וארא תשע"ח, גיליון 1037

וַיֹּאמֶר אֵלָיו משֶׁה: כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה'

(שמות ט, כט)

איור: הרי לנגבהיים

 

ויאמר אליו משה כצאתי את העיר – אמרו המפרשים: כי לא יוכל לפרוש כפיו במצרים בעבור שמלאה אלילים.

(אבן עזרא שם, שם)

כצאתי את העיר אפרוש כפי. תימא למה נאמר כאן 'כצאתי' יותר מן שאר מכות, וי"ל שמכה זו היתה בשדה, אמר משה: כצאתי ואראה את הקלקול שעשתה הברד באילני חקלא, אז אשים אל לבי ואתפלל אל ה', ולכך נאמר 'כצאתי' יותר מבשאר מכות.

(פירוש הריב"א שם, שם)

אפרש את כפי. לא יתכן שיעלים התפלה העיקרית ויזכיר פרשת כפים לבד שהוא כטפל אל העיקר, לכן נ"ל כי לשון פרישת כפים משמעותו ג"כ תפילה, כמאמרם (ברכות ט"ז) 'בשמך אשא כפי' – זו תפילה, כי גב היד והרגל נקראו כף לפי שהם נכפפים, והכפיפה היא ג"כ סימן הכנעה, לכן על הנכנע בנפשו ושפל ברוחו נאמר 'כפף נפשי' (תהלים נ"ז) 'זוקף כפופים', וההכנעה היא בעצמה התפילה. וכן 'נפתולי נפתלתי' (ויצא למ"ד) פירש"י לשון תפילה ע"ש עקושי השתחויות ופתלתולי הכריעות הנעשים בתפילה שמקורם הכנעה נפשית ושפלה פנימית. ולזה נקראה התפלה עבודה ועבדתם את ה"א זו עבודת התפילה שהיא בלב, להיות כעבד נכנע לפני אדון כל ית'. ובלשון ארמי ישמש 'מצלי' על השפלת הקומה למטה, כי נפלי על אפייהו מצלי אצלויי (ברכות ל"ח), וישמש גם על התפילה לא הוי מצלי אלא ביני עמודי. ובדרך זה מילת 'אפרוש' ענינו הדיבור, כמו 'כסיל יפרוש אולת' (משלי י"ג) שענינו גלוי ופרסום הדבר ע"י דיבור פה (ע"ש רש"י), …וראיתי להרא"ש שכתב דלענין הסרת הברד שאינו רק בשב ואל תעשה, כמו שנאמר 'הקולות יחדלון', לא הוצרך תפילה רק רמז בעלמא, ובפרישת כפים זולתי תפילה יספיק. ואין זה נכון, כי בכל מקום ענין פרישת כפים המכוון בו תפילה.

(הכתב והקבלה שם, שם)


 

מנהיגים בני תמותה

אפרים חמיאל

לפני תחילת סיפור הצלחותיהם המדהימות של משה ואהרן והנפלאות שהתחוללו במצרים עד לשילוּח בני ישראל מעבדות לחרות, מבַקשת התורה להדגיש (פרק ו' פסוקים י'-ל') כי משה ואהרן היו בני-אדם רגילים וכי אין לייחס מעשי ניסים ותכונות אלוהיות לבשר ודם, גם אם הוא קרוב לאלוהים מבני אדם אחרים1. זאת – בניגוד להשקפת העולם שבתרבות הסובבת, המצרית, לפיה היה פרעה אלוהות (בנו של רע, אל השמש) ולחרטומים הייתה יכולת מאגית להשפיע על האלים. כמו כן מדגישה התורה, שלמשה לא היו הַתכוּנוֹת המקובלות של מנהיג: כריזמה, כושר רטורי ותחושת עליונות; הוא היה ענָו, כבד-פה וחסר כריזמה סוחפת המונים. התורה מטעימה זאת כדי לבטל כל אפשרות לייחס לו את בריאת עם ישראל, או אלוֹהיוּת. לפיכך חוזרת התורה ומשמיעה שוב ושוב את טענתו, כי אין טעם שינסה לשוב ולדבר אל פרעה, אם עמו שלו – ישראל – אינו שומע לו. משה טען עוד ועוד, כי שליחותו עלתה בתוהו בגלל יכולתו הרטורית הפגומה – כפי שהתריע כבר במעמד הסנה – וכי אי-התאמתו לתפקיד היא המכשילה את תכנית ה'. תשובת ה' היא ציווי מחודש לו ולאהרן לבצע את שליחותם בשיתוף-פעולה – אהרן יסייע למשה בדיבור – מול פרעה ומול בני ישראל.

