וּבְסֵפֶר חַיִּים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם, וּפַּרְנָסָה טוֹבָה, יְשׁוּעָה וְנֶחָמָה, וּגְזֵרוֹת טוֹבוֹת נִזָכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ בַּיִת יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם

המילים המנחות הן מלך, חיים ורחמים. זו התמצית של הימים האלה. אבל זה לא רק התוכן של הבקשות. המנגנון הזה גורם גם למי שמריץ בעל פה את נוסח התפילה – לעצור רגע. לשים לב. להתייחס אחרת. להיות קשוב ודרוך יותר. אנחנו לא מחליפים לחלוטין את סידור התפילה כעת, אנחנו מרעננים אותו לעשרה ימים. אולי זוהי המטרה של כל ימי התשובה האלה: לא רק לעשות מהפכות גדולות, אלא דווקא לשים לב למוכר, ליומיומי, להתבונן בו שוב, להכניס שינויים קטנטנים בשגרה שלנו.

סיוון רהב מאיר

ביטול האני

בני האדם חוששים לעזוב את "כל נדרי ואסרי וקינוסי וכנויי". לא רק משום שאין הדבר נוח, ושקשה לאדם להניח תאווה והֶרגל שיש בידו, אלא בעיקר משום שלרוב – האחיזה בדברים אלה היא כל האחיזה שיש לאדם במציאות. ה"כינויי ונדרי ואסרי – זה ה"אני" שלו. ככל שהוא מוסיף ב"כינויי" הוא גדל ומוסיף כוח. אלה הם השורשים שבהם הוא נאחז בקרקע, ודרכם הוא יונק את חייו. לכן, כדי שיהיו בטלין ומבוטלין, צריך להרפות לרגע את האחיזה במציאות באופן זה, ולהשליך עצמו אל החלל הריק, למסור את נפשו, בבחינת "אליך ה' נפשי אשא". (תהילים כה, א)

יום הכיפורים הוא יום ארוך, אומרים את הוידוי שוב ושוב, ואדם צריך לשבת עם עצמו ועם הקהל ולהסיר עוד קליפה ועוד קליפה, כל עוד השער פתוח. סמוך לכניסת היום הקדוש, כל אחד ואחד מכריז – לפני חשובי הקהל, לפני ספרי התורה שהוציאו ולפני כל קהל המתפללים עם העבריינים – שהוא רוצה שיהיו "כל נדרי ואסרי… וקנוסי וכנויי" – "בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין".\

(הרב עדין שטיינזלץ – מתוך החוברת 'באור פני מלך' בהוצאת ישיבת תקוע)

הרהורים על פרשת האזינו

שי זרחי

בפרשת 'וילך' (המקדימה את 'האזינו') מצווה משה, רגע לפני מותו ולפני כניסת עם ישראל לארצו, ציווי מפתיע, לכתוב תורה ולכתוב שירה. עולה השאלה לאיזה צורך נחוצה כאן שירה כתוספת לתורה.
עם מותו של משה והכניסה לארץ, עם ישראל יפר את בריתו ויעבוד אלוהים אחרים שיפגוש בארץ, אלוהים יסתיר את פניו ויחשוף בכך את עם ישראל לפורענות נוראה מהעמים המצויים בארץ ישראל.
ההסבר הנרמז ב'וילך' מדוע נחוצה גם שירה ולא די בתורה אומר: "וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֨עַן תִּֽהְיֶה־לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (דברים לא, יט)

כלומר, לשירה יש כוח להיזכר בעל-פה, שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם, ותפקידה להיות עדות לדורות.
נדמה לי שלשירה יש תפקיד נוסף שמבדיל אותה מה'פרוזה' של התורה כפי שמסביר ביאליק:
"[…] [בעלי השירה], בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי “הצד המיַחֵד” שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה, שעושה את המראות – וצרופי הלשון המכוונים להן – כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם; המלים הקבועות כאלו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתיים, בין כסוי לכסוי, מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה". […] (ביאליק, גילוי וכיסוי בלשון, באוקטובר 1915).

