וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר:

 שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק,

 בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ.

(דברים א', ט"ז)

ואצוה את שפטיכם – (ספרי) אמרתי להם: הוו מתונים בדין; אם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש, אל תאמר 'כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה', אלא היו נושאים ונותנים בו.

בעת ההוא – (ספרי) משמניתים אמרתי להם: אין עכשיו כלשעבר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם, עכשיו הרי אתם משועבדים לציבור.

 (רש"י שם, שם)

שמֹע בין אחיכם – לא נאמר כאן "שמע איש ואחיו" וגו'; אין די שהשופט יימנע מלשמוע רק אחד מבעלי הדין, אלא אסור לו לשמוע אחד מבעלי הדיןשלא בנוכחות בעל דין חבֵרו; מעמדו חייב להיות תמיד רק "בין אחיכם", ואסור גם לאחד מבעלי הדין לשטוח את טענותיו לפני השופט בטרם יבוא בעל דין חבֵרו. אל יווצר משפט קדום חד-צדדי בדעתו של השופט. וכך אמרו חכמים (סנהדרין ז, ע"ב): "אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו". השמיעה תתקיים רק "בין" בעלי הדין, וזו אזהרה לדיין ולבעלי הדין כאחד.

ושפטתם צדק – "צדק" הוא הרעיון המונח ביסוד המשפט; "משפט" הוא הסידור של יחסי אישים וחפצים על פי הרעיון האידיאלי של הצדק; הוא הגשמת הצדק בסדר הדברים, ומשום כך "ושפטתם צדק: "צַדֵק את הדין ואחר כך חתכהו" (סנהדרין שם). "דין" הוא התוצאה הנובעת מן הנורמה הכללית של הצדק ביחס למקרה הנידון. ובכן: תחילה סכם בלבך את התוצאה הנובעת מן המקור הכללי של הצדק ביחס למקרה הנידון, ואחר כך בטא אותה בדייקנות. כך משפט אינו אלא צדק המתגשם במקרה מוחשי מסויים.

(הרש"ר הירש שם, שם)

ובין גֵרו – עניינו גר של בעל הריב, אבל בעיניכם יהיו כל הבאים למשפט כאחיכם , כמו שכתוב 'שמוע בין אחיכם', ואין הבדל בין ישאל לגר.

(רבי יצחק שמואל רג'ו שם, שם)

איכה הייתה הזונה לאהובה

חיים ויצמן

דבר תורה זה וגיליון זה של "שבת שלום" מוקדשים לזכרו של אבי מורי

 סנפרוד ("ווייטי") ויצמן (ישראל בן חיים וגולדה) שהלך לעולמו ביום ב' באב לפני שש שנים.

"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה" זועק הנביא ישעיהו בהפטרת שבת חזון. הדימוי של העיר ירושלים, ושל עם ישראל, כזונה הוא מוטיב המופיע לא רק אצל הנביא ישעיהו, אלא גם אצל נביאים אחרים. הבולט בהם הוא הנביא הושע, שבספרו זה הוא המשל המרכזי. לכאורה הדימוי נראה פשוט. כפי שישנן נשים שאינן נאמנות לבעליהן והולכות אחר גברים אחרים – מתוך תאווה מינית ואף לבצע כסף,,  כאשר עם ישראל הולך אחרי אלים אחרים או פועל בניגוד לערכי התורה, הרי הוא כזונה.

אבל המילה "זונה" ונגזרותיה אינה רק דימוי במקרא. ישנן דמויות מקראיות המכונות זונה וכשבוחנים אותן, מתגלה תמונה מורכבת יותר מאשר סיפור של בגידה. אני סופר שבע כאלו: תמר, כלתו של יהודה (בראשית ל"ח); רחב מיריחו (יהושע א'-ו'); אמו של יפתח הגלעדי (שופטים י"א-י"ב); פילגש בגבעה (שופטים י"ט-כ"א); שתי הזונות שעולות למשפט שלמה (מלכים א' פרק ג'); וגומר בת דבלים, אשת הזנונים שהנביא הושע לוקח כאישה במצוות ה'.