מיד אחר כך מונה התורה את שמות שלשת בניו הגדולים של יעקב (מהם לא רווה נחת) וצאצאיהם, עוצרת ומתמקדת בצאצאי קהת. כך מובהר, כי שני האנשים, שה' מינה להתמודד עם פרעה ולגאול את עם ישראל, הם בני יוכבד ועמרם, צאצא קהת, צאצא לוי – יְלוּדי אישה, בשר ודם. התורה ממשיכה ומונה את צאצאיהם של משה ושל אהרון, והצגת אילן היוחסין מסתיימת בהכרזה: "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם" (ו' כ"ו)! אחר כך חוזרת התורה על טענתו של משה בדבר קשייו בדיבור ועל מינוי אהרון בידי ה' לעזור למשה, כך שמשה ינהל את פרעה כאילו היה אלהיו ואהרן ישמש כנביא המביא לפרעה את דבר האל2. אולם ברור, כי לא כובד-הפה של משה, אלא הכבדת ליבו של פרעה בידי ה', היא הגורמת לקשי ערפו של המלך. ה' שב והזכיר למשה כי הוא, ה', יחזק את לב פרעה, כדי שמשה לא יחשוב שחולשותיו האנושיות כיריב לפרעה הן הסיבה לסירוב החוזר ונשנה של המלך לשלח את העם. כדי להבטיח שיהיה ברור לכל, שיד ה' בדבר – לא הנסיבות האנושיות ולא השפעתם של משה ואהרן על כוחות עליונים – מטעימה התורה את אנושיותם של משה ואהרן ואת חוסר-האונים המוחלט שלהם ושל העם לאחר כשלון הנסיון הראשון.

התורה מעודדת את האדם לשאוף אל הקדושה: משה ואהרן, בני-תמותה מכל וכל, זכו במה שזכו הודות לרמתם הרוחנית והמוסרית הגבוהה, ומכאן שלכל אדם יש הפוטנציאל להגיע לקרבת אלוהים; משימתו היא לממש פוטנציאל זה ככל האפשר3. משה, בתכונות שהיו לו ובתכונות שלא היו לו, היה בדיוק המנהיג שנדרש ליציאה ממצרים ולמסע במדבר, שנוהלו בהשגחה צמודה של האל, על דרך הנס.

  1. ריב"ש ד' י"א, רש"ר הירש ו' י"ד-ל'.
  2. אונקלוס, רס"ג ז' א'-ב'. על השאלה אם עמרם היה בן ישיר של קהת וקהת בן ישיר של לוי – ראו שד"ל ו' כ'.
  3. רש"ר הירש שם.

מתוך ספרו של ד"ר אפרים חמיאל, 'לדעת תורה' על החומש שיצא בהפקה של מנדלי ספרים ברשת.


אנושיותו של משה

גם בתקופה העתיקה קרה שאנשים, שהצטיינו כמיטיבי עמם, ניטלה מהם אחרי מותם דמותם האנושית, ובגלל עלילות פאר "אלוהיות" זכו למוצא "אלוהי". הלא ידוע לנו על יהודי אחר מדור מאוחר יותר, שתעודת ייחוסו לא נמצאה בידו, והואיל ולא נמצאה, ויען כי הביא להם לבני האדם מעט ניצוצות-אור, שאך שאלם ממשה האיש, הפך בעיני הגויים לברוא-אלוהים, ופשע היה להטיל ספק באלוהותו (יש לציין שהיום התמונה מורכבת יותר: קיימים זרמים בנצרות שאינם מייחסים זהות אלהית לישו הנוצרי, אלא מתייחסים אליו כמשיח בלבד).

משה שלנו היה אדם, נשאר אדם, ולעולם לא יהיה כי אם אדם. ובשעה שכבר קרנו פניו ממראה האלהים, כבר הוריד התורה משמים וכבר הוליך בניסים את העם במדבר והנחילם נצחונות יה – ציווהו ה' כאן להציג את תעודת ייחוסו ולהצהיר בזאת על העובדה, כי: ביום דִבר ה' אל משה בארץ מצרים, הכל הכירו את הוריו ואת הורי הוריו, דודיו ודודותיו, דודניו דודניותיו. את כל ייחוסו ואת כל קרוביו הכירו. זה שמונים שנה ידעוהו כבשר ודם, כפוף לטבע האדם על ליקוייו וחולשותיו, על דאגותיו וצרכיו, איש ככל יתר האנשים, ביניהם נולד וחונך. "הוא אהרֹן ומשה", "הם המדברים אל פרעה", "הוא משה ואהרֹן" – בשר ודם ככל האדם, ובהם בחר ה' להיות לו לכלים בעשיית מלאכתו הגדולה; בשר ודם ככל האדם – ןהם ביצעו את מלאכתו הגדולה של ה' .

