"כִּי הִנֵּה כַּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ אֵל טוֹב וְסַלָּח לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר"

מתפילת כל נדרי

טוב לאדם – זלמן שז"ר

טוֹב לָאָדָם הֶיוֹת פַּעַם בָּדָד

לֹא סֵפֶר לֹא רֵעַ, לֹא צִבּוּר וְלֹא פְּרָט

רַק הוּא עִם לִבּוֹ, עִם הַלֵּב רַק בִּלְבַד

טוֹב לָאָדָם הֶיוֹת פַּעַם בָּדָד.

וְטוֹב כִּי יֵצֵא פַּעַם רֵיק מִנְכָסָיו,

לאֹ בַּיִת, לאֹ שָׂדֶה, לאֹ נִדְרָשׁ, לאֹ חַיָּב.

רַק יַקְשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְיַחְרִישׁ חֶרֶשׁ רַב

טוֹב כִּי יצא האדם מִנְכָסִיו.

כִּי יַקְשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְיָבִין לְחַיָּיו

וְיֵדַע אֲשֶׁר יֵשׁ וְיָחוּשׁ מָה חַיָּב.

"בחמלת ה' על כל ברואיו—בין אדם בין בהמה—הורה דרך התשובה"

יונתן מוס

פרק א': הרב קוק

רבים מכירים את 'חזון הצמחונות והשלום' של הראי"ה קוק. מאמר זה מציג גישה מורכבת כלפי שאלת הצמחונות. מהצד האחד, בעולם האידיאלי, זה שהיה בתקופה שלפני המבול, וזה שיחזור להיות, לתפיסתו של הרב קוק, לעתיד לבוא, אין היתר לאדם להרוג בעלי חיים לצרכיו ולהנאותיו. בעקבות המבול, לאחר נפילת האנושות ממעלתה המוסרית, הותרה אכילת הבשר, אבל התורה, לפי הבנתו של הרב קוק, מצמצמת באמצעות חוקי הכשרות ומצוות אחרות, את אפשרויות השימוש בבעלי החיים  וההתאכזרות כלפיהם, כדי להכין את האנושות לעתיד שבו אכילת הבשר והשימוש בבעלי החיים ייפסקו. ומה באשר לקרבנות מן החי? לקראת סוף 'חזון הצמחונות והשלום' מבקר הרב קוק את אלה בהווה הסולדים מהרעיון של הקרבת קרבנות בעודם ממשיכים לאכול בשר:

כמה מגונה יהיה…אם כל זמן שלצרכיו החומריים יזבח בכל אות נפשו בעלי חיים לאכול את בשרם… [ואילו]… בהקרבת קרבנות…יעשה האדם רחמני, ולא יוכל להתאכזר על בעלי חיים להעלותם קרבן! 

כך כתב הרב קוק בנוגע לאפשרות של הקרבת קרבנות בהווה, אם כי עצם הרעיון הזה נשמע מוזר שהרי אין מקדש בהווה. כשזה מגיע לשאלת הקרבנות לעתיד לבוא, יש לכאורה סתירה בין כתבים שונים של הרב קוק. באגרת משנת 1919 הוא כותב:

ובעניין הקורבנות, גם כן יותר נכון להאמין שהכול ישוב על מכונו, ונקיים בעזרת ה' כשתבוא הישועה, ונבואה ורוח הקודש ישובו לישראל, כל האמור… ולא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות האירופית, כי דבר ה' אשר עִמנו, הוא עתיד לרומם את יסודי התרבות כולם למדרגה יותר עליונה ממה שיוכל כל שיקול דעת אנושי לעשות. ואין ראוי לנו לחשוב שבקרבנות מונח רק הרעיון הגס של העבודה המגושמה, אלא שיש בהם טבעיות קדושה פנימית, שאי אפשר שתתגלה ביפעתה כי אם בהגלות אור ה' על עמו, ותחיה מקודשת תשוב לישראל – ואותה יכירו גם כן העמים כולם.