אם כן, נהרהר על כמה עניינים המצויים ברזי שירת האזינו.
שירת האזינו נפתחת בדיבור אל השמים ואל הארץ: 'הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי'. הפתיחה הזו פונה אל הקוסמוס ורומזת על הראשית החדשה, הכניסה לארץ, ע"י אזכור של ראשית העולם: "בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ". נדמה שיש כאן ניסיון להרחיב מבט גם אל יסודות אוניברסליים שמעבר לסיפור הלאומי.

הנביא משה פעל כל ימיו במרחב הזה שבין השמים לארץ. תפקידו המורכב והמתוח היה לתווך ולתחזק את הברית שבין אלוהים שבשמים לבין עם ישראל שבארץ, ולהנהיג את המסע אל היעוד, אל החיים בארץ ישראל.

נדמה לי שבכמה מקרים תפקידו של משה היה לעדן ולרכך את קשיות הלקח שאלוהים ביקש לערוף בה את עמו קשה העורף, החוטא לאורך כל מסע הנדודים במדבר, "הֵ֣ן בְּעוֹדֶ֩נִּי֩ חַ֨י עִמָּכֶ֜ם הַיּ֗וֹם מַמְרִ֤ים הֱיִתֶם֙ עִם־יה'" (שם לא, כז), ולהשקות את הקשיות-האלוהית הזו בטל המעדן וממתן את היחסים. 

יחסי אלוהים ועם ישראל בשירת האזינו עושים שימוש רחב בדימוי של יחסי אב ובנים.
בתחילה מתואר האל "הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פׇּֽעֳל֔וֹ כִּ֥י כׇל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא".

 השמוש בשם "צור" מלמד על קשיות שבתוכה תמימות=שלמות של אמונה, צדק, משפט ויושר.
והבנים: " שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל", העם בהתנהגותם המושחתת, העיקשת והפתלתלה הופכים ל-"לֹ֖א בָּנָ֣יו".
בהמשך מסתבר שעם ישראל נוצר במדבר "יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ". הדילוג המכוון מבראשית "בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ", ישר אל לידתו של העם במדבר כתינוק התלוי לקיומו באביו ואמו אומר דרשני.
בשלב הנדודים במדבר אכן האב והאם מצויים יחד כשני כוחות נפש באותו האל המגונן. האבהי, כנשר על גוזליו: "כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף", והאימהי, כאם מיניקה: "וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר". שני התיאורים הללו בנויים גם הם מהתנהגות חומלת, רכה עדינה ומזינה, היוצאת מתוך ישות קשה. הנשר עוף-טורף על גוזליו ירחף-יגונן, והדדיים המניקות בדבש ובשמן עשויים מסלע/צור. הדימויים של אב ואם לתינוק בראשית חייו, והדימויים של הקשה והרך שבתיאורם, טמונים שניהם בתוככי דמותו של האלוהים האחד.

החרדה הנסוכה על השירה הזו קשורה לשלב ההתבגרות בחיי עם ישראל. כשיכנס לארצו ויאכל מפרי אדמתו "וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט". חשוב לומר שוב ששירת האזינו נאמרת במעבר של עם ישראל מילדותו במדבר (התלויה בטיפולו המסור האבהי והאמהי של האב=האל), לבגרותו שמשנה את מידת האחריות של שני צידי השותפים לברית. הכניסה לארץ מזמנת שותפות אחרת בין האב לבניו. הבנים עובדים למחיתם, ומנהלים חיים מדיניים, חברתיים בעומק המוסרי שהתורה עיצבה בהם בשנות גידולם. אלוהים מסייע מאחור בנתינת גשמים ובנוכחות רוחנית שמזכירה את קדושתה של הבריאה ושל צלם האלוהים שבאדם.
בהקשר לשינוי הדרמטי הזה מלמד המדרש לראש השנה:

"אמר ר' סימון: כתיב "רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה' אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ" תהילים מ, ו.

