וארא תשפ"ב, גיליון 1232

וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר

 לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו,

 וַיֵּהָֽפְכוּ כָּל־הַמַּיִם אֲשֶׁר־בַּיְאֹר לְדָם.

(שמות ז', כ)

איור: הרי לנגבהיים

וְאוֹמֵר: וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם (שמות ז, כ). חָזַר הַדָּם וְנֶהְפַּךְ לְמַיִם. בָּשָׂר חַי נֶהְפַּךְ לְמֵת, חָזַר וְנֶהְפַּךְ הַמֵּת לְחַי. הַמַּטֶּה נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ, הַנָּחָשׁ נֶהְפַּךְ לְמַטֶּה. הַיָּם נֶהְפַּךְ לְיַבָּשָׁה, הַיַּבָּשָׁה נֶהְפְּכָה לְיָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ ה' שְׁמוֹ (עמוס ה, ח) לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים.

(מדרש תנחומא יתרו יב, ב)

ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם: דעת אייכהארן, ואחרים אחריו, כי הדם וכל שאר המכות הם עניינים טבעיים ההווים במצרים בכל שנה ושנה, ושאמנם כוונת משה היתה שיבין פרעה כי ה' אלהי העברים הוא הפועל העניינים ההם וכי הוא המושל בכל הארץ; והנה ידוע כי מימי נילוס אחר שגבהו ורבו על אדמת מצרים בתמוז נראים כאדומים ועבים, אם מאדמימות אדמות כוש שהם באים משם, ואם מרוב השרצים שבהם שמאדימים המים גם בשאר ארצות וגורמים להמון העם להאמין בירידת דם מן השמים, (עיין Encyclopedie ערך Pluie prodigieuse) ויעלה באשם, גם רעים הם לשותיהם, והנה אייכהארן אומר כי משה ואהרן לא השיבו מימי היאור כלם אדומים כרגע בנטיית המטה, אלא האדימו בתחבולה כלי אחד שֶמִלְאו ממימי היאור, וכוונתם כי האל אשר לִמְדָם להאדים המים אשר בכלי הוא האל אשר הוא סבה לאדמימות מימי היאור, והוא האומר לפרעה שישלח את עמו. ויפה השיב על זה ראז' כי ענין הלקיחה ממימי היאור ושפיכתם אל היבשה לא היה אלא לעיני ישראל (ד' ט'), אבל עכשו לעיני פרעה לא היה הדבר כן, כי לא לקחו ממימי היאור, אך נטה ידו על היאור ומיד כל המים אשר ביאור נהפכו לדם; מלבד כי לא יתכן שיחשוב משה להטות לב המלך אליו ע"י ענינים טבעיים ההווים בכל שנה, אם לא היה עושה לפניו איזה מופת היוצא מנוהג שבעולם. והנה ידוע כי גם במעשה הנפלאות האל אוהב לשמור דרכי הטבע במקצת, וכן במכות מצרים יתכן לפי דעתי שֶמִדֶרך ארץ מצרים להיות בה כיוצא במכות האלה בצד מה, קצתן בשנה זו וקצתן בשנה אחרת, אפס כי בשנה ההיא נתקבצו ובאו כולן, וגם נתחדש בכל אחת מהן איזה ענין שלא היה מדרך הטבע. וכן כאן במכת הדם אנו רואים שנתחדש באדמימות המים ההם איזה ענין לרוע, עד שמתה הדגה שבהם, מה שלא מצאנו בדברי עוברי ארחות ימים וזו ראיה כי באוש המים והפסדם היה חזק הרבה יותר משאר שנים, והיה יוצא מן המנהג הטבעי, וכאלו נהפכו המים לדם ממש.

(שד"ל שם, שם)

אנו מוצאים בתנ"ך, בכל מקום, מכשפים בשירותם של מושלים קדומים. ככה ירתמו בימינו את מדעי הטבע לצורכי המדינה. ולו ביקשו גם כיום לגייס את מדעי הטבע למציאת פתרונות לבעיות נכבדות, כגון כיצד יוכל האדם למלא את כל תאוותיו, מבלי לחשוש לתוצאות הורסות בריאות – לא היה זה כי אם ניצול לרעה של שלטון האדם בטבע, וכמוהו כהשקפת היסוד של תורת ה"כישוף".

