  שהוא אומר "את ה' אלהיך
תירא  ואותו 
תעבוד  ובו  תדבק"
(דברים י') יש לך אדם 
כשהוא מתירא מחבירו כשהוא מטריחו, מניחו
והולך  לו.  אלא  אתה  עושה מאהבה, שאין לך אהבה במקום   יראה  
ויראה  במקום  אהבה  אלא  במדת
הקב"ה  בלבד.

דבר אחר: "ואהבת את ה' אלהיך" –
אהבהו
על  כל  הבריות 
כאברהם  אביך,  כענין  שנאמר  "ואת
הנפש   אשר  
עשו  בחרן" 
(בראשית  י"ב) והלא  אם מתכנסים   כל   באי  
העולם   לבראות   יתוש  אחד
ולהכניס  בו  נשמה,  אינן  יכולים  לבראותו ומה תלמוד לומר "ואת הנפש
אשר עשו בחרן"? אלא, מלמד שהיה אברהם
אבינו מגיירם ומכניסן תחת כנפי השכינה. (סיפרי ואתחנן
פיסקא לב)

 

אהבת   הגר 
שבא  ונכנס  תחת  כנפי 
השכינה  שתי מצות  עשה;  אחת  מפני  שהוא  בכלל 
ריעים ואחת מפני  שהוא גר והתורה אמרה
"ואהבתם את הגר". צוה על 
אהבת  הגר 
כמו 
שצוה  על אהבת עצמו
, שנאמר
"ואהבת   את   ה'  אלהיך" 
הקב"ה  עצמו  אוהב  גרים, שנאמר "ואוהב גר". (
משנה תורה
לרמב"ם, הלכות דעות ו , ד)

.

עבודה ומלאכה

אשר אדר

יש הרבה אמת באמרתו המפורסמת של קרל מרקס: "כל ההיסטוריה כולה היא
היסטוריה של מרד המדוכאים נגד המדכא." התורה אמנם מספרת לנו  על תגובתו של  עם ישראל לשעבודו בידי פרעה, אבל העבדות המשיכה להכתים את
האנושות בממדים לאומיים עד לקריסתה של האימפריה הרומית
ובמידת מה, עד עצם היום הזה. התקוממויות האיכרים
והאורגים בימי הביניים הן חלק מתמונה זו, כמו המאבקים של התנועות הסוציאליסטיות
השונות. הדתות במקורן תמכו בצדק הא-לוהי, אבל בדרך כלל הושחתו והפכו לאנוכיות
ומרוכזות בעצמן ;   הן צידדו
במושלים, או  לחילופין הדגישו את
המֵמד העל-ארצי. אחת התוצאות היא ההפרדה המתמשכת בין דת ומדע, כאשר המדע
המודרני  מתיימר לספֵּק לאדם את
האמצעים  להֶאָרָה, שתאפשר את שובו
לגן העדן האבוד.

            בחיפושנו
אחר הדרך ההיא, מציעה לנו התורה פיתרון .

 
אנו קוראים בעשרת הדברות:

 "שֵׁשֶׁת יָמִים
תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ…  לֹא תַעֲשֶׂה כָל
מְלָאכָה
".

            חלקו
הראשון של הדִבֵּר מכיל מצוות "עשה"; לעסוק בעבודה [במשמעות של שירות
SERVICE]      ובמלאכה  ,
כאשר המלאכה  נכללת בתוך מושג

העבודה. חלקו השני — ה"לא תעשה" מציין רק "מלאכה"  (WORK —
מלאכת יד, עבודה במשמעות המקובלת, עסקים, וכו'] ובכך מבחינה בינה לבין
"עבודה". כלומר, יש מלאכה שהיא חלק מעבודה לעומת מלאכה שאיננה כזאת.

            "עבודה"
פירושה עשייה או שירות (במובן של פולחן דתי), במשמעות הרחבה ביותר של מילה זו. בשבת,
יום מנוחתנו, עבודתנו ממוקדת בעבודת הקודש, בהתבוננות, בתהילה ובתפילה
במטרה לקדֵש
את היום. בכל אופן, גם במשך ששת ימי ה"מעשה", על מלאכתנו להיות מרכיב של
עבודתנו. כלומר, אנו מצווים לעסוק במלאכתנו לכבודו של השם יתברך, לא פחות מאשר  דרך "עבודתנו" בשבת. מובן,אם
כן, שאין לעסוק בכל עֵסק או מלאכה שאינם לתפארת שמו; ושאסור לבני אדם לשעבד בני
אדם אחֵרים,  ההתייחסות לכבוד שמים
כביכול כאל כבודנו  צריכה להיות הקו
המנחה גם בעבודתנו היום-יומית.

