האזינו תש"ף, גיליון 1122

סגולות לישיבה בסוכה:

ע"י מצות סוכה זוכה לישב בארץ ישראל

(ר' נחמן מברסלב : ליקוטי עצות)

ע"י מצות סוכה זוכים לפרנסה

(ר' שלמה מרדומסק: תפארת שלמה – סוכות).

יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן

יְסֹֽבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.

(דברים לב, י)

איור: הרי לנגבהיים

ובתהו ילל ישמן. אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה, מְקוֹם יִלְלַת תַּנִּינִים וּבְנוֹת יַעֲנָה, אַף שָׁם נִמְשְׁכוּ אַחַר הָאֱמוּנָה, וְלֹא אָמְרוּ לְמֹשֶׁה הֵיאַךְ נֵצֵא לַמִּדְבָּרוֹת מְקוֹם צִיָּה וְשִׁמָּמוֹן? כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ב'): "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר".

(רש"י שם, שם)

וטעם ימצאהו. כי במדבר נכנם הכבוד עמם. ועוד כי היו במדבר כאיש תועה במדבר לא עבר בו איש כי כן כתוב ובמדבר תוהו… יסובבנהו. על העננים.

(אבן עזרא שם, שם)

יסובבנהו – בסוכות עננים.

(בכור שור שם, שם)

"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" – ר' אליעזר אומר: סוכות ממש היו. ר' עקיבא אומר: ענני כבוד היו.

(ספרא אמור יז, יא)

איתא בגמרא: 'כי בסוכות הושבתי איכא מאן דאמר 'סוכות ממש' ואיכא מאן דאמר 'ענני כבוד'. ומסתמא הכל אמת דצריכין להבין למאן דאמר 'סוכות ממש' מה ענין זה. ויש לומר עפ"י אמרם ז"ל אמרה תורה 'צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי'. וזהו באמת עיקר החירות שניתן ביציאת מצרים לכל איש ישראל שלא יהי' מוטבע בעניני הטבע. וז"ש 'בסוכות הושבתי כו' בהוציאי אותם שהי' נטיעה בלבות בני ישראל לצאת ממאסר הגוף והטבע להיות בעוה"ז בארעי. כמ"ש 'ויסעו מרעמסס סוכתה' שדרשו חז"ל זה על פסוק 'ואשא אתכם על כנפי נשרים' , והוא כנ"ל שניתן להם כח להיות למעלה מהטבע להיות להם כנפים שלמים לפרחא בהון לאביהן שבשמים. וכפי מה שמתקיים בכל איש ישראל דירה זו שלא להיות מוטבע בעולם הזה. כך חל עליו שם שמים וסוכת ענני כבוד.

(שפת אמת דברים, לסוכות יב)


ופרוש עלינו סוכת שלומך, סוכת רחמים וחיים ושלום

"יצאנו, מיד נחזור!"

דליה מרקס

מדוע ציוותה התורה שנצא דווקא לסוכה, ומדוע דווקא בעונה זו של אסיף, כשאבותינו ואמותינו ישבו בבתיהם ואסמיהם מלאים בתבואה? תשובתו של הרמב"ם: "שיהא האדם זוכר תמיד ימי הרעה בימי הטובה",1 וברוח זו פירשו גם פרשנים אחרים. היו שטענו כי תפקידה של הסוכה הוא להזכיר לבני ישראל את חיי קדמוניהם במדבר לפני בואם אל ארץ הבחירה. הרב מרדכי קפלן (1983-1881) סבר שהסיבה לכך היא שהתורה ביקשה להנכיח את זיכרון המסע במדבר בחיי הדורות הבאים:

ההזדמנות שניתנה לבני ישראל בחג הסוכות לחזור ולחיות את חוויותיהם המדבריות, עשויה הייתה להעמידם במצב נפש המאפשר להם להינתק לזמן מה מן החיים שהם רגילים בהם וחושבים אותם לתקינים, ולהסתכל בהם מתוך רוח ביקורת. זו הקריאה "נשוב המדברה", הייתה נוסחה ראשונה לסיסמה הידועה לנו כיום בלשון "שיבה אל הטבע". כמו הקריאה הקדומה כן המאוחרת, היא תביעה להשתחררות מן המלאכותיות ואי הצדק שבתרבות הנוכחית, ושתיהן כאחת רוויות געגועים על עבר המורם על נס.2

לדידו של קפלן, אם כן, חג הסוכות הוא הזדמנות לחוות מחדש את חוויית הנדודים במדבר ולחזור לימים קדומים ומכוננים, ימי ינקותו של העם.