(הרש"ר הירש ז, יא)


משה או משוי

יוסי הטב

הבנת מעמדו של משה מול פרעה בהכרזות והפעלת המכות המסופרות בפרשתנו, דורשת היכרות ראשונית עם נביאנו, התפתחותו, משפחותיו וקצת מרקע היסטורי של הימים האלה. שני הוריו של משה רבנו, "האיש משה", הם בני שבט לוי עליו נאמר:"שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם!"מטען גנטי כבד לקיצוניות דתית! הוא יתחיל את הקריירה הפוליטית שלו ברצח וכך, מאוחר יותר, בן שבטו, פינחס.

באיזו סביבה התפתח משה?שלושת חודשי חייו הראשונים שהה בחיק משפחתו שידעה שבמוקדם או במאוחר לא תיוותר ברירה אלא להטביעו ביאור ככל התינוקות הזכרים בעת שעבוד מצריים. כנראה מסיבה זו לא נתנו לו שם. המדרש "ויקרא רבה" (א, ג) קובע כי קראו לו "טוב" או "טוביה" על פי הפסוק: "…וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא…". ומוסיף לו עוד 9 שמות: ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח, טוביה, שמעיה בן נתנאל הסופר, הלוי (בן אביתר), ו…משה. לתת שם, זה לתת קיום, לתת תקווה, לתת כיוון בחיים של הילוד. ‏‏מה הייתה ההתייחסות אל תינוק שמותו ידוע מראש?! אם נסתמך על 3000 שנות מחקר פסיכולוגי, נאמר שהתינוק הזה סבל מהגנת יתר (OVERPROTECTION) דאגת יתר מצד אחד, ומצד שני מיחס אמביוולנטי שהתבטא בהתקשרות, (ATTACHMENT), חלשה ביודעם שלא כדאי להתקשר לתינוק ההולך למות.

הוא זוכה לנס. (קרי: אירוע שהסתברותו הסטטיסטית היא אפס, אך מאד לטובת החווה אותו), מתוך עשרות אלפי תינוקות שהושלכו ליאור הוא היחיד שניצל. האם רק יוכבד ועמרם חשבו להשיט את תינוקם בתיבת גומא? אם פועה ושפחה העזו להתנגד לצו פרעה, לא יכלו לעשות כך גם משפחות אחרות? אני נוטה לחשוב שלא מעט אחיות טובות וחרדות עקבו אחרי אחיהן הקטנים שטים על פני היאור. השיוט של אחיה הקטן של מרים היה קצר למדי כי התינוק עדיין בוכה כשנמשה מהיאור. ה וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר". רש"י שם לב שלא הולכים "על יאור" – אני מניח שרש"י הכיר סיפור אחר על מי "שהלך על המים" -. הוא מצטט את רבותינו מספרים ש"בת פרעה מחתה על גזרת אביה על ילדי העברים, וביקשה את מותה ביניהם". וכשהיא ראתה את התינוק המיוחד הזה "ותחמול עליו". כאן התושייה הנפלאה של מרים שתפשה את הרגע המיוחד הזה של התרגשות בת פרעה והציעה מיד "מינקת מן העבריות". משה גודל 3 שנים בחיק משפחתו בין הוריו, אחיו ואחותו, וזוכה לחלב אם, לחלב אמו העבריה. עכשיו יודעים הוריו שהוא יחיה אבל לא אצלם – הם אינם יודעים אם יראו אותו שוב. שנים אלו היו משמעותיות מאד מבחינה התפתחותית; הוא הפנים את דמויות הוריו ואחיו כדמויות מיטיבות, פיתח בכי רגשי ולא רק פיזיולוגי, ובעיקר התחיל לחייך. (החיוך הוא המארגן הראשון על-פי מחקרו של רנה שפיץ). ובקיצור פיתח התקשרות- ATTACHMENT. ומול ההתקשרות המתפתחת מצידו פגש (שוב) אמביוולנטיות מצד בני משפחתו שחיו בפחד ככל העבריים ובכאב על אובדנו ההולך וקרב.