 בפסקה זו נראה כי הרב קוק תמך בהחזרת קרבנות גם לעתיד לבוא. אבל בכתבים אחרים, עולה כי רוח אחרת הייתה עמו. ב'חזון הצמחונות והשלום', וכן בפירושו לסידור התפילה, 'עולת ראיה' הרב דורש את הפסוק 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות' (מלאכי ג, ד) כאומר שבעתיד המנחות יערבו לה' כמו שהקרבנות ערבו לו בעבר. זאת מפני שבניגוד למצב עכשיו, בו אין לבעלי חיים 'דעת', ולכן מקריבים אותם כדי שיוכלו להגיע ל'התעלות', בעתיד לבעלי החיים תהיה דעת הדומה לזו של בני האדם ולכן תיפסק הקרבתם. כך הוא כותב בפירושו לסידור: 

בעלי חיים הקרבים למזבח חל בהם עצמם התיקון על ידי התעלותם להיות זבח לה', שכיון שאין בהם דעת אינם מגיעים להתעלות זו כי אם במעשה הנעשה בהם בהעלות לה' דמם וחלבם, שהם עיקר מכון הנפש. מה שאין כן האדם אשר בליבו המבין ישכיל את מעשה הקרבן ויתקרב אל ה' כדעתו. אבל לעתיד לבוא שפע הדעת יתפשט ויחדור אפילו בבעלי החיים… וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לה' כימי עולם וכשנים קדמוניות.

פרק ב': ה'כלי יקר'

מוזר בעיניי לחשוב על שחיטת בעלי חיים כמעשה שעושה להם 'טובה' בכך שהוא מעלה אותם קרבן. אני מזדהה עם החזון של הרב קוק לגבי עתיד שיש בו רק מנחות מן הצומח, אבל בעיניי זה לא צריך לקרות בעקבות שינוי על-טבעי בתודעתם של בעלי החיים, אלא מתוך חמלתו של ה' על בעלי החיים, ומתוך שינוי טבעי בגישה שלנו, הנבראים בצלמו. תפיסתי מושפעת במידה גדולה מקול רבני אחר, רבה של פראג, שחי ארבע מאות שנה לפני הרב קוק: הרב שלמה אפרים מלונטשיץ, שנודע בשם פירושו המפורסם, 'כלי יקר' על התורה. על אף נגישותו של פירוש זה (בזכות הכללתו בהרבה מהדורות 'מקראות גדולות'), לא רבים טורחים לקרוא אותו לעומק ולהפיץ את תורתו המקורית והמוסרית.^[1]

ה'כלי יקר' כותב את הדברים הבאים על הפסוק השני בפרשתנו 'יערוף כמטר לקחי, תיזל כטל אמרתי' (דב' לב, ב) (כל הדגשים להלן שלי):

'יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי'. נראה לומר על דרך ששמעתי פירוש על פסוק 'אדם ובהמה תושיע ה" (תהל' לו, ז) על פי הירושלמי (מכות ב.ו):

'שאלו לנבואה חוטא מה יעשה ויתכפר? השיבה: 'הנפש החוטאת [היא] תמות' (יחז' יח, ד), שאלו לתורה חוטא מה יעשה ויתכפר? השיבה: 'יביא קרבן ויתכפר', שאלו להקב"ה חוטא מה יעשה ויתכפר? השיב: 'יעשה תשובה ויתכפר' שנאמר (תהל' כה, ח) 'טוב וישר ה', על כן יורה חטאים בדרך.'

ואם כן, מתוך דברי הנבואה אין תשועה לאדם החוטא, ומתוך תשובת התורה אין תשועה לבהמה, שעל כל פנים תלך למיתה לכפרת עוון האדם, אבל מתוך תשובת הקב"ה שאמר 'יעשה תשובה ויתכפר', הנה בזה מצא תשועה לשניהם—לאדם ולבהמה. לכך נאמר 'אדם ובהמה תושיע ה'.

