וארא תשע"ט, גיליון 1083

וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים, וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ,

וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ;

 וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ, וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ.

(שמות ז', כ"ח)

איור: הרי לנגבהיים

 

בביתך. וְאַחַר כָּךְ בבית עבדיך. הוּא הִתְחִיל בָּעֵצָה תְּחִלָּה, "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ "(שמות א'), וּמִמֶּנּוּ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת.

(רש"י שם,שם)

עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים; ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם, כתיב בהו 'ובאו [ועלו] בביתך [וגו׳] ובתנוריך ובמשארותיך' אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה.

(בבלי פסחים נג, ע"ב)

ומפרש רבינו תם דצלם זה לאו עבודה זרה הוי, אלא אינדרטא שעשה נבוכדנצר לכבוד עצמו, ולכך קאמר 'מה ראו', ועל זה משני (מתרצת) הגמרא שפיר דהחמירו על עצמן, עד כאן. והנה נחלקו הרמב"ם ורבינו ירוחם (ביו"ד סי' קנ"ז) בכל שאר מצות שבתורה חוץ מג' דברים, דהדין בהו דיעבור ואל יהרג, אם אדם רשאי להחמיר על עצמו וליהרג ולא לעבור. והנה הרמב"ם סובר דאינו רשאי ומתחייב בנפשו, ורבינו ירוחם וסייעתו סוברים דרשאי להחמיר על עצמו וליהרג. ועל מצות עשה, לכולי עלמא יעבור ואל יהרג ואינו רשאי להחמיר. ונראה לי לומר טעם על מה שמחלקין הפוסקים הנ"ל בין לא תעשה ועשה, דלעבור על לא תעשה רשאי להחמיר, ולבטל מצות עשה אין רשאי להחמיר, דהנה הקרא 'אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם', דדייקינן 'ולא שימות בהם' משמעו דווקא מצות עשה, והבן. אך דהקבלה באה אף בלא תעשה דפיקוח נפש דוחה, והנה מבואר (ברמ"א ובש"ך) דאם הוא אדם גדול חסיד וירא שמים, כולי עלמא מודי דרשאי למסור עצמו על קידוש השם אפילו על מצוה קלה. ולכאורה יש להפליא הכי בשביל שהוא חסיד וירא שמים ישתנה דינו, הלא כתיב 'וחי בהם'?!. ונראה דהאי 'וחי בהם' יש לפרש על שני פנים, א' כפירוש רז"ל ולא שימות בהם כנ"ל. ב' שכל חיותו יהיה בהם, דהיינו שכל עשיותיו ותנועותיו ועסקיו יהיה רק בתורה ומצות, וזולתן לא יהיו לו שום חיות בעולם, וכל כך יהיה דבוק ונתעצם עם התורה והעבודה והמצות, עד אם ירצו להעבירהו על אחת ממצות ה', יפסק חיותו.

 (רבי משה טייטלבוים: ישמח משה כי תשא ג, ב) 


 

ייחודו של שם ההווייה

פנחס לייזר

לזכרה הברוך של אמי מורתי

מרים לייזר-בליץ

שהלכה לעולמה בכ"א בטבת תשנ"ו

שרדה את התופת בזכות

 משפחה צרפתית שהסתירה אותה.

שמות רבים לאל ופרשני המקרא, החל מחז"ל, ייחסו משמעויות שונות לשמותיו השונים. כולנו מודעים, למשל, למשמעות המסורתית של ה' כביטוי ל"מידת הרחמים", לעומת "אלהים" כביטוי למידת הדין.

בפירושו על המלים "ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו, ב) בתחילת פרשת וארא, מדייק רש"י בלשון הכתוב ואומר: "לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי. לא ניכרתי להם במידת אמתות שלי, שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתי ולא קיימתי".

האל המתגלה לאבות, אל שדי, הוא האל המבטיח, שטרם הוכיח את מעורבותו, ולכן הוא האל שמאמינים בו, לעומת האל המֵטיב, שאולי לא כל-כך קשה להאמין בו, ואפילו אינו צריך אמונה, מכיוון שקיים את הבטחתו.

