וַיֹּאמֶר

ה' אֵלַי: אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ

 כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם

 וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.

 וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם

 וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה.

(דברים

א, מב-מג)

לא

תעלו – לא עלייה תהא לכם אלא ירידה.

(רש"י שם,

שם)

היש

ה' בקרבנו אם אין. הדבר פלא איך

נסתפקו אחרי רואם עמוד אש וענן ועוד הרבה נסים דכולי עלמא ידעי דלא עביד אלא קוב"ה

(שכולם יודעים שרק הקב"ה עשה זאת). וגם כבר כתיב 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. אמנם

יש על זה שני אופנים צודקים: חדא שידעו היטב שכעת ה' הולך עמם ועושה נסים, אבל כל

זה אינו אלא בעוד משה חי וקיים והקב"ה מוליך לימין משה זרוע תפארתו. אבל לא לעולם

חוסן משה קיים בישראל. ואנו מחוייבים להאמין שגם בלי נסים נגלים הקב"ה והשגחתו

שורה בקרבנו. ועל דבר זה נסתפקו 'היש ה' בקרבנו' בלי כח משה. ומשגיח עלינו בהליכות

הטבע ובשביל חסרון אמונה זו בא מלמת עמלק ביחוד כאשר יבואר לפנינו. שנית נסתפקו אם

יודע ה' מה שבקרבם אם צמאים המה או לא. וכך כתוב במדרש רבה 'היש ה' בקרבנו' – במעין

שלנו. ובאמת שני האופנים הללו תלוים זה בזה: אם הקב"ה יודע מחסור כל אדם ממילא

מובן שיכול לתקנו בהשגחתו. אע"ג שאינו ראוי לנס נגלה.

(העמק דבר שמות

יז, ז)

חשבון נפש לאומי ואחריות אישית

דבורה גריינימן

ניתן לראות בפרשת

דברים מין "יריית פתיחה" בעונת חשבון הנפש היהודי. ספר דברים, עם נאומי

הפרידה של משה על דברי התוכחה שבהם, ילווה אותנו מכאן דרך ט' באב ועד אחרי הימים

הנוראים. משה אכן פותח כמעט מייד בדברים שמכוונים ישירות למצפונם של שומעיו. הוא

מזכיר להם את אשמת אבותיהם במחדל המרגלים, שעל כן לא הורשו להיכנס לארץ ישראל;

ובתור מי שהנהיג את העם בימים ההם, הוא אף לא מוציא את עצמו מחשבון הנפש הצורב.

במסה על הנושא

"אשמה,"¹ כותב הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי יעקב ארלוב על

התפתחות יסוד המצפון בתודעה היהודית:

רצון ה', אשר ביהדות

מגדיר את כללי המוסר, כאשר הוא מופרד מזיהוי עם דמות אנושית כלשהי, מתמזג באופן

מופשט בקול המצפון. צו המוסר, כאשר הוא מופנם, מתפרס על כל היקום, כמו האל. אין

מפלט ממנו. מקום ייראת העונש והגינוי מבחוץ נתפס על-ידי הגינוי הפנימי, בתוך-תוכו

של היחיד. המעבר הפסיכולוגי הזה מסמן את נביטת המצפון האמיתי. (עמ' 306).

בהמשך דבריו, מבחין

ארלוב בין שני מצבים בעם היהודי:

כיוון שביהדות,

מייצג ה' את תכלית השלמות, לא ייתכן אי-צדק בדרכיו. לכן, התבוסות והייסורים

המאפיינים את תולדותיו הכאובות של עם ישראל מביאות לא להתמרדות, אלא לרגשות אשמה

מואצות. זהו אכן הפירוש שנתנו הנביאים להיסטוריה היהודית, והוא קיבל אישור

מחז"ל… אולם עם חילון הזהות היהודית כלאומיות, השתנתה התפיסה הזאת. בחוגי

הציונות, בייחוד אלה שנוטים יותר לכיוון הלאומיות, האסון הלאומי לעתים קרובות אינו

מעורר חשבון נפש ורגשי אשמה, אלא מביא לזעם ורצון לנקמה… קנאי מצדה הפכו לדמויות

המופת במיתולוגיה חדשה שיוצרת אקלים פסיכולוגי המטפח מבנה אישיות שמתאים לאידיאלים

חדשים ויעדים פוליטיים שונים (עמ' 307–308).