            בניין הארץ מחדש על ידי בני הברית הוא חלק מכּיבוד שמו יתברך. סימן
למשיח הוא שיבוא רוכב על חמור
ולא להֵפך. הווי אומר; בתור אדם אמיתי שנברא
בצלם, אל לנו לדחות את החומר באופן בסיסי, ואל לנו להשתעבד לו, אלא  יש להשתמש בו לאור החכמה הא-לוהית.

            קבלת
דרישה זו של עשרת הדברות —  לראות במלאכה
חלק אינטגרלי של עבודת הקודש — עשויה לחזֵק את העמדה הנכונה בכל יחסינו
העסקיים, בין מעביד לעובד ולהֵפך, בין אנשי עסקים ובינם לבין לקוחותיהם, בין פקידי
ממשל לציבור ולהֵפך, וגם עמדתם של מדענים ורופאים וכו'.

            ישנם,
כמובן, חוקים ומשפטים העוסקים בהיבטים ספציפיים של הנושא, כגון ראיית הזולת לא
כאובייקט לניצול כי אם כאישיות שוות-ערך; תשלום שכר הוגן בזמן הראוי; משקל צדק,
וכו'.

 

             ובעצם, ניתן לראות מושג זה בכללותו כחלק
אינטגראלי של הצווי הבסיסי
אהבת הרֵע.

          עבודת הכוהנים והלוויים אמורה להדריך בני אדם לפי הקווים שתוארו (כאמור בספר
מלאכי (
ב,ז)  "כִּי
שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ:  כִּי
מַלְאַךְ יְהוָה צְבָאוֹת, הוּא"
ולסייע להם בבקשם לכפר על חטאיהם.

            עבודת
הכוהנים והלויים לא נודעה מעולם לשמש מטרה בפני עצמה, מנותקת מעבודת האדמה בה
נצטווינו. אדרבה; הלויים אמנם לא זכו בנחלה לשבטם, אבל קבלו "והיו הערים
להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכשם ולכל חיתם
." הם אמורים היו לשרת
במקדש בעת מַעֲמָדם, ולטפל ב"מגרשיהם ובחייתם" בשאר ימות השנה.

            ניתן
לראות בסידורים אלו מספר נימוקים למה 
עם ישראל
בתור "ממלכת כוהנים" מסוגל לשמש בתפקיד זה
באופן פיזי רק בארץ ישראל שהובטחה לו בברית, על כל דרישותיה (ארץ אשר ה' דורש
אותה).

            הצו
הא-לוהי המופיע בשמות ל"ה, ב' ובויקרא כ"ג: ג'.  "ששת ימים תעשה מלאכה" מתיחס
לכל ישראל, ובסוף, לכל אדם.

עובדה זו עשוייה  להסביר למה
תנועות סוציאליסטיות לגוניהן נתברכו תחילה בהצלחות. הם ניסו  לפתור לפחות את בעיית העבודה. אבל לטווח
הארוך,  הם כשלו, כי התמקדו במלאכה
(מלאכה גופנית ופילוסופיות מלוות); הם השאירו את העבודה (העבודה הפנימית של
יצירת האדם ברוח התורה) מחוץ לתחומם, או דחו אותה כליל.

            כל
זה נרמז באטימולוגיה של  המלה "מלאכה".
שורשה "מלאך"
שלה קונוטציה של שליח א-לוהי. כלומר, עלינו לעשות את
כל מלאכתנו כשליחים הפועלים בשם הא-לוהים, 
ז.א., בצלם הא-לוהים, בוראנו. 
אמנם הדבר נכון עבור כל אדם, אבל כאן, בישראל, לאחר שחזרנו מהגלות הארוכה,
עלינו לראות את המלאכה ולעשותה אף כמצווה הטעונה ברכה מתאימה.

מאידך,  מלאכה שאיננה חלק
מעבודת הקודש גוררת סוגי עבדות למיניהם, וסופה להביא לידי מבוכה ולידי עבודה זרה.

            מושג
המלאכה המקראי אינו הופך את האדם לבובה. בעשרת הדברות נקבע מפורשות
ששת ימים עלינו לעשות
את כל מלאכתנו. חופשים אנו לבחור בעיסוקנו: מלאכת-יד, מסחר, מחקר, עבודה משרדית,
לימוד, ספורט, אמנות, וכו'. רשאים אנו לעסוק בה לשם פרנסה, לשם אימון פיזי או אינטלקטואלי,
או להנאתנו

ובלבד שתשאר חלק מעבודתנו -עבודת הקודש.

