האזינו, סוכות תשע"ט, גיליון 1070

אזמין לסעודתי אושפיזין עילאין.

(מתוך המחזור לחג הסוכות)

איור: הרי לנגבהיים

 

חג הסוכות הקדוש הבא עלינו לטובה, בחג הזה הגדילה תורה השמחה יותר מכל המועדות, אחרי שאנו מחכים ומצפים ביום הכיפורים הבע"ל, לצאת בדימוס, כאשר נזכה לשוב בתשובה שלימה בעזרת השם, בימי התשובה הללו, והקב"ה מקבל תשובתנו ברחמים, ופורס עלינו סוכת שלום, וראוי לאדם לשבת בסוכה בקדושה ובטהרה כי הוא חופף בכנפי השכינה, ושבעה צדיקים אבות העולם המה אושפיזין עמנו בסוכה, וראוי לכבד אורחים חשובים כאלו, להכין להם מעדנים טובים מטעמים אשר אהבו, ומה הם המטעמים הנאהבים להם? הוא לשמח נפש האומללים האביונים, זהו עיקר השמחה, אבל מאן דחדי בלחדוהי, ולא יהיב למסכנא (ומי ששמח לבדו ואינו משתףאת האומללים), עליו נאמר 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם', אבל כשמשמח העניים בחלקם הוא שמחה לפני השכינה.

 (רבי יחזקאל לנדא, "הנודע ביהודה" – דרושי הצל"ח, דרוש כ"ב לעשרת ימי תשובה, לג)

כיון שסוכת החג היא מעון לשכינה, ואכסניא לאושפיזי מעלה אלה, אברהם יצחק יעקב וכו', לכן ראוי ליושב בסוכה שיזמין לסעודתו גם אושפיזי מטה, אורחים בשר ודם, אורחים עניים שיבואו ליסב עמו על שלחנו בסוכה, כדי לעשות נחת רוח לשכינה וליתן קורת רוח לאושפיזי מעלה ששמחים עם אושפיזי מטה. אינו מוצא עניים ליסב עמו על שולחנו, יהא מחזר אחר עניים ליתן להם לבתיהם צרכי החג ביד רחבה, בלב שמח ובפנים מאירות. וכשהעניים אוכלין על שולחנם ממתנת ידו הרחבה, נחשב לו כאילו היו מאוכלי שלחנו אשר בסוכתו; בעל הבית באמצע, מימינו – אושפיזי מעלה, משמאלו – אושפיזי מטה, ועל ראשו – שכינת אל.

כל השנה כולה, העני רואה לאחרים שעובדים בשדותיהם ומתברכים בעסקיהם, ולעניים אין כל, בלתי אל העשירים עיניהם, ומתפרנסים ממתנותיהם ומשייריהם. עכשו הגיעה שעת שמחת האסיף, והכל מביאים ברכתם לבתיהם, והעני – שמם עליו ביתו, אין לו בו מאומה, במה ישמח? אמר הקדוש ברוך הוא: בסוכות תשבו שבעת ימים; באספכם את תבואת הארץ, צאו כולכם מבתיכם והיו כולכם אורחים בסוכותי, ולא יהיה ניכר שוע לפני דל. שלש דפנות, ועליהם פסולת גורן ויקב, זוהי סוכתו של כל איש ישראל, בין עני ובין עשיר.

 (רבי אליהו כי טוב: ספר התודעה, פרק שביעי)


אמונה ושברי לוחות

פנחס לייזר

דומני שיש מתח מסוים בין האופן בו חכמים קוראים ודורשים את המילים "אל אמונה" (דברים לב, ד) בספרי (האזינו ד) – "שהאמין בעולם ובראו" לבין המילים איתן רש"י מסיים את פירושו על התורה "לעיני כל ישראל" (דברים לד, יב): "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר 'ואשברם לעיניכם', והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר 'אשר שִבַּרְתָּ' – יישר כחך ששברת."

לכאורה, המילים בשירת האזינו, לפי דרשת חז"ל, מבטאים אופטימיות, תקווה, אמונה בעולם ובאדם.