המדבר ככלולות

מעניין שלשתי המילים 'מִדְבָּר' ו'דְּבִיר' יש שורש משותף, וכך יש קשר גם בין 'צִיָּה' ובין 'צִיּוֹן'. בתרבויות רבות מדבר נתפש כמקום עני ויבש, אבל (ודווקא משום כך) כטהור ומזוכך. כשהנביא ירמיהו מתאר את ימי הראשית הטהורים של יחסי אלוהים וישראל, הוא מזכיר את ימי המדבר בגעגועים: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב). ההליכה של ישראל במדבר נתפשת כתקופת כלולות רעננה וטהורה, כתקופה של הוכחת האהבה והנאמנות. גם אצל הנביא הושע התפייסות האל עם עמו משולה לחידוש קשר נישואין שנפגם, באמצעות מסע זוגי למדבר (הושע ב, טז-כב). ההתפייסות עם האישה, כלומר עם העם, כרוכה בזיכרון הנעורים ובברית שהאל יכרות עם הטבע כולו "עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה". הברית המחודשת היא אירוסין מחודשים, והפעם בצדק ובמשפט וברחמים ובאמונה ומתוך היכרות עמוקה "וְיָדַעַתְּ אֶת ה'" (הפטרה לפרשת במדבר).

אולם התנ"ך מספר גם סיפור אחר על ימי הנדודים. הוא מספר על העם קשה העורף, שהתכעס והתייאש שוב ושוב, שבא בתביעות, שלא האמין. תיאורי נדודי ישראל במדבר, יש להודות, רחוקים מתיאורי תקופת נעורים רעננה ונאמנה, וגם בספר תהלים תקופה זו מתוארת בדרך לא מחמיאה: "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי" (תהלים צה, ח-יא). הנדודים מתוארים כאן כתקופת ריחוק והתקוטטות, שבמהלכה אלוהים כמעט מתפתה שלא להביא את עמו אל הארץ המובטחת. אין זאת אלא שלכל סיפור יש יותר מצד אחד, ולהבדיל מן הראשומון המפורסם, שבו כל דמות מספרת את העלילה שלה, כאן אותן דמויות עצמן זוכרות את האירוע בזמנים שונים בדרכים שונות וסותרות. זה, כנראה, טיבו של האדם.

ובכל זאת, על אף הזיכרונות המעורבים מתקופת הנדודים, הסוכה מסמלת גם געגועים אל עבר קמאי וטהור, היא מעין חופה, שמזמנת לנו אפשרות לחוות מחדש תקופת כלולות, שבה רכוש ונכסים לא האטו את צעדינו כיחידים וכציבור.

האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס (2009-1908) טען שבני האדם חושבים במערכות של צמדי מונחים הפוכים ומנוגדים זה לזה, והתמקד בניגוד הבסיסי שבין טבע לתרבות. לדידו, הטבע הוא רגשִי ויצרִי וקרוב לעולם החי ואילו התרבות היא תבונית ורציונלית.3 במידה רבה הפרויקט האנושי הוא מעבר מן הטבע אל התרבות, מן הפרוע והבלתי נשלט אל המוגדר, החברתי והנשלט (או נשלט לכאורה…). לעומת זאת, בחג הסוכות אנו מקבלים טעימה של מעבר הפוך – מן התרבות אל הטבע, מן התבונה אל החוויה, מן הבנוי אל הארעי ואל חיקו של הטבעי. אבל זה רק חלק מהסיפור.

