"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ"

(שמות ז', א')

אחד / רבקה מרים

דַּרְכֵּנוּ הוֹפֵךְ הָאֱלוֹהַּ אֶחָד.

הוּא, שֶׁבְּכָל מָקוֹם

הוּא, הַמְּפֻזָּר וּמְפֹרָד,

הִנֵּה לִקְרָאתֵנוּ נִרְעָשׁ וְנִפְחָד –

הִנֵּה כָּאן

אֶצְלֵנוּ

הָיָה לְאֶחָד.

עם ישראל ושם 'הויה'

משה גרמי

פרשת וארא מרתקת וכוללת עניינים רבים – שידוד מערכות הטבע מול פרעה, והאמירה שהיכולת הזאת קיימת במידה מסוימת גם אצל עבדי פרעה. הפרשה מרבה לעסוק גם בחששותיו של משה מול היכולות שלו אל מול פרעה ואל מול העם. ומכות מצרים הראשונות מובאות בה בתיאורים צבעוניים ביותר..

אבל כבר בפסוק השני אפשר להיות מופתעים –

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הויה^[1] לא נודעתי להם".

והרי מדובר בשם השם שכבר ידוע, כי הוא נגלה לאברהם, ליצחק וליעקב! הרי הם מתבטאים בשמו, וכתוב במפגיע "ויקרא שם אברהם בשם הויה". אם כך, כיצד יתכן ש'שמי הויה לא נודעתי להם'?

הפרשנים נותנים הצעות שונות לשאלה שמעורר הפסוק הזה. חלקם דנים בכוחות שמייצג השם 'הויה', וחלקם דורשים את המילה 'נודעתי', בהופעת הכוחות של השם 'הויה' שאסור לנו להגות אותו, ושאנו נאלצים גם לכותבו בשינוי אותיות למען לא יקדש את הדף.  אינני יודע אילו כוחות השם הזה מייצג, אבל בלי ספק הוא פנים מסוימות של האלוהות, והוא זה הפועל מול העולם על פי התורה. 

מחיפוש שערכתי עולה, כי הופעת השם להלן:

את העולם בורא "אלוהים".  עד לפרק ב', שם מופיע שם 'הויה' לראשונה – "אלה תולדות השמים והארץ, בהבראם, ביום עשות הויה אלהים ארץ ושמים". והצירוף הזה 'הויה אלוהים' חוזר באופן אחר על בריאת האדם לאורך כל הפרקים הבאים. אבל כשמדבר הנחש – "..אמר אלהים לא תאכל ממנו.. כי יודע אלהים.." הנחש לא מזכיר את שם 'הויה'. רק 'אלוהים' על לשונו.

 'הויה' הוא זה שמנהל את השיח מול קין, ומכאן ואילך בספר בראשית השמות 'הויה' ו'אלהים' מופיעים לסירוגין.

ישנו עניין שמעסיק את מחשבתי זה מכבר, ואולי פותח זווית חדשה לדרוש את הפסוק – הסיפור על עקידת יצחק. איזה אל מנסה את אברהם ומצווה אותו? זהו 'אלוהים'. וכשלקח אברהם את המאכלת לשחוט את בנו מופיע שם 'הויה' לראשונה – "ויקרא אליו מלאך הויה מן השמים". כלומר, זה אפילו לא מלאך בשר ודם, אלא קול מן השמים, והוא מבוצע על ידי מלאך 'הויה' ולא באופן ישיר.

אברהם הלך לשחיטת בנו בשם האלוהים, דבר שהיה מקובל בקרב עמי קדם, הקרבת הבנים  לאלוהים. (משה מדבר על המנהג הפסול בגויים של הקרבת הילד בספר דברים). ולפני הקרבת בנו, בא שליח של 'הויה' ומבטל ציווי קודם של 'אלוהים'. השליח עוקף סמכות? השליח עוקף את הציווי של אלוהים? ואולי זהו רמז לליבו ושכלו של אברהם אשר מגלה את הופעת השם בעולם בעל כל היכולות כולן?

ימימה אביטל אומרת בפשטות, שישנם חלקים בנפש הבונים אותה וההכרחיים לקיום, והם אינם החלקים המיותרים המפרקים את הנפש. כלומר, כל מחשבה או החלטה של האדם מורכבת משיקולים שונים,  השייכים למקומות אחרים בנפש. למשל, כאשר אני תורם מזמני או כספי למען האחר, אני מזהה שקיים שם חלק שבונה אותי ומחזק אותי באופן מהותי, כיון שנתינה מרוממת את הרוח, מחברת, מביאה אהבה בין אנשים, ומעניקה תחושת משמעות. בה בעת, הנתינה גורמת לי לטפוח לעצמי על השכם בגאווה, או אולי גם מונעת מהרצון שיעריכו אותי על הנתינה שלי. מדובר כאן גם בצד שאינו מורכב מהחלקים המהותיים בקיום, אלה שמפתחים אותי לממדים גבוהים יותר.