כאשר משה יורד מהר סיני, אחרי 40 יום של התעלות וקבלת הלוחות ורואה את "חגיגות העגל", הוא שובר את הלוחות, עליהם נאמר: "והלוחות מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים הוא" (שמות לב, ט"ז). בין אם מדובר במעשה ספונטני המבטא את כעסו של משה, "איש האלהים", על מעשה העגל, או בפעולה מחושבת שנועדה לזעזע, יש כאן אולי ביטוי לייאוש מן העם המיוחס במקרא גם לקב"ה, כביכול, המציע למשה "עיסקה". בקריאה זו, לסירוגין, האל ומשה מתייאשים, כביכול, מנכונותו ויכולתו של עם ישראל להגשים את ייעודו כעם סגולה.

כבר בסוף פרשת בראשית (שאת תחילתה נקרא בשמחת תורה ואת כולה בעוד מספר ימים) ראינו שהקורא מוזמן להתמודד עם אכזבת האל מהאנושות ומהעולם, כי אחרי מספר דורות, מגיע דור אנוש, עליו נאמר "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל־הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי־עָשָׂה אֶת־הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּוֹ." (בראשית ו, ה-ו).

האם יש כאן תחושה שהפרוייקט של בריאת האדם ע"י האל נכשל?

הדילמה הזאת "מתכתבת" עם מדרש ידוע על המחלוקת בפמליה של מעלה לגבי בריאת האדם, וכך לשון המדרש (בראשית רבה ה, ה):

אָמַר רַבִּי סִימוֹן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים, וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת, מֵהֶם אוֹמְרִים 'אַל יִבָּרֵא', וּמֵהֶם אוֹמְרִים 'יִבָּרֵא'; הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יא) 'חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ.' חֶסֶד אוֹמֵר: יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים, וֶאֱמֶת אוֹמֵר: אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים. צֶדֶק אוֹמֵר: יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת, שָׁלוֹם אוֹמֵר: אַל יִבָּרֵא, דְּכוּלֵיהּ קְטָטָה.

מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ח, יב): 'וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה', אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס אַלְטִיכְסְיָה שֶׁלָּךְ, תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יב) 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח'. רַבָּנָן אָמְרֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידֵי וְרַבִּי פִּינְחָס וְרַבִּי חֶלְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר, מְאֹד, הוּא אָדָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית א, לא): 'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד', וְהִנֵּה טוֹב אָדָם. רַב הוּנָא רַבָּהּ שֶׁל צִפּוֹרִין אֲמַר: עַד שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִדַּיְּנִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וּמִתְעַסְּקִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ בְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לָהֶן מָה אַתֶּם מִדַּיְּנִין? כְּבָר נַעֲשָׂה אָדָם!

בעיניי, המדרש הזה מבטא את מורכבות האדם ואת החששות לגבי הצלחת הפרוייקט של בריאתו ומסתיים בהכרעה האלהית המתכתבת עם דברי הספרי לגבי אמונתו של האל בהצלחת הפרוייקט, למרות החששות המובנים הנעוצים בטבע האדם.

יש הקבלה מסוימת בין המדרש הזה לבין מחלוקת בית שמאי ובית הלל (בבלי עירובין יג, ע"ב) :

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל; הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא; עכשיו שנברא, יפשפש במעשיו, ואמרי לה: ימשמש במעשיו.

לחששות ולדילמות של "המלאכים" (חסד, אמת, שלום וצדק) יש ייצוג אצלינו, בני האדם. לא פעם, בני אדם במצבים אלו ואחרים שואלים את עצמם: היה כדאי?

גם קהלת, אותו אנו פוגשים בסוכות, משמיע רעיונות דומים ומהדהד לשאלות קיומיות אלו, למשל: "כִּי מֶה הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּו גַּם זֶה הֶבֶל הוּא" (ב, כב, כג), או, ביתר שאת: "וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (ד, ב-ג).

לעומת זאת, יש גם קול אחר בקהלת: "רָאִיתִי אֶת הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ. אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ, גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף. יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם, כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו" (ג, י-יב).

חג הסוכות מכונה "זמן שמחתנו", ואכן, בחברה חקלאית, חג האסיף היה אירוע משמח ביותר ובמשנה (סוכה ה, א) נאמר: אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו.