            כבר
אמרו חז"ל: "כפי שנצטווינו על המנוחה בשבת, כך נצטווינו על המלאכה בששת
ימי המעשה, דכתיב, ”ששת ימים תעבוד ועשית כל  מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלוהיך" . . .  וה' לא השרה שכינתו על בני ישראל עד שלא
עסקו במלאכה, דכתיב, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
(אבות דר' נתן, א':י"א, ב':כ"א)

            חשוב
לשים לב שהמילה "מלאכה" מציינת בתחילה את בריאתו, של העולם הפיזי על ידי
א-לוהים, כמתואר בבראשית, פרק א'
(לא
כתוב באף מקום שה' עסק בעבודה או בשירות).

 

            ניתן
לומר, בהקשר לעניינינו, שמלאכה קשורה ליכולות החיצוניות של האדם, לפַּן
הכמותי;  עבודה היא עניין לפנימיותו
של האדם, פַּן האיכותי. חוסר איזון או הפרדה בין השניים מביאים לידי מתח, מחלה,
וקריסה ברמה האישית וברמה הלאומית. המלאכה החיצונית
כולל ה"נישואין" לארץ, משלימה את העבודה
הפנימית ומהווה אמצעי לבריאת האדם השלם, אדם בצלם בוראו.

            עבודה
ומלאכה
, שבת וימי המעשה, קודש וחול, נבדלים לא במהות אלא בצורה. בעצם, בשפה
העברית השבוע כולו נקרא "שבת"
ששת ימי המעשה כלים ביום השביעי, יום של מנוחה וקדושה,
יום השבת.  דבר זה מרומז בתורה עצמה
המייחסת שתי הפנים לעשייה על ידינו:

            "ושמרו
בני ישראל את השבת לעשות את השבת"

            "ששת
ימים תעבוד ועשית
כל מלאכתך"

וכך אומר משה, נותן התורה, בתפילתו, עם סיומה של מלאכת המשכן:

"ויהי נעם ה' אלוהנו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה
ידינו
כוננהו".

 

            חשוב
לזכור שהפסוק הנ"ל נאמר על ידינו לקראת סוף תפילת ערבית של מוצאי שבת,
כלומר  בתחילתם של ימי העשייה; הוא מוביל
אותנו לתוכם.

            הביטוי
"כוננהו" מצווה עלינו את חובתנו כיצורים שנבראו בצלם הא-לוהים, והיא,
למלֵא את חלקנו כשליחי המקום בהכנת העולם כולו לשמֵש משכן לכבודו. רק "בנעם
ה' עלינו
" נודרך למטרה זו.

            לפי
תפיסה זו, גם פעולות "חולין" כגון לימוד מדע, עבודת כפיים, וכמוהם גם
אכילה ומין, עולות למדרגת הקודש. במידה והם נַעֲלים, הם הופכים להרסניים פחות, הם
נעשים מועילים יותר, מרוממים, מאחדים, ובעלי משמעות במובן המוחלט. ביצוע כל מלאכתנו
כחלק מעבודת הקודש, יכול להפוך את שאיפתנו לשלום למעשי שלום, העשויים להביא לידי
שלום. היא עשויה גם לתרום תרומה מכרעת להפחתת בעיותינו האקולוגיות.

 

            לסיכום

אפשר לומר שנגזר על האדם לעבוד. ביכולתנו לעבוד בתור עבדי ה', או כעבדי
פרעה
.

הקשר או אפילו האחדות
בין עבודה ומלאכה, עבודת הקודש ועבודת החולין, משתקף גם בפסוקים רבים נוספים
בתנ"ך, שאין באפשרותנו לפרט מפאת קוצר היריעה.

                        ההצהרה
האמונית "ה' אחד" חובקת כל – היא כוללת גם את הפנים
הרוחניים גם את הפנים הפיזיים של הקיום

גם  את ה"עבודה" וגם  את  ה"מלאכה" 
ואנו מצווים על ייחוד שמו ואחדות שמו.

  הרמב"ם, בהקדמתו למורה
נבוכים, כותב:

"הלא תראה כי השם יתברך כשרצה להשלימנו ולתקן עניני המוננו בתורותיו
המעשיות אשר לא יתכן זה אלא אחר דעות שכליות, תחילתם השגתו יתברך כפי יכולתנו אשר
לא יתכן אלא בחכמת האלוהות. ולא תגיע החכמה האלוהית ההיא אלא אחר חכמת הטבע, כי
חכמת הטבע מַצרָנית לחכמת האלוהות, וקודמת לה בזמן הלמוד כמו שהתבאר למי שיעיין
בזה. ולזה שם פתיחת ספרו יתברך במעשה בראשית אשר הוא חכמת הטבע כמו שבארנו."