ידוע הפסוק שאנו אומרים במנחה בשבת: 'צדקתך כהררי אל, משפטיך תהום רבה, אדם ובהמה תושיע ה". מה הכוונה באמירה 'אדם ובהמה תושיע ה", ומה הקשר בין אמירה זו לבין צדקתו של הקב"ה? הכלי יקר מסביר על בסיס הירושלמי שיש בעצם שלוש הנהגות שונות ביחס לאתגר הכפרה על חטא. לפי הנהגת הנבואה, רק מיתת החוטא יכולה לכפר עליו. לפי התורה, יש להביא קרבן מן החי. לפי הקב"ה, לעומת זאת, מספיקה תשובת החוטא לכפרה. וזוהי צדקתו של הקב"ה, שהיא מושיעה גם את האדם, שאינו צריך למות, כפי שהנבואה דרשה, וגם את הבהמה, שגם היא אינה צריכה למות, כפי שהתורה דרשה. ה' מושיע את שניהם: 'אדם ובהמה תושיע ה".

איך זה קשור לפסוק מפרשתנו, 'יערוף כמטר לקחי, תיזל כטל אמרתי'? הכלי יקר דורש החל מהפסוק הפותח של הפרשה (שבא מיד לפני 'יערוף כמטר לקחי'): 'האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי'. הוא מצטט את המדרש שאומר שכשם שהשמים והארץ אינם משנים את מידתם, כלומר מצייתים לרצון ה', כך צריכים לנהוג גם בני האדם. אבל מה זאת אומרת לציית לה' במקרה זה, ומה קורה אם לא מצליחים לציית, כלומר אם אנחנו 'משנים מידתנו'?  הכלי יקר מסביר שבעצם שלש האפשרויות שהוזכרו למעלה הן אלה שעומדות על הפרק:

ועל זה האופן יתבארו פסוקים הללו, על פי המדרש שמסיק בילקוט (האזינו לב.תתקמב): 'הסתכלו בשמים שמא שינו מידתם וכו' 'ותשמע הארץ' הסתכלו בארץ שמא שנתה מדתה כו'. וענין שינוי המידה באדם הוא המשנה רצון בוראו ויוצא מגדר התורה והמצווה, על כן אמר אחר כך שאם תשנו מדתכם הנה כפי דעת הנבואה והתורה אי אפשר להפטר מן ההריגה או לאדם, או לבהמה, אבל אמרת ה' צרופה לפטור אדם ובהמה מן ההריגה והחוטא ישוב אל ה' ורפא לו.

וכך הוא מפרש, באופן יצירתי ויפה, את הפסוק הבא:

זהו שנאמר 'יערוף כמטר לקחי'. ואמרו רבותינו ז"ל (תענית ז, א) 'אין עריפה אלא הריגה שנאמר (דברים כא, ד) וערפו שם את העגלה'. ו'לקחי' כינוי לתורה ולנבואה כי התורה נקראת 'לקח טוב' וכן הנבואה לקוחה מאתו יתברך, ואמר משה שלקחי היינו מה שלקחתי אני מאת ה', התורה והנבואה, שניהם יעריפו כי מתוך שניהם תצא הריגה לאחד מהם, או לאדם או לבהמה, והרי המה כמטר הזה שאין הכול שמחים בו, כך לעולם אין כאן שמחה או לאדם או לבהמה. אמנם 'תיזל כטל אמרתי' כי אימרת אלו-ה צרופה משמחת אדם ובהמה כטל זה שהכול שמחים בו, כך 'אדם ובהמה תושיע ה'' והכול שמחים בתשועת ה'…כמו שאמר למעלה (הושע יד, ג) 'ונשלמה פרים שפתינו'. כי על ידי וידוי שפתינו נשלם חובותינו כי בזה יפטרו גם הפרים מן ההקרבה, כי טעם הקרבן הוא לפי שכח הבהמי שבאדם בו הוא משותף לשאר בהמות וחיתו ארץ. על כן באה הבהמה תמורת האדם. ובחמלת ה' על כל ברואיו, בין אדם בין בהמה, הורה דרך התשובה לבת השובבה…

הכלי יקר מסתמך על המדרש (שמצוטט גם על ידי רש"י כאן) המנגיד בין המטר שלא כולם שמחים בו (כגון הולכי דרכים), לבין הטל שכולם שמחים בו. לקחו של משה, דהיינו הנבואה והתורה, עורף, דהיינו הורג, את האדם החוטא (לפי הנבואה), או את הבהמה שהחוטא מביא כדי להתכפר (לפי התורה). לכן לקח זה משול למטר, שלא כולם שמחים בו. לעומת זאת, אִמרת ה' שהורתה על התשובה, משולה לטל, כי כולם שמחים בו: אין כפרת החוטא מצריכה מיתה, לא של האדם ולא של הבהמה, אלא צריכה היא תשובה המתבטאת בהתנהגות החוטא: חרטה, תיקון, בקשת סליחה, ווידוי, קבלה להבא.