אולי הפן של "לא נודעתי להם" היה שייך לשלב החיפוש שעשו האבות אחר המופעים של ה' בעולם., חיפוש אחר הדרך המאוזנת להגיע לחלקים ההכרחיים הבונים את הקיום. ומה הוא דורש מאתנו לעשות ולא לעשות? 'אל תשלח ידך אל הנער' שהוא ציווי של מלאך 'הויה', לדייק את החלקים הנכונים בנפש שלא יתעו אחרי האלוהים של הנחש בסיפור הבריאה.

בפסוקים הבאים השם מונה את הסיבות להתגלות העכשווית לבני ישראל – יש ברית עם אבות האומה לתת את ארץ כנען שבה שכנו לצאצאיהם, שכעת הם נמצאים תחת סבלות מצרים.

"וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכר את בריתי".

ואז מגיעה ההבטחה –

"והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני הויה".

בימי המלחמה מתגלה עוז התעצומות של העם היוצא מסבלותם, ומתעוררת הזהות הלאומית הישראלית הפנימית באופן הפוגש את הקיום הכי בסיסי.

ואכן מאז ועד היום, אנחנו שולחים את עצמנו, ואת אנשינו, נשינו וילדינו, כדי לתת מעצמם למען האומה עד  כדי סיכון חייהם למען מטרה זו. ואמא שולחת את בנה להילחם עבור המטרה הזאת, אף כי היא יודעת את מידת ההקרבה הגדולה במעשה זה. זוהי הקרבה למען האומה, למען שם ה' באופן החיוני לקיום. "אני הויה"..

נראה כי בצד השני של אותו יום מקולל, קיים הצד ההפוך של הַקְרבה לאלוהים אשר לא ידעום. לא הקרבה לשם הגנת חיי האומה, המתבטאת בשם 'הויה', אלא האלוהות הזרה המכוסה בערפל של שנאה, המקריבה חיים לשֵׁדים. לא 'הויה אלוהים' המדבר אל האדם ומדריך אותו בדרך הבונה, אלא הנחש המפתה את האדם לחשוב שהוא יודע מה טוב ומה רע.

להבנתי, הסטירה החזקה שקיבל העם באותה שמחת תורה חיזקה אצל כולנו, מכל המגזרים והדעות, את ההבנה של מהות החיבור שלנו, העם היהודי לארץ ישראל. בשם השם.

"ונתתי אותה לכם מורשה אני הויה".

משה גרמי מורה ומחנך בישראל

תפקיד האותות

מי שחי כל חייו במציאות של העדר התגלות האל – כמו דור מצרים ומשה עד להתגלות בסנה הבוער – מקבל את התנהלות העולם כ"טבע". כיוון שאיננו חווה את נוכחות ה' בעולם הוא זקוק לידיעה פורמאלית של שמו. וכך, משך פסוקים ארוכים, מתוארת הדרך שבה ה' מציג את עצמו לפני משה, נותן לו אותות המלמדים על האותנטיות של קיומו וכוחו, ומלמדו כיצד לשכנע את העם (ולאחר מכן את פרעה) להכיר בו.

(פרופסור ידידיה שטרן, קטע ממאמר באתר של המכון שישראלי לדמוקרטיה)

עשר מכות מצרים כיד הדמיון? ואולי לא?

"וברוב גאונך" – אמרו חז״ל עשר מכות הביא הקב״ה על המצריים במצרים:

מכה ראשונה הביא עליהם דם, ולמה הביא עליהם דם, מפני שהיו המצריים מונעין בנות ישראל מלעשות טבילה לכך הביא עליהם דם.

מכה שניה הביא עליהם צפרדעים שהיו נופלות במשארותם ובחדרי משכיותם ומשכבם, והיו מקרקרין בפניהם, והיתה מכת צפרדעים קשה מכולן, ולמה הביא עליהם צפרדעים? לפי שהיו המצריים אומרים לישראל לכו צודו לנו דגים (נ״א שקצים ורמשים) מן הים ולכך הביא עליהם צפרדעים.

מכה שלישית הביא עליהם כנים, והיו הכנים ברום אמה על הארץ, וכשהיו המצריים לובשים בגדיהם נקיים מיד נתמלאו כנים, ולמה הביא עליהם כנים? לפי שהיו המצריים אומרים לישראל לכו וטאטאו את בתינו ואת חצרינו והשווקים, לכך נהפכה עפר הארץ לכנים.

מכה רביעית הביא עליהם ערוב אריות וזאבים ודובים ונמרים, ונכנסים בבתיהם והמצריים סוגרים דלתותיהם, והקב״ה שלח להם חיה מן הים ושמה סילוני והיתה נכנסת בחלונות ופותחת הדלתות והיו החיות נכנסין ואוכלות המצריים, ומפני מה הביא עליהם ערוב? לפי שהיו המצריים אומרים לישראל לכו וצודו לנו חיות מן השדה, לכך הביא עליהם ערוב.

מכה חמישית הביא הקב״ה עליהם דבר, ומפני מה הביא עליהם דבר? לפי שהיו המצריים אומרין לישראל לכו ורעו לנו בהמתנו, לכך הביא עליהם דבר שמתו כל בהמתם.