(הרש"ר הירש ו, יד-ל)


ייחוסו של משה רבנו

התורה מציגה לפנינו, וכמעט מטעימה את הדבר, שהייחוס הביולוגי – הן של אבותינו והן של משה רבנו – איננו כפי שנקבע על-ידי איסורי התורה שניתנה לאחר-מכן. זה בא ללמדנו שרמתו של האדם, הרמה שהוא מגיע אליה בהכרת אלהים, איננה קשורה בגורמים ביולוגיים.

יתר-על-כן, אחד מפרשני התורה הקלאסיים, חיזקוני, מסביר למה גרמה ההשגחה שמשה רבנו יוולד מיחסי אישות אשר לאחר-מכן הם מוכרים כפגומים, גם שלא היו פגומים בשעתם – "כדי שלא יתגאה על הציבור". הסכנה הצפויה לכל מנהיג ובעל שלטון – שיתגאה על הציבור; ואפילו אם המנהיג הוא איש האלהים, הרועה הנאמן של ישראל, יש לחשוש שמא יתגאה. לפיכך רצוי שמנהיג יהיה נאלץ תמיד להיזכר במה שעשוי להיראות כפגם בייחוסו.

וזהו רעיון שביטאו חז"ל במימרה הידועה: "אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם דעתו תזוח עליו אומרים לו: חזור לאחוריך", כלומר – זכור מי אתה. וזוהי אזהרה למנהיגות בכל הדורות ובכל הזמנים. בהקשר זה ניתן לציין שמאחורי המלך המשיח הצפוי שרשרת של איסורי עריות ופסולי חיתון: רות המואביה (שמלוט ובתו), יהודה ותמר כלתו, דוד ובת-שבע, שלמה ונעמה העמונית.

(י. ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 43-44)


אל ש"די לו" אינו מצריך אותות ומופתים

הרמב"ם , גדול המאמינים בעולמה של היהדות, מפרש אל שדי במובן של "האל שדי לו": האל אשר מהותו היא בו בעצמו, שדי לו במהותו שאינה בפונקציות שהוא ממלא לגבי העולם. כזאת היתה הכרת אלהים של אבותינו, של אברהם יצחק ויעקב, שהאמינו באל שדי. וכבר מעיר מדרש, שאבותינו – שלא כדורו של משה – לא דרשו אותות ומופתים לשם ביסוס אמונתם בה'. אבל עכשיו, כשמשה נשלח להביא את בשורת הגאולה לבני ישראל, שה' לא נודע להם עוד בשם "אל שדי", יש להשתמש בשמות המציינים את פעולות ה' בארץ. דבר זה חוזר להבחנה הגדולה שבין הכרת אלהים מבחינת אלהותו, שהיא האמונה הגדולה והעמוקה, לבין הכרת אלהים מבחינת מה שידוע על פונקציות שמילא בהיסטוריה.

 (י.ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 42-43)


מופת איננה הוכחה

משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף. אלא כל האותות שעשה במדבר לפי הצורך עשאן, לא להביא ראיה על הנבואה; צרך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילן בו. צרכנו למזון, הוריד לנו את המן. צמאו, בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קורח, בלעה אותן הארץ. וכן, שאר כל האותות. ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני: שעינינו ראו, ולא זר, ואוזנינו שמעו, ולא אחר האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים: משה, משה – לך אמור להם כך וכך. וכן הוא אומר "פנים בפנים, דיבר ה' עימכם" (דברים ה, ד) ונאמר "לא את אבותינו, כרת ה' את הברית הזאת" (דברים ה, ג). ומניין שבמעמד הר סיני לבדו, היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט, ט): מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה נמצאת אומר, שכל נביא שיעמוד אחר משה רבנו, אין אנו מאמינין בו מפני האות לבדו, כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שציוונו משה בתורה, ואמר אם נתן אות, "אליו, תשמעון" (דברים יח, טו): כמו שציוונו לחתוך הדבר על פי שניים עדים, ואף על פי שאין אנו יודעין אם אמת העידו אם שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא, אם האות אמת או בכישוף ולט. לפיכך אם עמד נביא ועשה אותות ומופתים גדולים, וביקש להכחיש נבואתו של משה רבנו, אין שומעין לו ואנו יודעין בייחוד שאותן האותות בלט וכישוף הן, לפי שנבואת משה רבנו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאוזנינו שמענוה, כמו ששמע הוא.