כך מבחין ארלוב בין

אופני הפעילות של המצפון במצבים שונים. להערכתו, קיומו הגלותי של העם היהודי מתאפיין

בחשבון נפש וייסורי מצפון, בעוד השיבה לציון מתאפיינת ברוח לחימה שדוחה הצידה את

העיסוק באשמה. האם תיאור המעבר בין דור המדבר לדור שכבש את הארץ, והלקחים שניתן

להוציא ממנו, מצדיקים את ההנגדה החריפה שהוא מציג?

בחזרתו על סיפור חטא

המרגלים בפרשתנו (דברים א, כב–מו) פורט משה

על נושא אשמתו של העם – ושלו עצמו. הוא מקווה כך לחזק את רוחם, כדי שכאשר יחזור על

הצווי "עֲלֵה רֵשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'

אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא, וְאַל-תֵּחָת" (שם, כא), יקומו כולם נחושים למימוש המשימה עד תומה. ואכן, אנו שומעים

לקראת סוף הפרשה איך אוזרים אנשי החיל אומץ ומתחילים לנצח את מי שעומדים בדרכם

לפני הכניסה לארץ.

אולם על אף דרישתו של משה לפעילות נחושה ומאוחדת, הדרך שבה הוא

מזכיר לעם את תולדותיו חותרת דווקא לחיזוק מצפונם האישי. כנקודת התחלה בוחר משה

בהליך בחירתם של מנהיגי העם: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים,

וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם". על הפסוק הזה מעיר

הרמב"ן:

וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם: "שהם ניכרים לכם, שאם בא לפני מעוטף

בטליתו איני יודע מי הוא ומאי זה שבט הוא, אבל אתם מכירים אותו שגדלתם אתו" –

לשון רש"י מספרי. ואם כן יהיה "לשבטיכם" קשור עם

"וידועים." אבל על דרך הפשט טעמו: 'הבו לכם לשבטיכם אנשים חכמים'. ואל

דעתי טעם "וידועים", שהם ידועים לשופטים, כלומר שמעלתם ידועה וניכרת

למנותם בהשופטים, וכלל מעלות השופטים במלת "וידועים", כי השופטים צריכים

להיות אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע, כאשר אמר יתרו (שמות יח, כא), ואלה היו ידועים לשופטים מתחילה, כי היו הכל אומרים ראוי זה

להיות שופט.

גם לפי דברי הרמב"ן וגם לפי דברי רש"י המובאים

על-ידו, נקיטת המילה "ידועים" מצביעה על אחריותם האישית של כל בני השבטים

למינוי מנהיגים חכמים וישרי דרך. לא משה, אלה הם עצמם מכירים את חבריהם, ועליהם

להכריע מי מביניהם ראוי למנהיגות. תהליך מינוי השופטים אינו מוריד מאחריותם של בני

העם, אלא אף מעצים אותה.

לאחר מכן, כפי שמזכיר משה, "וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם, בָּעֵת

הַהִוא, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" – את כל מצוות התורה, את

כללי ההתנהגות שינחו אותם גם בנדודיהם במדבר וגם, וביתר שאת, אחרי כניסתם לארץ.

וכאן בא סיפור הנפילה, דווקא על-ידי אותם מנהיגים שנבחרו

בקפדנות רבה כל-כך.

נחמה ליבוביץ, תוך

השוואה מדוקדקת בין סיפור המרגלים בפרשת שלח לך לבין חזרתו של משה בפרשת דברים,

מצביעה אף היא על אחריותם האישית של בני דור המדבר למחדל שהביא לארבעים שנות

נדודים. בהקשר זה היא מצטטת פירוש אחר של הרמב"ן:

והנה הזכיר כל המעשה ההוא זולתי מגיפת המרגלים עצמם, וגם לא

הזכיר הרבה, כי לא ידבר בגנאי היחידים אבל יוכיח את הרבים, שכולם חטאו וכולם

נענשו.