נראה כי, בשונה מהרב קוק, הכלי יקר רואה באפשרות החזרה בתשובה כהתקדמות מעבר למערך קרבנות הדם. שלא כמו הרב קוק, הכלי יקר אינו רואה בקרבנות 'טובה' לבעלי החיים, אמצעי ל'העלאה' של הבהמות חסרות הדעת, אלא טובה רק לבני האדם, הדומים לבהמות, והניצלים ממותם 'בזכות' הבהמות הנהרגות במקומם. רק בחמלת ה' על כל ברואיו, בהמות כבני אדם, הוא הורה את דרך התשובה, הנפטרת אחת ולתמיד משיטות הכפרה הקטלניות של הנבואה ושל התורה.

ומה באשר לטענת הרב קוק, בה פתחנו, המאשימה בצביעות את אלה האוכלים בשר אבל סולדים מקרבנות מן החי? הכלי יקר מתמודד בעקיפין עם שאלה זו במקומות אחרים בפירושו בהם הוא מסביר שהתורה מצפה שנצמצם על למינימום את אכילת הבשר שלנו: 'שלא יהא האדם מורגל באכילת בשר… שתאכל סתם בשר באקראי לא אכילת קבע…לא תרגיל את עצמך לאכול סתם בשר, לפי שהוא מוליד אכזריות'. (כלי יקר על ברא' כז, ג, וראו גם את דבריו על דב' יב, כב).

נראה לי שהן הרב קוק (שהעידו עליו שאכל בשר רק בשבתות, מתוך שאיפה להתכונן לחזון הצמחונות והשלום) והן הכלי יקר היו נחרדים מנטילת החיים הסיטונאית והאכזריות המרובה המאפיינות את תעשיית הבשר הכשר כיום. הם היו נחרדים עוד יותר ברגע שהיו מגלים עד כמה אכילת הבשר הפכה בחברתנו ל'אכילת קבע', על אף כל אלטרנטיבות התזונה הצמחוניות העומדות לרשותנו, שלא היו קיימות לפני ארבע מאות שנה, ואף לא לפני מאה שנה.

יונתן מוס – מלמד בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית.

[1] משתדל אני לקבל על עצמי משימה זו. ראו, בינתיים, שבת שלום פר' וישב-תשפ"א, פר' שלח-לך-תשפ"א, פר' ראה-תשפ"ב.

התשובה פתוחה לכל

נמשלה תשובה בים – מה הים הזה לעולם פתוח, כך שערי תשובה לעולם פתוחים. ונמשלה תפילה במקוה, מה המקוה הזה פעמים פתוח פעמים נעול, כך שערי תפילה פעמים פתוחים פעמים נעולים. מה המקוה הזה אדם מבקש לטבול ומצא אביו או רבו שם ונתבייש והולך לו, אבל הים הזה, מפליג קימאה ויורד וטובל.

(פסיקתא דרב כהנא פיסקא כד)

אלהים קרובים אליו – לבית דין של מטה

דָּבָר אַחֵר, אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּשֶׁמִּתְכַּנְסִין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹמַר אֵימָתַי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאֵימָתַי יוֹם הַכִּפּוּרִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם, לִי מָה אַתֶּם שׁוֹאֲלִים, אֲנִי וְאַתֶּם נֵלֵךְ אֵצֶל בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה, מִנַּיִן דִּכְתִיב אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, אֲשֶׁר לוֹ אֻמָּה קְרוֹבָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, הוּא וְכָל פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ.

(דברים רבה ב׳:י״ד)