 (משנה תורה לרמב"ם: הלכות יסודי התורה ח, א-ג)


שיעבוד המשעבדים

למה הביא עליהם צפרדעים? מפני שהיו משעבדין בישראל ואומרים להן הביאו לנו שקצים ורמשים לפיכך הביא עליהן צפרדעים, ובשעה שהיו מוזגין את הכוס היה מתמלא מן הצפרדעים.

 (שמות רבה י , ד)


אם נסכם את כל המקומות, בהם התפרעו הצפרדעים ללא יראת כבוד ובאין פחד, יהיו לפנינו כל הדרכים בהם קיפחו האדונים המצרים את חיי עבדיהם העברים. כעבדים לא היה לאבותינו לא בית ולא מקום מפלט למשפחה; שינה נמנעה מעיניהם ולחם מפיהם – זאת מזכיר לנו עד היום "לחם העוני". ובכל המקומות מטיילות להן חיות פחודות אלה, ומלמדות את המצרים הרגשתו של אדם, שאיננו יכול ליהנות מביתו, ממשכבו ומלחמו, החייב לחשוש כל רגע מהתערבות מפריעה ומרגיזה.

(הרש"ר הירש שמות ח, כח)


"והיה כי תלכון,לא תלכו ריקם" – שחרור מתוך פיוס

בלבו של בן ישראל היה השם "מצרי" קשור בזכרונות מרים ביותר. לא היה בזה משום פלא אילו שנא בן ישראל את המצרי כמשעבד אבות האומה ואילו חשב לו לזכות שלא לנהוג כנגדו במצוות שנצטווינו על הגר. הא כיצד? הלמצרי ארחש אהבה, כאשר צוויתי לגר "ואהבת לו כמוך"? וכי לא נשתעבדו אבותינו במצרים? – אבל התורה אומרת: הן שלחו אתכם סוף סוף כרֵעים ובמתנות כלי כסף וכלי זהב ונהגו בכם כשם שנצטוויתם אתם לנהוג בעבד עברי אשר "לא תשלחנו ריקם" ולכן: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". ומכיוון שאין המצרי מרחיק ראות ולא היה משאילם על פי יזמתו, לכן מצווה ישראל לעודדם לכך ולומר להם: נעזבכם כרֵעים, נשאל מתנה בשעת פרידה זו.

(מתוך: מאמר של הרב בנו יעקב, מובא בתרגום בנ. ליבוביץ: עיונים חדשים בספר שמות עמ' 134)


כמה יצאו ממצרים וכמה נכנסו לארץ?

"וחמשים עלו בני ישראל" – אחד מחמשה, ויש אומרים אחד מחמשים, ויש אומרים אחד מחמש מאות, רבי נהוראי אומר העבודה לא אחד מחמשת אלפים, ואימתי מתו? בימי האפלה שהיו קוברין ישראל מתיהן ומצרים יושבין בחשך, ישראל הודו ושבחו על שלא ראו שונאיהם ושמחו בפורענותן.

 (תנחומא פרשת בשלח סימן א)


רב סימאי אומר: נאמר (שמות ו') 'ולקחתי אתכם לי לעם' ונאמר 'והבאתי אתכם', מקיש יציאתן ממצרים לביאתן לארץ, מה ביאתן לארץ – שנים מששים ריבוא אף יציאתן ממצרים – שנים מששים ריבוא. אמר רבא: וכן לימות המשיח, שנאמר (הושע ב') וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים.

(בבלי סנהדרין קיא ע"א)


כוונת המאמר הזה המופלג הוא, כי כל האותות והמופתים ושפטים גדולים אשר עשה למצרים בי' המכות ובקריעת ים סוף, שווה בשביל שיבואו שנים משישים ריבוא אל המטרה האלוקית…כי הנפלאות עשה לכולם ולהביט וליקח לקח מזה מוסר צדק ואמונה טהורה זה רק ליחידים מהכלל.

("משך חכמה" שמות ו, ז)


דברים אלה מהווים חומר למחשבה עמוקה מאד. הרב [בעל משך חכמה] מרחיב על כך את הדיבור ומוצא בכך משהו סמלי לגבי הכרת אלוהים וגורל האדם הקשור בהכרה זו לדורות…

לדברים אלה ערך רב מאד להבנת נושא הנבואה בישראל, במשך אותם דורות רבים של ההיסטוריה המקראית, בה עמדו לישראל שליחי ה' אשר שכינה דיברה מגרונם, אולם דבריהם לא נשמעו כי אם על ידי בודדים ויחידים בכל דור ודור, ומדברי הרב יש להבין כי אמיתת הכרת אלוהים, איננה מותנית כלל בריבוי מספר הזוכים להגיע אליה, ומספיק אם הם יחידי סגולה בודדים כגון שניים מתוך שש מאות אלף.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 214)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.