משה סופג זהות עברית – התחברות לתולדות העם הזה, זהות של נוודים התקועים "בארץ לא להם" ומקווים לארץ מובטחת בעוד מאות שנים ובאותה עת על זהות של עם נרדף, מדוכא, משועבד אבל משום מה מפחיד! "רב ועצום ממנו… ונוסף גם הוא על שונאינו". זה מזכיר לי את דבריו האחרונים של היטלר בבונקר לפני מותו, אחרי שחיסל מחצית מעמנו וניצל את חולשתו וממשיך ומזהיר את עמו ואת העולם כולו מפני סכנת קיומו של עם ישראל. "היזהרו מהעם הזה, הם רוצים לכבוש את העולם וכו'"אמר. דווקא כשאנו כ"כ חלשים אנו נתפשים כמסוכנים.

בשלוש שנים אלה לא היה לו עם מי לשחק, עם מי לפתח חברות, הלא כל בני מינו וגילו הוטבעו, לכן מן הסתם שיחק רק עם בנות ואולי מכאן יחסו הייחודי לנשים. "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה, וַיְהִי לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ", תארו לכם את מעמד מסירתו חזרה לבת פרעה. מי היה שם? מה נאמר? מה הוא אומר? נוכחתי לראות שמסירת ילדים לאימוץ או אפילו לאומנה נחווה כאירוע טראומטי, קורע לב, אכזרי, גם אם בסופו של דבר זה הפתרון הנכון לטובת הילד. ידיעותיי על סיפורים מהשואה מחזקים את ההנחה שלמשה רבנו הייתה ילדות קשה שפגעה בהתפתחות האישיות שלו ובאובייקטים להזדהות עליהם היה צורך להישען.

עובדות חיים אלו בהכרח השפיעו על התפתחות אישיותו של משה. היות ולא בדקתי אותו באופן אישי לא ארשה לעצמי לאבחן אותו. גם אם הייתי מאבחן אותו לא יכולתי לגלות אבחנתי מסיבות של חיסיון רפואי. בשפה המצרית משמעות המלה "משה" היא "בני". אימו המאמצת מעניקה לו את שמו, משה, רק כשהוא נמסר לה בגיל 3, אבל הסיבה לקריאה זו אינה מתאימה, אם רצתה לומר "מהמים משיתיהו", אזי היה צריך לקרוא לו "משוי".רש"י מתמודד עם החידה הזו על שמו של משה והסברו. אם אכן בת פרעה מחתה על גזירת אביה להטביע כל בן זכר עברי, והיא הפרה את פקודת אביה, הבן העברי המאומץ שלה נמשה על מנת להיות משה. הוא, כבן, כעברי מאומץ על ידה, יתחנך בבית פרעה להיות משה בבוא הזמן. ובכך, לצרכיה- האדיפאליים ו/או המוסריים, ו/או הפוליטיים – היא תגדל מנהיג לעתיד. אני בטוח שמרים הייתה שם! אנו עדים למפגש ייחודי ומרגש בין 2 נשים מופלאות. בתיה בת פרעה מנהלת את המרי האישי שלה נגד אביה ומעשיו, ואחות משה מנהלת את מרים של בני ישראל הצועקים אל אלוהיהם.

כאשר האל מתגלה אל משה בסנה, הוא מאשר את השם הזה וקורא לו: "משה, משה", כנראה כדי להעביר לו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שתפקידו "למשות" את בני ישראל מארץ המים, "מצרים". אבל רוב פועלו הוא להיות שליח של ה', לפעול על פי הוראותיו ובכך להיות "משוי". מעט מאוד יוזמות יש למשה, רובן בפרשת "מי מריבה" ובכל ספר דברים.

הדו-ערכיות הזו בין משוי למשה, תלווה אותו לאורך כל חייו; תחילה בבית פרעה שם בילה כ-20-40 שנים מחייו הראשונות. בנוסף, על פי המדרש הוא בילה 40 משנותיו אצל חותנו במדיין, ובוודאי כנביא וכמנהיג את בני ישראל מגיל 80 והלאה.