מה משותף לנשים אלו? דבר אחד ברור הוא שסיפוריהן אינו מתמצה בדימוי הזונה הבוגדת אצל ישעיהו והנביאים האחרים. האמת היא שאין אנו יודעים עליהן הרבה. המקרא ממעט לתת לנשים אלו קול – רק תמר, רחב, ושתי הזונות במשפט שלמה מדברות. מהתיאור של רחב משתמע שהיא התפרנסה מזנות, אם כי אין זה כתוב במפורש. תמר אינה כזאת אבל אנחנו יודעים מהסיפור שלה שהיו נשים כאלו, כי היא מתחפשת לכזו. לא ברור מסיפור משפט שלמה מדוע שתי הנשים מכונות זונות. בכל מקרה אין אנו יודעים עליהן כלום מעבר לכך שהן ישנות בקרבת מקום אחת לשנייה. אפשר שגומר היא זונה במקצועה, אבל יכול להיות שהיא פשוט אישה נואפת (או נחשדת בניאוף). בכל מקרה, חוץ מגומר (אולי) אין בסיס לחשוב שהנשים האלו זנו בגלל תאווה מינית. יתר על כן, אין רמז לכך שאף אחת מהן נהנתה מתנאי חיים נוחים במיוחד בזכות התנהגותה המינית. אדרבא, משתמע שכולן חיו בשולי החברה וסבלו מנחיתות לעומת נשים אחרות. הפילגש מסיפור פילגש בגבעה, למשל, סבלה ממש מהתעללות. תמר סולקה ממשפחת יהודה על לא עוול בכפה והתחפשה לקדֵשה כדי לקבל דין צדק. אפשר שרחב הייתה מוכנה להציל את מרגלי יהושע כדי להציל את עצמה ואת משפחתה, כי היא לא הרגישה נאמנה לאנשי יריחו. על אימו של יפתח אין אנו יודעים דבר, אבל מכך שאחיו הדירו אותו ולעגו לו אפשר להבין שהיא הייתה אישה ללא זכויות. גומר ייחודית בכך שהיא הדמות היחידה (עד כמה שידוע לי), שה' והנביא משתמשים בה ומתייחסים אליה כסמל שאמור למלא תפקיד במין מחזה, ולא כאישה בעלת רצונות וצרכים משלה.

אין זה מפתיע, אפוא, שחז"ל לוקחים את הדימוי המקראי הפשוט לכאורה של הזונה ומאתגרים ומסבכים אותו. כך, למשל, במדרש הבא, ההופך את הזונה למלכה:

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (הושע א' ב, ג)? 'לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וגו"… מָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה כּוֹעֵס עֲלֵיהֶם כָּךְ הָיָה מְחַבְּבָן, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹהֲבָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ. אָמַר: "מְגַרְשָׁהּ אֲנִי וְאֵינִי חָס עַל בָּנֶיהָ, לֹא הִיא אִשְׁתִּי וְלֹא אֲנִי אִישָׁהּ." יָרַד לַשּׁוּק, הָלַךְ לוֹ אֵצֶל הַזֶּהָבִי, אָמַר לוֹ: "עֲשֵׂה לְאִשְׁתִּי תַּכְשִׁיטִים שֶׁל זָהָב."הָלַךְ אוֹהֲבוֹ וּמָצָא לוֹ אֵצֶל הַזֶּהָבִי שֶׁעָשָׂה לְאִשְׁתּוֹ תַּכְשִׁיטִים. הָלַךְ וְאָמַר לִשְׁכֵנוֹתֶיהָ: "לֹא שְׁמַעְתֶּן שֶׁהַמֶּלֶךְ עוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם אִשְׁתּוֹ וְהוּא אוֹמֵר לָהּ מְגַרְשָׁהּ אֲנִי, עַכְשָׁיו רָאִיתִי אוֹתוֹ אֵצֶל הַזֶּהָבִי אוֹמֵר לוֹ: עֲשֵׂה תַּכְשִׁיטִין לְאִשְׁתִּי." כָּךְ כְּשֶׁכָּעַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל, אָמַר לְהוֹשֵׁעַ: קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וגו', אֵינִי מְבַקְשָׁהּ, זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ וגו', אֵינִי מְרַחֵם עָלֶיהָ, (הושע ב, ו) קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה, לֹא הִיא שֶׁלִּי וְלֹא אֲנִי שֶׁלָּהּ), (הושע א, ט) 'כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם'. אָמַר לָהֶם הוֹשֵׁעַ: אֻמּוֹת הָעוֹלָם, מָה אַתֶּם סְבוּרִים בִּשְׁבִיל שֶׁאָמַר לָהֶם הַדְּבָרִים הַלָּלוּ כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, שֶׁהוּא כּוֹעֵס עֲלֵיהֶם. רְאוּ הֵיאַךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר (לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי). (במדבר רבה ב', ט"ו)

ההפתעה שיוצר מדרש זה מהדהדת. הוא הופך את הסיפור של הנביא הושע מסיפור של גינוי עם ישראל לסיפור בשבחו של עם ישראל, ומסיפור בגידה לסיפור אהבה. ודוק: אשת המלך כאן כלל אינה מכונה זונה. גם לא כתוב שמעשיה הם שגרמו לכעסו של המלך. והמלך, אחרי שהוא עוזב את ביתו בכעס, מיד מחפש דרך להתפייס. הוא הולך ומזמין מתנות יקרות לאשתו.