אך, דווקא בחג זה, אנו קוראים בקהלת (ב, ב): לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה. וגם יוצאים מבתינו לסוכה, לדירת ארעי, וכפי שמסביר זאת הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מג):

אמנם הדעת ב'סוכות' – להתמיד זכר 'אותות המדבר' לדורות. אמנם המידות הם – שיהיה האדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, בעבור שירבה להודות לאלוה ושילמד מדת ענוה ושפלות.

לעומת זאת, בשמחת תורה, המהווה "עצרת" לחג הסוכות, מצד אחד אנו חוזרים הביתה, למקום הבטוח יותר, אך מאידך, קוראים את הפסוקים האחרונים בתורה, בה מסופר לנו על מות משה, שמת על הר נבו, ולפי הצעתו של רש"י, מזכירים לנו את שבירת הלוחות.

דומני שכל הדוגמאות שהבאנו מתחברות לתמונה מורכבת ופרדוקסלית, המבקשת לטעת בנו מצד אחד את אמונת הבורא "שהאמין בעולם ובראו", אך מאידך לא לטשטש את המכשולים, את החששות ואת השברים, ואולי זו גם הסיבה ש"לוחות ושברי לוחות מונחים בארון".

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג


כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי. (תהלים כז, ה)

אִם עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ, כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם. (קהלת ה, ז)

יצפנני בסוכה, יסתירני בסתר אהלוהצפון הוא שלא תראהו העין לפי שעה הפך של צפה (עי' יהושע ב'), והסתר הוא הנסתר לגמרי, וכן האהל הוא יותר מן הסוכה.

(מלבי"ם תהילים שם, שם)


אם עשק רש וגזל משפט וצדקה וגו' – אם תראה במדינה שהם עושקים את הרשים וגוזלים את המשפט ואת הצדק. אל תתמה – על חפצו של מקום כשיביא עליהם רעה.

כי גבוה מעל גבוה שומר – ורואה את מעשיהם וגבוהים יש עליהם העושים שליחותו של מקום וידם תקיפה ליפרע מהם. וגזל משפט – גזל של משפט לפי שהוא דבוק הוא נקוד גזל פתח קטן שאם לא היה דבוק היה נקוד גזל קמץ, עניין אחר: אם תראה שהם עושקים רשים וגוזלים משפט ורואה אתה צדק בא לעיר, שהקב"ה משפיע להם טובה ואינו נפרע מהם, אל תתמה על חפצו של מקום, כי כן דרכו להאריך אפו. כי גבוה מעל גבוה שומר – ממתין עד שתתמלא סאתם.

וגבוהים – יש לו עליהם ליפרע מהם בבא עת פקודתם כמו (איוב יד) ולא תשמור על חטאתי (ישעיה כז) 'שומר אמונים' (בראשית לז) 'מר את הדבר'.

(רש"י קהלת שם, שם)


לסיום מחזור כ'א של שבת שלום

לפני 21 שנה, בתשרי תשנ"ח, יצאנו לדרך, בדחילו ורחימו

כתבנו אז, בגיליון הראשון : גליונות רבים מופצים בבתי כנסת שונים ולמעשה, גליונות אלו מבטאים את שבעים הפנים שיש לתורה. אמנם, בכל בתי הכנסת בעולם קוראים באותה שבת את אותה פרשה, אך ה"אחדות" אינה נמדדת לפי אחידות המסר אלא לפי יכולתם של אנשים לסבול ולהכיל מסרים שונים, בבחינת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". לעתים קרובות, נדרש האדם המאמין המחוייב לתורה ומצוות, להתמודד עם ערכים שלכאורה יש ביניהם סתירות ומתחים. חז"ל הציבו בפנינו דגמים של התמודדות עם עולם מורכב, מלא סתירות וקשיים והעבירו אל האדם ואל הקהילה את האחריות המלאה להתמודדות זו,כאשר הכריזו :"לא בשמים היא" ו"אין משגיחים בבת-קול".

תקומת עם ישראל בארצו והמציאות החדשה ההולכת ומתפתחת במדינת ישראל ובעולם כולו מציבים בפני האדם היהודי אתגרים ערכיים מורכבים ביותר. קיימת לעתים הרגשה שערכים מסויימים זוכים לפופולריות מרובה ופופולריות זו לעתים מעיבה על איזשהו איזון הכרחי. חלקים גדולים בציבור הדתי בישראל טיפחו כחלוצים לפני המחנה את אהבת ארץ ישראל והדגישו את ייחודו של עם ישראל, לעתים על חשבון ערכים אחרים. מגמתנו אינה לערער על חשיבותם של ערכים אלו; כוונתנו ב"שבת שלום"להעביר מסרים נוספים שלדעתנו חשיבותם אינה נופלת מאחרים, שגם הם ניזונים מעולמה של תורה, כדברי הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה :”גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".