כפי שהסביר הרמב"ן בפירושו לפסוקים הקודמים, נתנו בני העם

למנהיגים להמיס את לבבם, על אף שהיו צריכים להאמין בדברי הטעם של משה, ושל יהושע

וכלב, בדבר יכולתם לכבוש את הארץ. וכפי שמספר הכתוב: "וְלֹא אֲבִיתֶם,

לַעֲלֹת; וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם."

גם בבחירת המנהיגים

לא תמה אחריותם של היחידים. נחמה נוקטת כאן בלשון חשבון הנפש: "אל יטען הפרט

ויאמר: מושפע הייתי על ידי חברי, על ידי הממונה עלי, על ידי הממונה על ידי, על ידי

מנהיגיי; הוא, הממונה , המנהיג אחראי לתקלה ולא אני שאיני אלא בורג קטן באותה

מכונה גדולה הנקראת ציבור, עם, אנושות, אין טענה זו טענה – כל פרט אחראי

למעשיו. "מפני חטאינו גלינו מארצנו" – ולא מפני חטאו של

טיטוס שהחריב את מקדשנו וחיסל את עצמאותנו.²

בין מעשה המרגלים

לבין נאומו של משה הפרידו קרוב לארבעים שנה. הוא דיבר עם דור חדש של אנשים,

שהתחנכו על החזון שהם במו ידיהם יכבשו את הארץ. עם זאת, הם גדלו גם בכור הגלות

והנדודים, תוך צירוף המצפון והטמעת מצוות התורה. כאשר הם נקראו לממש את ירושת

הארץ, הם נדרשו לעשות זאת לא בדחיית שיקול דעתם האישי אלא תוך הפעלת אבחנתם

המוסרית, גם בבחירת מנהיגים וגם באמון שהם נתנו לדבריהם.

נדמה לי שדבריו של

ארלוב שהובאו בראשית הדברים מצביעים על דילמה אמיתית. כאשר אנחנו נקראים להגן על

הארץ, יש מצבים שבהם אנו חשים שההתלבטות המוסרית פוגעת בנחישות המאבק. ועל כך נוסף

הקושי בברירת מנהיגים שהם "אנשי אמת ושונאי בצע" בתנאי הדמוקרטיה

המודרנית, כאשר איננו מכירים אותם אלא דרך אמצעי התקשורת והיח"צנות. אבל כמו

הדור ההוא, גם אנו נדרשים להביא את צו המצפון ואת האחריות האישית שנצרפו בשנות

הנדודים לתוך המאמצים לבניין הארץ וחיזוקה. ולפי דברי חזון ישעיה הנקראים בהפטרה:

"ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".

1. יעקב מ' ארלוב, "אשמה", בתוך: Arthur

A. Cohen and Paul Mendes-Flohr (eds.), Contemporary Jewish Religious

Thought: Original Essays on Critical Concepts, Movements, and Beliefs, New York: The Free

Press, 1987.

2. נחמה

ליבוביץ: עיונים בספר דברים, עמ' 21-22

דבורה גריינימן

עורכת את כתב העת "נשים" ללימודי האישה והמגדר ביהדות. היא עורכת

באקדמיה הלאומית למדעים ועוסקת בתרגום ובכתיבה.

"חטא חטאה

ירושלים" – ייחודו של עם ישראל כעם נבחר

על

הפסוק ב"איכה" – "חטא חטאה ירושלים על-כן לנידה היתה" (א, ח) שואל המדרש:"'חטאה ירושלים', וכי

אומות העולם אינם חוטאים"? אלא אף על פי שחוטאים, אינם כלום, אבל ישראל חטאו

ולקו'." משמע האחריות הרובצת על עם ישראל גדולה מזו של הגויים, וכשאומות

העולם חוטאות, לפעמים הן אף נוחלות הצלחות חרף חטאיהן, ואילו לגבי עם ישראל אין

הדבר כן, ועָוֶל ורשעות שאינם מערערים כלל את יסודות קיום עולם הגויים, יש בכוחם

לערער קיומו של עם ישראל, וזוהי ייחודיותו של עם ישראל המוצאת ביטויה בנוסח הידוע

'אתה בחרתנו מכל העמים', בחירה שהיא לקבלת חובות ומילויין בלבד, שהן-הן גם

כל זכויותיו כעם ה'.