לשעבר "רבות עשית". מיכן והילך "נפלאותיך ומחשבותיך אלינו".

א"ר לוי: (משל) למלך שהיה לו אירלוגין כיון שעמד בנו מסרה לו.

אמר רבי יוסה בר חנינה: (משל) למלך שהיה לו שומרה כיון שעמד בנו מסרה לו.

אמר רבי אחא: (משל) למלך שהיה לו טבעת כיון שעמד בנו מסרה לו.

אמר רבי חייה בר בא: (משל) לנגר שהיו לו כלי נגרות כיון שעמד בנו מסרה לו.

אמר ר' יצחק: (משל) למלך שהיו לו אוצרות כיון שעמד בנו מסרם לו.

ורבנן אמרי: (משל) לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות כיון שעמד בנו מסרה לו".

(ירושלמי ראש השנה, דף ז/ב)

המדרש מלמד מה שכל אב ואם יודעים מחייהם שיש רגע שבו הבנים הולכים ונפרדים ובונים חיים עצמאיים.
אחריותם גדלה ואחריות ההורים קטנה. עד שהם יבנו בית ויתחילו בעצמם מחזור חיים חדש של הורים וילדים.
עמד בנו – כלומר הגיע לבגרות. ואז אלוהים מעביר לו את האחריות:
על הזמן (אורלוגין) – לוח השנה, העיבור, השבת והחגים.
על השמירה (שומרה) – הגנה, ביטחון ומלחמה כשאין ברירה אחרת.
על המשפט (טבעת) – החוק, שיטת השלטון וכ"ו.
על הבניה (כלי נגרות) – כל מה שבני אדם בונים ויוצרים.
על הכלכלה (אוצרות) – כל התנהלות הכלכלה והצדק החברתי.
על הרפואה (נרתיק של רפואות) – אפשר להרחיב מתחום הרפואה הגופנית לרפואת העולם והחברה בכלל.
במובן זה שירת האזינו היא כמעין טקס מעבר המחזיק בעת ובעונה אחת את התקווה להצלחת המתבגר בנשיאת אחריותו הכבדה, ומאידך בחרדה גדולה מפינוי המקום של ההורים כחלק מתהליך ההכרחי להעברת האחריות, ומאי הודאות מה יעלה בגורלו של הבן בשלב הלימינאלי= סִפִּי הזה.

(שתי השירות של משה, שירת הים ושירת האזינו הן שירות לימינאליות= סִפִּיּוֹת, העומדות במעבר מעבדות-למדבר / ומהמדבר-לארץ ישראל)

נראה מאד טיבעי שבמעברים מסוג המתואר בהאזינו, מזומנות מכשלות רבות. מזומנות הגזמות בתחושת 'כחי ועוצם ידי' ומאידך חיים ללא גבולות ובלבולי זהות כשהאדם עובר לחזית ופוגש תרבויות שונות ממסורת ביתו,  ושהוריו/אלוהיו מפנים את עצמם אל המעטפת.
כמי שגדל בקיבוץ וחווה את הטראומה של הסתר פנים של הורים בחינוך המשותף, בעיקר בלילות, נראית לי תגובת הסתר הפנים של האלוהים "וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה", ככזו שאינה מאמינה בבנים "בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם", ואינה תומכת בתהליך הגדילה שלהם לעצמאות. יש בה חשיפה אכזרית של האב לגורל רע מאד הממתין לבנו שמצוי בעצם תהליך בניית עצמאותו.
כשאבא לימד אותי לנהוג באופניים הוא רץ מאחורי גם בתחילה כשנפלתי, חיבק ועודד והאמין בי.
מה שאפשר לי ללמוד זה האמון שאצליח. לאט הוא עזב את אופניי יותר ויותר עד שלא נצרכתי יותר לאחזקתו. לתחושתי הוא תמיד היה מאחורי גם כשכבר נסעתי עצמאית ובביטחון.