המדרש (שמות רבה ו, ד) משבח לכן את אמונתם של האבות לעומת ספקותיו ותהיותיו של משה:

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: חֲבָל עַל דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין; הַרְבֵּה פְּעָמִים נִגְלֵיתִי עַל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדַּי וְלֹא הוֹדַעְתִּי לָהֶם כִּי שְׁמִי ה', כְּשֵׁם שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ וְלֹא הִרְהֲרוּ אַחַר מִדּוֹתָי, אָמַרְתִּי לְאַבְרָהָם (בראשית יג, יז): קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ וגו', בִּקֵּשׁ לִקְבֹּר שָׂרָה וְלֹא מָצָא עַד שֶׁקָּנָה בְּדָמִים וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתָי, אָמַרְתִּי לְיִצְחָק (בראשית כו, ג) גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ וגו', בִּקֵּשׁ לִשְׁתּוֹת מַיִם וְלֹא מָצָא, אֶלָּא (בראשית כו, כ) וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק, וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתָי. אָמַרְתִּי לְיַעֲקֹב (בראשית כח, יג) הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ וגו', בִּקֵּשׁ מָקוֹם לִנְטוֹת אָהֳלוֹ וְלֹא מָצָא עַד שֶׁקָּנָה בְּמֵאָה קְשִׂיטָה, וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתַי וְלֹא שְׁאָלַנִי מַה שְּׁמִי כְּשֵׁם שֶׁשָּׁאַלְתָּ אַתָּה, וְאַתָּה תְּחִלַּת שְׁלִיחוּתִי אָמַרְתָּ לִי מַה שְּׁמִי, וּלְבַסּוֹף אָמַרְתָּ (שמות ה, כג) 'וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה'. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי, שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי לָהֶם שֶׁאֶתֵּן לָהֶם אֶת הָאָרֶץ וְלֹא הִרְהֲרוּ אַחֲרָי. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁהֵן לֹא הִרְהֲרוּ אַחֲרָי, וְגַם אַף עַל פִּי שֶׁיִּשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר לֹא הָיוּ נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה, שָׁמַעְתִּי נַאֲקָתָם בַּעֲבוּר הַבְּרִית שֶׁכָּרַתִּי עִם אֲבוֹתֵיהֶם.

הרמב"ם מפרש את משמעות השם "שדי" במובן ש"מציאותו יתעלה די בכך" (מורה נבוכים א, ס"ג) או בלשונו של ליבוביץ' "האל שדַי לו", האל אשר מהותו היא בו בעצמו, שאינה בפונקציות שהוא ממלא לגבי העולם. (הערות לפרשיות השבוע, עמ' 42)

לעומת זאת, מתואר הקשר בין הקב"ה למשה כשיא האינטימיות, כחוויה של "פנים בפים" ובלשון חכמים (בבלי יבמות מט, ע"ב): כדתניא: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה ורש"י מפרש ומוסיף: נסתכלו באספקלריא שאין מאירה – וכסבורים לראות ולא ראו ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו בפניו.

לכן, מעניין הדבר שבתפילת "שמונה עשרה" אנו מציינים "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב" ואיננו מציינים בתפילתנו "אלהי משה", כאילו האל המתגלה אלינו, שאליו אנו מתפללים יום יום הוא אלהי האבות, ולא האל של מעמד הר סיני, או של התגלויות אחרות.

מאידך גיסא, מספרת לנו הגמרא במסכת ברכות (ל"ג, ע"ב):

ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא (אדם עבר לפני התיבה בפני רבי חנינא), אמר: 'האל הגדול הגבור והנורא, והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד'. המתין לו עד דסיים. כי סיים, אמר ליה סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? (האם בזה סיימת את השבחים של אדונך?) למה לי כולי האי? אנן, הני תלת דאמרינן (אנחנו, שלושת הכינויים שאנו מזכירים) אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא (לולא משה היה מזכירם בתורה) ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוינן יכולין למימר להו (לא היינו יכולים לומר אותם). (בבלי ברכות לג, ע"ב)

כלומר, הדגם לתפילתנו ולתפיסתנו את האל, הוא הכתוב בתורה על-ידי משה שנקבע על-ידי אנשי כנסת הגדולה; משמעות הדבר שיש תיאור מסורתי, נלמד, המאפשר לנו לתפוס את גילויי האל שאליו אנו מתפללים.

ייתכן שיש כאן מתח בין שתי תפיסות אמוניות: מחד גיסא, אנו פונים בתפילתנו, שהיא עבודה שבלב, אל אלהי האבות, האל שדי לו, האל המבטיח שבו אנחנו מאמינים ולא אל האל המתגלה, המתערב לטובתנו בהיסטוריה.