 (מתוך:

י.ליבוביץ, שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 138)

"וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם

וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה"

(בראשית ג,ט) – אֵיכָה,

אֵיכָה, אֵיכָה ו"אַיֶּכָּה"

אמר

רבי אבהו בשם ר' חנינא: כתיב (הושע ו) 'וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית שָׁם בָּגְדוּ בִי'

– הֵמה כאדם הראשון, מה אדם הראשון הכנסתיו לתוך גן עדן וצויתיו ועבר על צוויי,

ודנתי אותו בשלוחין ובגרושין, וקוננתי עליו 'אַיֶּכָּה', הכנסתיו לתוך גן עדן,

שנאמר 'ויניחהו בגן עדן, וצויתיו, שנאמר 'ויצו ה' אלהים על האדם', ועבר על הצווי, שנאמר

'המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת', ודנתי אותו בשלוחין, שנאמר 'וישלחהו ה'

אלהים מגן עדן', ודנתי אותו בגרושין, דכתיב 'ויגרש את האדם', קוננתי עליו אַיֶּכָּה,

שנאמר 'ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו: איכה', איכה כתיב, אף בניו

הכנסתים לארץ ישראל, וצויתים ועברו על הצווי, דנתי אותם בשלוחין ובגרושין וקוננתי עליהם

'אֵיכָה'.

(בראשית רבה פרשה יט)

איכה ישבה. – שלשה נתנבאו בלשון איכה,

משה ישעיה וירמיה, משה אמר (דברים א') 'איכה אשא לבדי וגו", ישעיה אמר (ישעיה א') 'איכה היתה לזונה', ירמיה אמר

'איכה ישבה בדד.

אמר רבי לוי: משל למטרונה שהיו לה שלשה

שושבינין; אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך

משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר 'איכה אשא לבדי טרחכם', ישעיה ראה אותם בפחזותם

ואמר 'איכה היתה לזונה', ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר 'איכה ישבה'.

(איכה

רבה פרשה א)

…נמצא

כי "איכה" מבריחה מן ההבטחה להתנחלות בארץ, דרך עצם הישיבה בארץ, עד

אל החורבן והגלות ממנה. משמעותם העמוקה של דברים אלה היא ללמדנו, כי אחריתו של דבר

נעוצה כבר בראשיתו, ומעשיהם של הפרט ושל הציבור, ותוצאות מעשיהם מתמזגים לדבר אחד

או אם נאמר זאת בניסוח אמוני-דתי, החטא ועונשו אחד הם, והחֵטא הוא-הוא גם העונש.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת

השבוע, עמ' 762)

מדרשי צפון

מפרי עטו של חברנו רונן אחיטוב

צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן

שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר (ג ט)

לא נכתב מקרא זה אלא לדרשו.

למה נקרא שמו שריון, ששרה עם

בוראו והרים ראשו למעלה מהארץ, אמר לו הקב"ה הרי אתה חרם, וקראו חרמון וקבע

בו מעונות אריות ונמרים, שנאמר "מראש שניר וחרמון ממעונות אריות מהררי

נמרים" (שיר השירים ד ח). ומה שמו? שניר שמו.

ולעתיד לבוא משם באות לישראל

אמונה ושירה, שנאמר "אתי מלבנון תבואי, תשורי מראש אמנה מראש שניר וחרמון"

(שם), ונאמר "כטל חרמון שיורד על הררי ציון" (תהילים קלג ג).

הפסוק אכן אינו

מוסיף דבר לדברי התורה והוא נראה כמיותר. הדרשה מבוססת על אגדת עם ערבית הקושרת את

החרמון לחרם. לפי הדרשה התעוזה של החרמון גרמה לקב"ה להעניש אותו, אבל בשיר

השירים המהלל את החרמון טמון הרעיון שבסוף הדרשה, לפיו הגאולה תתחיל בחרמון. נראה

שהתעוזה והחוצפה כלפי הקב"ה היא שמביאה לחרמון הן את הנידוי בעולם הזה, הן את

הגאולה בימות הגאולה. בכך נרמז לציונות הכרוכה במידה רבה בחוצפה כלפי הקב"ה,

ודוקא היא המביאה את הגאולה בימינו.