דמותו של אוהבו של המלך ממלאת גם היא תפקיד חשוב בסיפור. לכאורה היא מיותרת. המדרש יכול היה לספר רק שהמלך הולך ואוסף את התכשיטים כשהם מוכנים ומביאם לאשתו. די ברור שהמלך דאג לכך שאוהבו יצפה בו הולך אצל הזהבי. המלך רוצה לא רק להתפייס עם אהובתו, אלא גם שאהבתו אליה תתפרסם ברבים. במיוחד, הוא רוצה ששכנותיה של אשתו, אולי חברותיה ואולי ציבור הנשים בכלל, ישמעו על כך.

ויש לשים לב לעוד פרט. אשת המלך אינה מכונה כאן מלכה, ולא בכדי. הכינוי "אישה" מדגיש את הקשר הרגשי והאינטימי בינה ובין המלך, ולא קשר רשמי-מדיני. לפי פרשנות זו, ובניגוד להבנה המקובלת של הנמשל בספר הושע, הפגם אינו באשתו של המלך אלא במלך עצמו. אישה זו שהמלך אוהב היא היפוך דמותה של אמו של יפתח, ובעצם של כל הנשים הזונות שסיפוריהן מופיעים בתנ"ך.

נדמה לי שיש כאן מסר חשוב. קל מאוד לבקר את הזולת על מעשים הנראים לנו לא נכונים, לא מוסריים, או לא צודקים. אבל מאחר שכולנו פועלים לא כיחידים בחלל ריק אלא מתוך מערכות יחסים, כשאדם אחר מאכזב אותנו, יש קודם כל לבדוק את מערכת היחסים עצמה ולבחון אם פעולות שפעלנו, או דברים שאמרנו, תרמו למעשים של האדם מולֵנו. הדבר נכון גם במערכת של יחסים אישיים בתוך המשפחה, וגם ביחסינו עם אנשים וקבוצות אחרים בחברה. ביקורת בונה היא ביקורת הנובעת ממודעות ליחסים אלה. היא הביקורת המביאה לתשובה. אולי לזאת התכוון הנביא בפסוק האחרון בספרו: "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם"

חיים ויצמן, סופר ומתרגם, הוא חבר קהילת ידידיה בירושלים

איכה אשא לבדי, טרחכם ומשאכם וריבכם – ללמדך שהיו בעלי מריבה וקטטה אלו עם אלו.

 (רבינו בחיי דברים א , יב)

ומה שנאמר 'לא אוכל לבדי שאת אתכם' ואחר כך אמר 'איכה אשא לבדי טרחכם…' יש לפרשו בשני פנים; האחד הוא שלשון 'לא אוכל' מורה על הדבר הנמנע ובלתי אפשרי כלל ולשון 'איכה אשא' מורה על דבר אפשרי, אך שאינו מן הראוי לעשותו, ו'לא אוכל' משמע גם להבא, כי בזמן ההוא באשר הוא שם, היה הדבר אפשרי ולא נמנע.

(כלי יקר דברים א , ט)

"וריבכם" – בענייני הדין ותביעת ממון, וזה סיפר להזכירם את פשעם, שאף-על-פי שבישר אותם שיכנסו לארץ בלתי שום מלחמה, שהיה ענינה רב התועלת והכבוד יותר מכל נכסיהם וענייניהם במדבר, לא נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חברו, באופן שהוצרך למנות מדרגות שופטים, עד שכל עשרה מהם היו צריכים לדיין פרטי, ואין זה כי אם מרוע לב.

 (ספורנו דברים א , יב)

הדרישות ההלכתיות מדיינים

הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם.

(דברים א, י"ג)

אנשים חכמים וידועים – אבל נבונים לא מצאתי. זו אחת משבע מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא שלוש – אנשים צדיקים, חכמים וידועים.