מאידך גיסא, כאשר אנו באים לתאר אותו, לצרכינו אנו, עלינו להסתפק בתיאורים מינימליסטיים שנקבעו במסורת על-ידי משה רבנו ואנשי כנסת הגדולה, ואז, בעצם עלינו לזכור ש"דִמו אותך ולא כפי ישך, וישווך לפי מעשיך", כלומר כל דימוי או פירוש של מעשי ה' אינו קשור למהות האל, אלא למעשיו, כפי שאנו תופשים ומפרשים אותם.

נראה לי, אם-כך, שהשאיפה האותנטית של היהודי המתפלל היא התחברות לאל המבטיח, לאל האמונה, אותו אין ביכולתנו לתאר, שלגביו נאמר בספרי האזינו (פסקא ש"ז): "אל אמונה – שהאמין בעולם ובראו".

חשבתי על אפשרות אחרת של התבוננות בהבחנה בין השם המיוחד, שם ההוויה לשמות האחרים, לאור דיון בתלמוד הירושלמי במסכת מגילה (פרק א, הלכה ט), המובא גם בבבלי שבועות (לה, ע"ב) וכך לשון התלמוד הירושלמי:

כל האותות הכתובים עם השם, מלפניו – הרי אֵלו חול ונמחקין, כגון לה', בה', מה', כה', שה', שכן מצאנו בציץ שהוא מובדל ממנו; קודש למ"ד מלמטן והשם מלמעלן; כל האותות הכתובים עם השם מאחוריו, הרי אֵלו קודש ואינן נמחקין, כגון אלהינו, אלהיכם.

בבבלי שבועות ,לעומת זאת, מובאת מחלוקת:

כל הטפֵל לשם, בין מלפניו, בין מאחריו, הרי זה נמחק; לפניו, כיצד? לה'- ל' נמחק…; לאחריו כיצד? אלהינו – נ"ו נמחק, אלהיהם, המ"ם נמחק… – אחרים אומרים: לאחריו אינו נמחק, שכבר קידשו השם. אמר רב הונא: הלכה כאחרים.

הביטוי ההלכתי "אינו נמחק" מבטא את הקדושה, את הנבדלות שיש לשם האל; לפי הדעה הראשונה בתלמוד הבבלי, כל אות נוספת, בלי קשר למיקומה, היא טפֵלה ולכן היא "חול"; אין בה קדושה. לפי הדעה השניה בבבלי (אחרים אומרים) והמובאת כדעה בלעדית בירושלמי, וגם נפסקה להלכה, התוספת המשייכת את האל ויוצרת זיקה אליו מקבלת קדושה, בגלל צירופה לשם האל.

מעניין לציין שאין כל אפשרות של תוספת "משייכת" לשם ההוויה; לעומת "אלהינו, אלהי אבותינו,אלהיכם", אפשר לפנות אל ה', אך ה' אינו משויך לאף אדם, קבוצה או עם; הוא ההוויה.

האם קריאה זו אינה משנה את הבנתנו את המלים "ושמי ה' לא נודעתי להם"?

ואולי התבוננות זו בנוסח התפילה עשויה להציע זווית ראייה נוספת: אנחנו פותחים את תפילת העמידה בפנייה אל ה', אל ההווייה האוניברסלית, הנצחית, דרך החווייה הפרטית האינטימית שלנו, דהיינו האופן בו אנו חווים את האלוהות בחיינו (אלהינו), דרך מסורת האבות (אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב), ודרך הכינויים בהם משה רבנו פנה אל האל (הגדול, הגיבור והנורא), כי כך נקבע במסורת הפרשנית של חכמים, בניגוד לעמדת ירמיהו ודניאל:

אתא משה אמר (דברים י, יז): האל הגדול הגבור והנורא; אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו, לא אמר נורא; אתא דניאל אמר: נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור. אתו אינהו (אנשי כנסת הגדולה) ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. (יומא סט, ע"ב)

תביעה זו של אמונה צרופה, ללא קשר למאורעות, איננה קלה, ולכן הפיתוי בהפיכת המאורעות ההיסטוריים ל"אצבע אלהים" (כדברי חרטומי מצרים) הוא גדול בכל הדורות.