מאז, עברה החברה הישראלית דברים רבים וקשים; השנה היו פיגועים רצחניים וגם גילויי שנאה, הומופוביה, וגזענות חמורים. יש לברך על הגינוי הגורף של פעולות נקם ולגנות בתוקף את הקולות שעודדו וברכו על הנקמה, קולות הנותנים לגטימיציה להריגת אדם שאינו מסכן אותנו, וקולות רבים שאינם שוליים המאיימים על שלטון החוק והדמוקרטיה. עברו יותר מארבע שנים מאז שהתסיימה מלחמת צוק איתן בעקבות חטיפתם ורציחתם של 3 בחורים. במדינת ישראל כולה היו ללא ספק גילויי סולדיריות ראויים להערכה בתקופה זו, אך אין להתכחש לעובדה שהמלחמה, כמו כל מלחמה, תבעה מחיר כבד ויש לקוות שיימצא פתרון שיפסיק את מעגל הדמים, כי "לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת… או בשביל שפיכות דמים , ח"ו".

ואם הרגשנו בתשרי תשנ"ח, שלמרות העלונים הרבים המופצים בבתי הכנסת, יש מקום לעלון שישמיע קול ציוני-דתי ייחודי המדגיש את ערכי השלום, הצדק ואת הכבוד לכל אדם שנברא בצלם, דומני שהיום, ביתר שאת, לנוכח מגמה של הקצנה לאומנית גם בקרב הציבור הדתי, עם תופעות מדאיגות של גזענות וביטויי שנאה נגד זרים וקבוצות אחרות בחברה שלצערנו, כבר אינן תופעות שוליות, ומגמות אנטי-דמוקרטיות שהולכות ומתחזקות , עלינו להמשיך ולהשמיע קול חזק וברור של תורת חיים, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, תורה המכבדת כל אדם שנברא בצלם, עליה נאמר: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", תורה הדוגלת במחלוקת לשם שמים מתוך כבוד למי שחושב אחרת. ולכן, עוד עבודה רבה לפנינו.

במשך שנים אנו משמיעים את הקול הזה דרך מאמרי חז"ל ופרשנות המבטאים ערכים אלו בצורה ברורה.

התברכנו במאגר של כותבים וכותבות איכותיים שהציעו קריאה ייחודית לפרשות השבוע, למדרשים ולפרשנות. פתחנו את השורות לכל מי שכמונו דוגל בתורת חיים השואפת לשלום, לצדק ולכבוד האדם.

אני רוצה להודות מקרב לב לכל מי שהיה שותף לפרוייקט הזה:

כאמור, לכל הכותבים והכותבות שתרמו מפרי עטם והפכו את העלון הזה למה שהוא; לדני לזר, שדואג לעריכה הגרפית, להבאה לדפוס ולפרסום העלון באתר האינטרנט, להרי לנגבהיים המאתגר אותנו עם מדרשים חזותיים מקוריים, לאליעזר באומגרטן האחראים לחידוש האתר, לאלי רבל המזין את דף הפייסבוק שלנו, כולם במסירות ובהתנדבות ולכל חברי הנהלת עוז ושלום-נתיבות שלום על התמיכה; לבן בן ולצוות גרפוס פרינט על הדפסת העלון, ואחרונה אחרונה חביבה, עמיתתי במערכת, מרים פיין, האחראית "מימי בראשית" על הפצת הגיליון בבתי הכנסת, באתר האינטרנט ובדואר אלקטרוני ועל גיוס התקציב המאפשר את קיומנו. וכמובן, לכם הקוראים והתורמים, שותפים נאמנים למפעלנו, אנו מודים על תמכיתכם בעבר ונשמח להמשך שותפותכם במפעלנו הייחודי.

חזק חזק ונתחזק וכה לחי לשנת העשרים ושתיים של שבת שלום

פנחס לייזר – עורך

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.