37 שנים, לפי המדרש, התפתח וחי בבית פרעה הקנטון (AKHENATON), שהיה הפרעה המונותיאיסט הראשון. האם ביקר מידי פעם אצל יוכבד אמו שהולידה והיניקה אותו? האם היתה לו אפשרות כזאת בכלל? למה חיכה 37 שנים כדי לצאת לאחיו?! הוא הרי ידע איפה הם ומה קורה איתם. הוא התלווה לאימו המאמצת ולסבו שלא כ"כ אימץ אותו, בביקורים באתרי הבניה הענקיים והמפוארים. הוא ראה את אחיו נאנקים תחת עול מצרים, אך הוא אינו חלק מהם. בבית פרעה הוא נוטש את ניצני זהותו העברית. הוא נהיה מצרי לכל דבר וכך יזהו אותו בנות יתרו מאוחר יותר. לא קשה לדמיין חיי נער חסון ובריא שחי 120 שנה בלי "שנס לחו וכהתה עינו" והיה רועה צאן חותנו במשך כ-40 שנה! בארץ בנויה על היררכיה נוקשה, קסטות סגורות. והוא הבן של פרעה בתקופה ששושלת אחרת מאיימת על השושלת המכהנת. משה, בשמו המצרי "פראמסו" מיועד להיות הפרעה הבא אולי, הוא מחונך ומתלמד להיות מלך. אבל:" רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום"…" ויהי בישורון מלך!" ולא במצריים!

אולי, כאשר הוא יוצא אל אחיו (שמות ב, יא) המפגש הישיר עם איש מצרי המכה איש עברי, מזכיר לו את היותו משוי על ידי מי שהתקוממה נגד גזירת אביה ומעורר בו את ייעודו, להיות "משה". ואולי לכן יכול עכשיו הקב"ה, להיוודע, בשמו האולטימטיבי כי יש לו במשה ובעם ישראל שותפים נאמנים למיזם ההצלה שלו, אותו הוא הבטיח לאברהם, יצחק ויעקב אליהם הוא רק התגלה "מבחוץ", "כאל שדי" ושמו ה' לא נודע להם "מבפנים" ובאהבה, כמו שנודע למשה ולעם ישראל.

דר' יוסי הטב הוא פסיכיאטר ופסיכואנליקטיקאי.


ייחוסו של משה רבנו

התורה מציגה לפנינו, וכמעט מטעימה את הדבר, שהייחוס הביולוגי – הן של אבותינו והן של משה רבנו – איננו כפי שנקבע על-ידי איסורי התורה שניתנה לאחר-מכן. זה בא ללמדנו שרמתו של האדם, הרמה שהוא מגיע אליה בהכרת אלהים, איננה קשורה בגורמים ביולוגיים.

יתר-על-כן, אחד מפרשני התורה הקלאסיים, חיזקוני, מסביר למה גרמה ההשגחה שמשה רבנו יוולד מיחסי אישות אשר לאחר-מכן הם מוכרים כפגומים, גם שלא היו פגומים בשעתם – "כדי שלא יתגאה על הציבור". הסכנה הצפויה לכל מנהיג ובעל שלטון – שיתגאה על הציבור; ואפילו אם המנהיג הוא איש האלהים, הרועה הנאמן של ישראל, יש לחשוש שמא יתגאה. לפיכך רצוי שמנהיג יהיה נאלץ תמיד להיזכר במה שעשוי להיראות כפגם בייחוסו.

וזהו רעיון שביטאו חז"ל במימרה הידועה: "אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם דעתו תזוח עליו אומרים לו: חזור לאחוריך", כלומר – זכור מי אתה. וזוהי אזהרה למנהיגות בכל הדורות ובכל הזמנים. בהקשר זה ניתן לציין שמאחורי המלך המשיח הצפוי שרשרת של איסורי עריות ופסולי חיתון: רות המואביה (שמלוט ובתו), יהודה ותמר כלתו, דוד ובת-שבע, שלמה ונעמה העמונית.