מכה ששית הביא הקב״ה עליהם שחין באדם ובבהמה, ומפני מה הביא עליהם שחין? לפי שהיו המצריים אומרים לישראל לכו תקנו לנו מרחצאות לעדן עצמנו, ולכך הביא עליהם שחין שהיה מחמם את בשרם.

מכה שביעית הביא הקב״ה עליהם ברד על האדם ועל הבהמה, מפני מה? לפי שהיו המצריים אומרים לישראל לכו חרשו וזרעו את שדותינו וארצנו, ולכך הביא עליהם ברד ששבר את האילנות והזרעים, ואמרו חז״ל בשעה שנשא משה ידיו להקב״ה עמד הברד בין השמים ובין הארץ, שנאמר ויצא משה מעם פרעה את העיר ויפרוש כפיו אל ה׳ ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה, אלא הוטל בין שמים וארץ, עד שבא יהושע ונלחם עם אותן שלשים ואחד מלכים והשליכם הקב״ה עליהם, שנאמר רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב (יהושע י׳ י״א). והנשאר ימטיר הקב״ה על גוג ומגוג שנאמר ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב (זכריה י״ד ג׳).

מכה שמינית הביא הקב״ה עליהם ארבה שהיו שיניו כשיני אריה ומתלעות לביא לו, מפני מה הביא עליהם ארבה? מפני שהיו המצריים אומרים לישראל לכו ונטעו לנו אילנות ושמרו פירותיהם, לפיכך הביא עליהם ארבה ואכל מה שנשאר מן הברד.

מכה תשיעית הביא עליהם הקב״ה חשך של גיהנם, ומי שהיה יושב לא יכול לעמוד ומי שהיה עומד לא היה יכול לישב מפני כובד החשך, ומפני מה הביא עליהם חשך מפני שהיו פושעים בישראל ובקש הקב״ה להמיתם בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו המצריים במפלתם וישמחו עליהם, לפיכך הביא עליהם חשך.

ומכה עשירית זו מכת בכורות, וקודם שבאה המכה הלך משה אצל בכורי מצרים ואמר להם כה אמר ה׳ כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים. מיד הלכו כל בכורי מצרים לאביהם ואמרו להם תדעו שכל המכות שאמר משה כולם באו ועכשיו אמר ומת כל בכור בארץ מצרים, ענו להם אביהם לכו אצל פרעה כי הוא בכור גם כן, וכן עשו, ואמרו לו שלח את העם הזה ואם לא תשלחם ימות כל בכור בארץ מצרים. אמר פרעה לעבדיו אני אמרתי או נפשי תצא או נפשם תצא (פי׳ אמות אני או ימותו ישראל בטרם אשלחם), ואמר לעבדיו הכום בכל מיני מרדות. מיד הלכו כל בכורי מצרים ונטלו איש חרבו והרגו אבותיהם שנאמר למכה מצרים בבכוריהם, ועל כל זאת בחצי הלילה נהרג כל בכור מצרים, לכך נאמר: "וברוב גאונך תהרוס קמיך תשלח חרונך יאכלמו כקש (שמות ט"ו, ז).

(אוצר המדרשים, ויושע ז')

זהות קולקטיבית מחיבת יצירת מסורת מוכחת

כיצד יוכלו לשמר את זהותם נוכח ונגד התרבות המפותחת ביותר של התקופה – מצרים, שרמתה המדעית, הכלכלית והצבאית בשיאה? הקבוצה אשר איננה יודעת את ה', שהיום יום שלה טבוע בחותם של השפלה ושיעבוד, ששקועה במ"ט שערי טומאה, יכולה להיחלץ רק באמצעות חוויה מטלטלת.

…תהליך היצירה של זהות קולקטיבית מחייב יצירת "מסורת מוכחת" המקובלת על ציבור רחב שיכול להעביר את התרשמותו מדור לדור. לפיכך הניסים של דור יציאת מצרים התרחשו ברשות הרבים. גם אחרונת השפחות ראתה אותם, ומה שנחשף לעיניה היה גדול יותר מחזיונותיו הפנטסטיים של יחזקאל בן בוזי.
המעבר מהתגלות (לאבות) לנס (לעם כולו) נועד להפוך את החוויה האמונית לקולקטיבית ולבעלת ממד של אובייקטיביות. ניסי מצרים הם צריבה של חותם האל בתודעה היהודית, שמזינה אותנו עד היום. לא בכדי מוזכרת יציאת מצרים מספר פעמים ביום בתפילותינו. הרושם האדיר של המאורעות בא לידי ביטוי גם בליל הסדר, שהוא ההתרחשות הפופולארית ביותר במרחב הציבורי בישראל כיום, יותר מכל מאורע תרבותי, ספורטיבי, פוליטי אחר.

(פרופסור ידידיה שטרן, קטע ממאמר באתר של המכון שישראלי לדמוקרטיה)

[1] 'הויה' – מכוון לשם המפורש.