מן הסוכה הארעית אל הבית הגדול והקדוש

שווּ בדמיונכם את השתאותהּ של ילדה קטנה מהכפר הגלילי ואת פעימות ליבו המואצות של האיכר קשה-היום, כשעלו לירושלים ברגלִים ולנגד עיניהם הלך ונגלה פארהּ של העיר והמקדש אשר בה. כלומר נוסף למעבר הזמני שמזמנת הסוכה מן התרבות אל הטבע, איפיין את חג הסוכות המעבר מן השגרה אל התרבות הגבוהה יותר. כל עוד עמד בית המקדש על תִּלו, עלו ישראל לרגל בשלושת הרגלים ובכלל זה בחג הסוכות. נקל לצייר בעיני הדמיון את העולים הרבים ההולכים בדרכם, עוזבים את כפריהם ועיירותיהן הקטנות, שמים פעמיהם אל ירושלים עיר המקדש ונקבצים להם שם לחוות בגופם וברוחם את קדושתו של הבית הגדול והקדוש.

והנה לנו שתי יציאות בחג הסוכות – מן הבית הנוח אל הטבע, אל הסוכה הארעית, והיציאה מן הבית אל המקדש, שנתפש עד חורבנו כמוסד בר-קיימא ונצחי. לכאורה שתי יציאות הפוכות זו לזו בכל דבר ועניין. ואולם משותפת לשתיהן היציאה מן המקום הנוח והמוכר אל מקום חדש ולא מוכר. העיקר הוא התנועה. פתגם מוכר בערבית גורס: "في الحركة بركة" ("פי [א]לחרכה, ברכה"), כלומר "בתנועה-ברכה". ואכן כך, בקיפאון יש מוות, בתנועה יש לימוד ושינוי, ובהם יש ברכה. כשאנו יוצאים מן המקום המוכר והבטוח, ומשקיפים על המציאות ועל חיינו ממקום אחר, אנו שבים אל מקומנו עשירים בתובנות חדשות.

יתר על כן, השהות במקום לא רגיל ולא נוח מאפשרת להרהר על כך שגם כל מה שקבוע ויציב בחיינו אינו עמיד בפני שינוים פתאומיים ומזעזעים. גם בתוך הקביעות והשגרה הברוכה, מדי פעם בפעם שֵׁד קטן ואפל מרים את ראשו ושואל: "מה אם…?". אסונות, מחלה, מלחמה, תאונה ומשברים עלולים חלילה להביא לקריסתה של השגרה המיטיבה שבנינו לעצמנו, ולחשוף אותנו בפני אימה, יתמות ושכול. מי יערוב לנו שמציאותנו לא תתערער באחת? אם כן השהות בסוכה היא אולי גם הכרה בכך שיש ברכה גם במצבים שאינם נוחים, שיש מידה של ודאות ונחת גם בחיים של אי-ודאות.

נהדרת וירוקה

רבבות רבות של סוכות נבנות בישראל מדי שנה בשנה. שכונות הערים מנומרות במבנים הארעיים הללו, ילדי ישראל מקשטים אותם בתקווה שהגשם לא יבוא וישחית. כשאנו יוצאים אל הסוכה אנו פוגשים את השכנים והמכרים באופן מיוחד, שומעים את שירתם, מריחים את תבשיליהם, מציצים פנימה ומברכים את הבאים, מלח ששכחה משפחה אחת נמסר בקלות מהסוכה שליד. הסוכה מעוררת בנו את המודעות לכך שהרכוש והנוחות והבית המוגן, הממוזג והמאובזר אינם העיקר. אפשר גם בלי. גם אם לא נעתיק את חיינו אל הסוכה ממש, וגם אם רובנו לא נישן בסוכה, הסוכה מעלה למודעות את ההבנה שאפשר לדמיין את חיינו בלי כל אלה. בנייתו של הבית הארעי והשהות בו מזמנת אותנו להשקיף על חיינו, על הבחירות שאנו עושים ועל היחסים שלנו עם הזולת (הקרוב והרחוק) במבט חדש. הסוכה אינה באה לשלול את חיי השגרה ולא את נוחותם אלא לעורר אותנו לחשיבה; היא מזמינה אותנו להשקיף על חיינו מזווית אחרת, לבחון אותם ממצפה אחר, כאילו יצאנו לזמן-מה אל המדבר, ותיכף נשוב.