(י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, עמ' 43-44)

עיתוי הפרסום של חידוש העולם והגילוי ש'לה' הארץ ומלואה' קשור ל"נאקת בני ישראל"

ואם תאמר, מה יום מימים? ומה צורך בידיעה זו – של "ושמי ה' לא נודעתי להם" – עכשיו יותר מבשאר זמנים? על זה אמר: "וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען ואם לא אפרסם עכשיו כי לי כל הארץ, אם-כן יאמרו האומות ליסטים אתם, כי ביד חזקה אתם כובשים ארצות ז' אומות ולא כהה בהם ה (שמואל א; ג, יג) ובזה יבואו לידי כפירה ומינות לומר לית דין ודיין – אין דין ואין דיין – כמבואר למעלה (בראשית א,א) על דברי רבי יצחק. ואם תאמר: הלא גם בימי האבות הבטחתים לתת להם הארץ ולא עשיתי פרסום על החידוש, על-זה אמר "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו" רצונו לומר: שהאבות לא היו צריכין למופתים, כי בלאו הכי היו 'בנים אֵמון בם' ולכל האומות לא היה צורך בידיעה זו עדיין, אבל עתה שאני שמעתי נאקת בני ישראל והגיע זמן כניסתם לארץ, על-כן אני צריך לפרסם עכשיו על-ידי המופתים' כי אני ה' מהוה את הכל, ולי כל הארץ ובידי ליתן הארץ למי שארצה, וזה שאמר הכתוב: "ונתתי אותה לכם מורשה אני ה" לפי שאני ה מהוה את הכל ואני עשיתי הארץ וכל אשר עליה על-כן, בידי ליתן אותה לכם מורשה.

(כלי יקר שמות ו, ג)

אל ש"דַי לו" אינו מצריך אותות ומופתים

הרמב"ם, גדול המאמינים בעולמה של היהדות, מפרש אל שדי במובן של "האל שדי לו": האל אשר מהותו היא בו בעצמו, שדי לו במהותו שאינה בפונקציות שהוא ממלא לגבי העולם. כזאת היתה הכרת אלהים של אבותינו, של אברהם יצחק ויעקב, שהאמינו באל שדי. וכבר מעיר מדרש, שאבותינו – שלא כדורו של משה – לא דרשו אותות ומופתים לשם ביסוס אמונתם בה'. אבל עכשיו, כשמשה נשלח להביא את בשורת הגאולה לבני ישראל, שה' לא נודע להם עוד בשם "אל שדי", יש להשתמש בשמות המציינים את פעולות ה' בארץ. דבר זה חוזר להבחנה הגדולה שבין הכרת אלהים מבחינת אלהותו, שהיא האמונה הגדולה והעמוקה, לבין הכרת אלהים מבחינת מה שידוע על פונקציות שמילא בהיסטוריה.

 (י. ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 42-43 )

קח את מטך והשלך לפני פרעה, יהי לתנין. מה בין תנין לנחש?

…התנין הוא נחש גדול מסוכן ביותר, כמו שנאמר 'חמת תנינים יינם', משתמע שחמתו גדול מחמת סתם נחש והנה משה ואהרון עשו כל הניסים באמרי פיהם, כנחש זה שעיקר כוחו בפיו, וכפי הנראה שרוב הניסים נעשו על ידי מטותם של משה ואהרון, ושלא יהיה פתחון פה לבעל הדין לחלוק ולומר שבכח המטות נעשו כל הניסים ואולי יטעו לומר שיש צד כישוף במטותם, על כן נהפכו לנחשים, לומר כמו הנחש נושך בלא לחש בפיו, כך משה ואהרון כוחם בפיהם והמטות פעלו כל אותן הפעולות בכוח אמרי פיהם שלהם, כי הצדיק גוזר אומר ייקם לו… ולפי שכנגד ישראל לא רצה ה' שיהיה חמת תנינים מטהו ומטהו של משה כולל ההנהגה בין לישראל בין לפרעה, על כן נהפך לנחש, אבל מטהו של אהרון שפעל כנגד פרעה לבד, נהפך לתנין, כדי לבטל כוחו של פרעה שנמשל לתנים כאמור.

(כלי יקר שמות ז, ט)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.