ללא עונש גלות וללא אפשרות של תשובה, בלי זכות אבות שאינם מוזכרים בשירה, ובלי משה המתווך בין אלוהים לעם ישראל, האב/האלוהים בכל-זאת שב מכעסו וחוזר בהדרגה לתפקידו האבהי "כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ". 
ההסבר שהשירה נותנת לתנועת השיבה הזו הוא: "לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣נוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהֹוָ֖ה פָּעַ֥ל כׇּל־זֹֽאת", כלומר רק על מנת שהגויים לא יחשבו שכוחם הוא שפועל ומנצח כאן ולא אלוהים הוא שהסיר הגנתו מבניו, מעם ישראל.
אבל גם כאן השירה מביאה לנו קול נוסף מבין השורות, האומר שאב ובנים זה קשר לתמיד, וגם אם רחק האב וכעס מאד, האהבה החומלת תתגלה מחדש "כִּֽי־יָדִ֤ין יְהֹוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּֽי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב  וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ".

לסיום
שירת האזינו נעה במתחים שבין קשה לרך, בין אב שמלמד לקח בדין קשה על הפרת הברית של בניו, לבין האב המגונן והמינק=המזין שבסופו, לאחר חרון אף עצום, מתנחם מכעסו ושב לאבהותו.
אפשר לחוש שאחת השאלות הרוחשות בין מילות השירה היא איך משתמשים בכוח. משה היה זה שאיזן לא פעם בין הכעס האלוהי לנחמה החומלת. אולי תפקידו היה לאזן נכון את השימוש בכוח.
בעולם בוגר של ריבונות השימוש בכוח ניתן בחלקו הגדול לעם ישראל. השירה מלמדת את איזוני הכוח ומעדיפה להשתית עצמה על הדימוי של יחסי אב ובנים שיש בהם שורש חזק להמשכת המחויבות גם אחרי תקופות של אכזבה.
אסיים בסיפור חסידי-אישי:
כשבני הצעיר היה בן 6 או 7 הייתי מרדים אותו בכל לילה בדרך מיוחדת שאהב. הוא שכב על הבטן ואני ישבתי לידו וליטפתי את גבו בעיגולים רכים, נוגע לא נוגע. רק בדרך זו הוא נרדם באותה התקופה.
באחד הימים כששבתי הביתה מאוחר מהרגיל ראיתי אותו עומד בחלון חדר השינה ומחכה לי שארדים אותו. היה כבר מאוחר והוא ציפה לריטואל הקבוע הזה.
התיישבתי והתחלתי להרדימו בסיבובים הללו על הגב, ועד מהרה הוא הסתובב אלי ואמר: "אבא, תמיד אתה עושה לי בעדינות והיום אתה עושה חלש". נדהמתי ושאלתי אותו, מה ההבדל בין 'בעדינות' לבין 'חלש'? והוא מיהר לענות לי: "כשאתה עושה לי בעדינות אני מרגיש שיש לך כוח אבל אתה נוגע בעדינות. והיום אין לך כוח. אתה סתם חלש".
בפרוס השנה החדשה נאחל לנו ללמוד להאזין ולשמוע בשירת האזינו את הסודות הרמוזים בה על החזק החלש והעדין. על הדין הקשה שאחריו נחמה. ושנתקדם בכך עוד צעד להווית 'גן-עדן'. גן מלשון הגנה, ועדן מלשון עדינות. נגונן יחד על העדינות. עדינות שיש בה כוח גדול ובה בעת רכות ואהבה לעצמנו כבנים שהופכים בתקופות מסוימות לדּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל.

שי זרחי – שי זרחי, רב קהילת "ניגון הלב" בעמק יזרעאל, שותף ביסוד ובהובלת בית המדרש לרבנות ישראלית.