סתיו יהודי בארץ אבותיי-אימותיי

בחג הסוכות גלומה עוד אפשרות, וזו ההזדמנות המיוחדת להרהר על מקומנו על אדמה זו, כאן בישראל. בחג הזה יש מצד אחד ביטוי לתלישות מן המקום הרגיל ומן הצד האחר מדובר בחג מאוד ארץ-ישראלי, חג האסיף. חג סוכות מזמין לאחוז בשני הקצוות הללו, גלות וגאולה, זרות ותחושת בית. זימון שני הקצוות האלה, אחיזתם יחדיו בכף יד איתנה אבל רכה, הוא זימון להבין את ההוויה היהודית לדורותיה, והוא גם קריאת אזהרה לעם היושב על אדמתו. וכך כותב בעניין זה הרב שג"ר:

מה קורה כשיחסי הכוח משתנים, כשהאומה הגולה והמפוזרת בכל העולם […] נעשית ריבון בטריטוריה מוגדרת? […] האם בהכרח נהפוך לרָעים כשיעבור הכוח אלינו? […]

אפשר לראות כי הרצון לכונן לאומיות "רכה" יותר, כזאת הנותנת מקום לאחר, שאינה מתנשאת מעל האומות האחרות ואינה מתנכרת לבניהן, נמצא כבר בפסוקי התורה[…] "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, לג-לד) […]

פיתוי הכוחניות הוא פיתוי עז, והתורה חוששת ומזהירה מפניו בלא הרף. […]

לכן דווקא מתוך הגלותיות של הסוכה, אותה סוכה שהושיבנו ה' בה בצאתנו ממצרים […], יכולה לבוא הארת הפנים הכוללת את הקרבת שבעים הפרים למען שלומן של אומות העולם.4

בהמשך דבריו, מדגיש הרב שג"ר את החשיבות שבאחיזה בשני הקצוות, האוניברסלי והלאומי. דווקא הכרה בתחושת ה"ביתיות" שלנו, על שבריריותה, מחייבת אותנו להכיר בערכו של הבית, גם בעבור אחרים.

זמן קצר לאחר מבצע צוק איתן בשנת תשע"ד, כתבה ד"ר גילי זיוון מקיבוץ סעד שבעוטף עזה:

הקיץ האחרון לימד אותנו מהי חוויית הארעי בחיינו. מאדוני הארץ נהפכנו לגולים. למדנו מהי חווייתם של פליטים הנאלצים לנטוש את מקומם בשל מלחמה המתרגשת ובאה עליהם. הוא לימד אותנו שתחושת הביטחון וההשתרשות באדמתנו יכולה במהירות להתחלף בתחושה של תלישות ופחד מפני הבאות […]. הטלטלה הזו שחווינו כאן, בעוטף עזה, לימדה אותנו שוב פרק בהלכות בן אנוש. למדנו שארעי שוכן במחוזותינו הבטוחים והשאננים יותר משהעזנו להודות. אך היא גם באופן פרדוכסלי חיזקה בנו את תחושת הבית.5

תחושת הזרות ותחושת הבית בלולות זו בזו ואינן ניתנות להפרדה אמיתית. אבל דבריה של ד"ר זיוון מלמדים שעל אף הארעיות וחוסר הביטחון, תחושת הבית היא עניין עמוק שאינו ניתן לערעור.

*

"וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ". המילים המגוננות האלה נאמרות בברכת "השכיבנו" בקריאת שמע הנאמרת בערב, בסוכת השלום הסוככת של האל.

לא מבצר עיקש וקישח מסמל במסורת את השגחת האל והגנתו, לא טירה שמורה ומבודדת, אלא דווקא הסוכה, המבנה הארעי והפגיע, היא המקום השמור והמיטיב. בברכת "השכיבנו", שכל כולה בקשת שמירה והגנה, נאמר בערבי שבתות:

וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ.

בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַפּוֹרֵשׂ סֻכַּת שָׁלוֹם

עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָיִם.

ולו יהיה זה שלום שבחוץ ושלום שבבית כאחד. "שלום בית", עמותה יהודית-אמריקנית הפועלת נגד אלימות במשפחה, קוראת לאנשים לקשור סרט סגול בסוכה לכבוד כל מי שאינם זוכים לשכון בביטחון ובשלום בבתים שלהם, ואף לומר בסוכה את התפילה המיוחדת הזאת:

בְּרוּכָה הַשְּׁכִינָה

שֶׁכְּנָפֶיהָ סוֹכְכוֹת עָלֵינוּ בְּשָׁלוֹם.

גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם –

בְּחַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה מַחְשְׁבוֹתֵינוּ פּוֹנוֹת

לְאֵלּוּ שֶׁשּׁוֹכְנוֹת בְּפַחַד וּבְסַכָּנָה בְּבָתֵּיהֶן.

בְּחֶמְלָה וּבִזְרוֹעוֹת פְּתוּחוֹת

הוֹצִיאֵן לְחֵרוּת

וְהָגֵן עֲלֵיהֶן בְּסֻכַּת שְׁלוֹמְךָ.6

1. רמב"ם, מורה נבוכים, ג, מג.

2. מרדכי קפלן, ערכי היהדות והתחדשותם, ראובן מס 2003, עמ' 197.

3. קלוד לוי-שטרוס, מיתולוגיות, חלק 4-1, תירגם יותם הראובני, תל אביב 2005-2004.

4. הרב שמעון גרשון רוזנברג, שארית האמונה: דרשות פוסטמודרניות למועדי ישראל, רסלינג 2014, עמ' 77-75 (ההדגשות במקור).

5. גילי זיון, "סוכת האמונה: בין יציבות וביטחון וארעיות", שבת שלום, סוכות התשע"ה, עמ' 2.

6. ד"ר ענת ישראלי, הביאה תפילה זו לידיעתי. זהו תרגום של תפילה שהפיץ "שלום בית", ארגון יהודי-אמריקני הנלחם באלימות במשפחה ומקיים בכל שנה כנס בסוכות.

מעובד מתוך ספרה של דליה מרקס, בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי (ידיעות ספרים, תשע"ט), עמ' 36-32.


"אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא"

'אל אמונה' – שהאמין בעולם ובראו.

'ואין עול' – שלא באו בני אדם להיות רשעים, אלא להיות צדיקים. וכן הוא אומר 'אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים' (קהלת ז') 'צדיק וישר הוא' שהוא מתנהג בישרות עם כל באי העולם.

(ספרי האזינו שז)

'אל אמונה' – לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא ואף על פי שמאחר את תגמולם סופו לאמן את דבריו.

'ואין עול' – אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה.

'צדיק וישר הוא' – הכל מצדיקים עליהם את דינו וכך ראוי וישר להם, צדיק מפי הבריות וישר הוא וראוי להצדיקו.

(רש"י דברים לב , ד)

"אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא…" – שבחים הללו מכוונים להצדיק פעולת ה' בשני חורבנות כאשר יבואר; "אל אמונה ואין עול" – נגד חורבן ראשון ושני, "צידק וישר הוא" נגד חורבן ראשון ושני…והנה ידוע דחורבן ראשון היה בשביל עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים שהיה להכעיס לקדוש ברוך הוא, וחורבן בית שני מפני שנאת חינם, וביארנו (במדבר לה, לד) שהיו עוסקים בתורה ועבודת ה', אך היה רוב שפיכות דמים לשם שמים, שהיו דנים את העובר על איזה דבר שהוא צדוקי ומסור ומורידין וכדומה, ובזה נעשתה הנהגתם מקולקלת מאד והכל לשם שמים…'ואין עול' – אף על גב שעושים לשם שמים אינו יכול לראות בעוול.

(העמק דבר שם, שם)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.