יחד עם זאת, היענות לפיתוי זה מכילה סכנה לא מבוטלת של אמונה או אהבה 'התלויות בדבר', ופירוש תיאולוגי "זול" של מאורעות היסטוריים על-פי צרכים אנושיים, פרטיים או לאומיים. אין מנוס כנראה מאיזושהי חוויה פרטיקולרית של האלהות דרך החוויה האישית, ודרך המסורת הלאומית. יחד עם זאת, השאיפה היא לא עבודת "אלהינו", אלא עבודת ה', שאיננו "שייך" או נמצא בבעלותו או לשירותו של אף אדם או אף אומה, כי כדברי משורר תהלים "כל אלהי העמים אלילים, וה' שמים עשה".

פנחס לייזר , עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.


"אמֹר אל אהרֹן…קח מטך ויהיו דם"

'אמור אל אהרן' – לפי שהגן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן.

(רש"י שמות ז , יט) 

ויהי הדם בכל ארץ מצרים – זו היתה מכת רעב שהיא אחת מארבעת משפטי ה' הרעים, שבהפוך ה' היאור לדם נבאש לא יצלח לכל ואין לחם ואין מים, כי אין הארץ שותה ממטר השמים, ואי אפשר למדינה להתקיים בלי מים, ובאה מכה זו להכלים פרעה על מלכותו ועל גזירותיו שגזר על כל הבן הילוד, כלומר: אתה ערבת דם נקיים במי יאורך ואני אהפוך מימיך לדם, אתה חשבת להמעיט זרע ישראל שפרו ורבו כדגים, ואני אגזור על הדגה שתמות, אתה מאסת בבני ישראל, שנאמר 'ויקוצו מפני בני ישראל', אתה תמאס ביאורך מחמד עיניך המשקה את כל ארצך, כי יבאשו מימיו.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שמות ז, כא) 


'ויאמר ה' אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה' – למה היה יוצא המימה? לפי שהיה אותו רשע משתבח ואומר שהוא אלוה ואינו יוצא לנקביו, לפיכך היה יוצא המימה בהשכמה שלא יראוהו בני אדם שעומד בקלון, לכך אמר הקב"ה למשה: עמוד בהשכמה בשעה שהוא נצרך, תפוש אותו ואמור לו: 'כה אמר ה' כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי'. בנוהג שבעולם בשר ודם שהוא מבקש להביא רעה על שונאו, פתאום מביא עליו שלא ירגיש בו והקב"ה היה מתרה בו בפרעה הרשע על כל מכה ומכה, שנאמר 'הנה יד ה' הויה', 'הנני ממטיר', 'הנה אנכי נוגף', 'הנני מביא מחר' וכן כלם, זה שאמר הכתוב: 'הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה' (איוב לו) – שהוא מורה לרשעים דרך לעשות תשובה.

 (תנחומא וארא יד)


'וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל' – אמר להן: הוו יודעין שבני סרבנים הם וטרחנים הם, אלא על מנת כן תהיו מקבלין עליכם שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים.

 (ילקוט שמעוני במדבר פרק יא, סימן תשלה)


לפנינו כאן אזהרה לכל אותם הנשלחים להיות מנהיגים לעם ישראל, לרבות אלו הנדחפים לכך מרצונם ונטיותיהם, שיהיו בנויים נפשית ומסוגלים לסבול את כל הטורח והסבל הכרוך בהנהגת העם היהודי הקשה, שאם לא כן אין הם ראויים לתפקיד זה.

 (י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 217)


הגאולה משעבוד כוללת ארבעה שלבים והיבטים

והנה בארבע לשונות של גאולה אלו מה שהזכיר ארבע פעמים שם אלהים בפסוק 'כה תאמר אל בני ישראל; אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם' כלל ופרט למה לי? אלא לומר כי מן הגרות נצולו בזכות אברהם שהלך לו מארצו וממולדתו ומבית אביו אל ארץ נכריה, ובזכות העבודה של יצחק שנעקד על גבי המזבח לעבודת ה' נצולו מעבודת מצרים, ובזכות יעקב שסבל ענויים כל ימיו נצולו מעינוי מצרים, אבל בענין דיבוק האלהי היו כל האבות שווים בו על-כן כללם יחד ואמר אלהי אבותיכם שבזכות כולם יזכו לדיבוק השכינה ויש אומרים: 'והצלתי אתכם מעבודתם' היינו מן מזל טלה אשר אליו עבדו המצרים, ורצונו לומר מן אלהות שלהם דהיינו עבודתם, ונכון הוא.

(כלי יקר שמות ו , ו)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.