(רש"י שם, שם)

בית דין של שלושה, אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים, צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב, וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה, הרי הוא אומר 'אנשים חכמים ונבונים' הרי בעלי חכמה אמור, 'וידועים לשבטיכם' אלו שרוח הבריות נוחה מהם, ובמה יהיו אהובים לבריות בזמן שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברתן טובה, ודיבורן ומשאן בנחת עם הבריות, ולהלן הוא אומר: 'אנשי חיל' אלו שהן גיבורים במצות ומדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן, עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה, ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, כענין שנאמר 'ויקם משה ויושיען', ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו, 'יראי אלהים' כמשמעו, 'שונאי בצע' אף ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון, שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו, 'אנשי אמת' שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן, אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העוֶל.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין ב , ז)

"חטא חטאה ירושלים" – ייחודו של עם ישראל כעם נבחר

על הפסוק ב"איכה" – "חטא חטאה ירושלים על-כן לנידה היתה" (א, ח) שואל המדרש:" 'חטאה ירושלים', וכי אומות העולם אינם חוטאים"? אלא אף על פי שחוטאים, אינם כלום, אבל ישראל חטאו ולקו'." משמע האחריות הרובצת על עם ישראל גדולה מזו של הגויים, וכשאומות העולם חוטאות, לפעמים הן אף נוחלות הצלחות חרף חטאיהן, ואילו לגבי עם ישראל אין הדבר כן, ועָוֶל ורשעות שאינם מערערים כלל את יסודות קיום עולם הגויים, יש בכוחם לערער קיומו של עם ישראל, וזוהי ייחודיותו של עם ישראל המוצאת ביטויה בנוסח הידוע 'אתה בחרתנו מכל העמים', בחירה שהיא לקבלת חובות ומילויין בלבד, שהן-הן גם כל זכויותיו כעם ה'.

(מתוך: י.ליבוביץ, שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 138)

מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם.

 (בבלי יומא ט, ע"ב)

ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על-ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות , והעולם עמנו יבנה, על-ידי אהבת חינם.

 (אורות הקודש לראי"ה קוק זצ"ל ג, שכד)

…צריכה היתה המדינה להקדים עֵצה לפורענות. אבל בני המדינה מחולקים לשתי כיתות, לכיסויי ראש ולגלויי ראש, וכל שכת אחת מבקשת שנייה מעכבת, ואף הכיתות עצמן מחולקות ביניהן ושונאות אלו את אלו, אולי יותר מששונא האויב את כסויי הראש ואת פרועי הראש כאחד. היאך נחלקה מדינה אחת כשתי אומות שצוררות זו את זו? דבר זה מתפרש מתוך תולדותיה של האומה שעדיין משפיעות והולכות, אף על פי שכבר נשתנו סדרי עולם ונשתנה וסתה של האומה, ובניה פירשו מכל מה שהיה חביב על אבותיהם. אותה מדינה מסורת יש בידיה שאבותיה הראשונים יהודים היו, והרי דרכם של יהודים לכסות את ראשם, לפיכך נוהגים קצתם לכסות את ראשם. וקצתם, מה טעם מגלים את ראשם? אלא שרואים את עצמם כיהודים שלפני מתן תורה, שעדיין לא נצטוו על כיסוי הראש, לפיכך מגלים את ראשם. והואיל ואלו מכסי ראש ואלו מגלי ראש לפיכך חלוקים הם ושונאים אלו את אלו. וכסויי הראש מה טעם שונאים זה את זה, והלוא אלו מכסים ראשם ואלו מכסים ראשם, אלא אלו חובשים ירמולקאות ואלו חובשים מצנפות… אלו גדולות מקנאה ואלו קטנות מכינה… ואין צורך בראש דווקא, ובלבד שיהא כיסויו ניכר. גלויי הראש מה טעם שונאים זה לזה, והלא אלו פורעים ראשם ואלו פורעים ראשם, אלא אלו מגדלי בלורית ואלו קצוצי שיער, אלו קרחים ואלו גיבחים. ואין צורך בראש דווקא, ובלבד שיהא מגולה… בדבר אחד בלבד שווים, שכל כת אומרת שכל הרעות הבאות על המדינה אינן באות אלא בשביל צרתה. ואלמלא לא היה בעל ספר המדינה חושש לדברים יתירים, היה אומר אלו ואלו דברי אמת.

(מתוך ש.י. עגנון: "ספר המדינה" בכרך "סמוך ונראה" ,עמ' 261)