ולפני כ250- שנה כתב הגאון מווילנה:

"בבוא אור התורה לעולם, נחלק הוא לשני חלקים. רק חלק אחד נגלה
ישירות, והוא חזון הנבואה. החלק השני נסתר בחכמת הטבע, ויבוא יום ויתגלו
החכמות הנסתרות, ויגלו פנים בתורה שטרם הובנו."

שני חכמים אלו, בדורות שונים, 
הדגישו את חשיבות איחודם של המטאפיסיקה והפיסיקה

ואם להשתמש במינוח שלעיל
: העבודה והמלאכה.

ד"ר אשר אדר הוא עורך דין, העוסק בחקר הדתות והופעתן
בהיסטוריה. מאמרו זה הוא חלק מספרו "מגן דוד – סמל עתיק לשילוב". הוא
משמש  מאז 1996, לצד הפרופ' שייך
אבדול חדי פלצי, כיו"ר עמית של האגודה האיסלמית – יהודית בישראל.    

 

ועשית
הישר והטוב

"ועשית הישר והטוב בעיני ה'" –  הטוב –  בעיני  שמים  והישר –  בעיני אדם דברי רבי עקיבא  ר'  ישמעאל  אומר  [אף] הישר בעיני שמים. (תוספתא שקלים פרק ב, משנה ג)

"הישר והטוב": זו פשרה לפנים משורת הדין . (רש"י דברים ו , יח)

אמר 
רבי  יוחנן:  לא  חרבה ירושלים  
אלא   על  שדנו  בה  דין  תורה.

 אלא,  דיני דמגיזתא  לדיינו (מה רע בכך? האם היו צריכים לדון בה דיני
גזלנות?!)  אלא, אימא: שהעמידו
דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין.
(בבלי בבא מציעא דף ל,
ע"ב)

 

"שלום
במרומיו" תלוי ב"שלום עלינו"

ובזה 
יש  לפרש 
(דברים ד ז) "כי מי גוי גדול    אשר לו אלקים קרובים אליו וגו"', (דברים ד ח)"ומי גוי    גדול 
אשר  לו  חוקים  ומשפטים 
צדיקים"   כי  כבר    אמרתי 
לפרש בפרשת שקלים "ואלה המשפטים אשר    תשים לפניהם"  כי ענין המשפטים הוא    למען 
לא  יהיה  איש  את  רעהו  חיים בלעו,  כי אם   
שלום   יהיה  בין  איש  לחבירו  כידוע,  מלבד  הסוד    הכמוס  שבהן  שקצר 
שכלינו  מהשיגו, וכאשר  יהיה    שלום 
למטה  בין  אדם  לחבירו, כמו  כן
יהיה שלום    למעלה.
(ייטב פנים
ח"ב דף ריט/א)

נחמו נחמו עמי

"קשה 
כשאול  קנאה" –   קשה  היתה  הקנאה  שהכניס אליהו  כנגד 
ישראל.   שנאמר  "קנא קנאתי לה' אלהי צבאות  כי  עזבו  בריתך  וגו'"  (מלכים א – 
י"ט  י').  היה לו לאליהו  לילך  למקום  שעמדו אבותיו ויבקש רחמים על  ישראל  ולא  עשה
כן.  אמר לו הקדוש ברוך הוא:
"צרכך בקשת, לך שוב לדמשק". וכן הוא אומר בחזקיהו: "כי  יהיה  שלום  ואמת  בימי" 
(ישעיה  ל"ט  ח').  אמר לו
הקב"ה:  "צרכך
בקשת".  "נחמו נחמו עמי
יאמר אלהיכם"   
(שם מ' א') ואין אתם צריכים לתפלתו של אליהו. (מדרש זוטא שיר השירים פרשה ח)

"נחמו 
נחמו  עמי  " 
 כל 
הצרות   והיסורים  והגלות  אינו  אלא לפי
ערך חסרון הדעת,   וכשנשלם  הדעת,  אזי נשלם כל החסרונות, 
בבחינת  
(נדרים מ"א):  'אם דעת קנית
מה חסרת', וכתיב
(ישעיהו
ה)
:       "לכן  גלה  עמי  מבלי  דעת" ועיקר
החיים נצחיים   יהיה לעתיד מחמת
הדעת,  שירבה הדעת, שידעו הכל   את ה', ועל ידי הדעת יכללו
באחדותו, ואז יחיו חיים   נצחיים
כמוהו,  כי על ידי הידיעה נכללים בו,
כמאמר   החכם:   'אלו ידעתיו, הייתיו'.  וע
יקר
הידיעה יהיה לעתיד, כמו   שכתוב
(שם י"א):
"כי  מלאה  הארץ דעה",  ומחמת הדעת לא יחסר כל   טוב, ויהיה כ
ולו
טוב
. (לקוטי מוהר"ן פרשה כא)