דברים תשע"ג (גליון מספר 807)




פרשת דברים

גליון מס' 807 תשע"ג
(קישור לדף המקורי)

כִּי

רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים

הִנֵּה

עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן

תֵּשַׁע

אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ.

(דברים

ג', י"א)

.

 

כי רק עוג מלך הבשן וגו' – לכך אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תירא אותו.

הנה ערשו

עריסה של קטן כשהיה תינוק, בירצי"ל בל"א, ערש ברזל לפי שכשהיה קטן היה

חזק מאד ובהשתטחו היה משבר ערש של עץ לכך עשאוהו של ברזל כי לאדם גדול שיש בו דעת

לא היה צריך כך. הלא היא ברבת בני עמון – עדיין מונחת שם במקום שנתגדל

בקטנותו לתמהון שהיה גדול בקטנותו כל כך אבל מטת אדם גדול אין רגילים להצניע במקום

אחד כי בהרבה מקומות יש לו מטות. באמת איש – שהגדיל כל צרכו.

(רשב"ם שם, שם)

 

עשתרות הוא לשון צוקין וקושי כמו עשתרות קרנים ועשתרות זה הוא עשתרות קרנים

שהיו שם רפאים שהכה אמרפל שנאמר ויכו את רפאים בעשתרות קרנים ועוג נמלט מהם והוא

שנאמר ויבא הפליט ואומר כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים.

(רש"י דברים א, ד)

 

כי רק עוג מלך הבשן נשאר רע'וג מ'לך ה'בשן רמער"ה,

כי עוג זה אליעזר כנודע (עיין

במסכת סופרים פרק כא הלכה ט), והוא עומד במערת המכפלה, כמבואר בגמרא בבא בתרא (נח ע"א) עיי"ש.

(אמרי נועם על התורה – פרשת דברים)

 

 

 

תשעה באבמהו זיכרון?

מרדכי בק

לעילוי נשמת אבי ומורי

ר 'שלמה זלמן בן ר' משה וחנה

 שנפטר

בי'ט בתמוז תשמ'ג

אם כפי שאוסקר ויילד טען,

חוויות הן שם שאנחנו נותנים לכשלונות שלנו , הרי שתשעה באב

היא החוויה היהודית מכולן. על הביטוי מספר קוהלת "עת לבכות" כותב רש"י: ב"תשעה באב" למרות שהיה לו

מיגוון גדול של אפשריות אחרות. רש"י חי בתחילת תקופת מסעי הצלב, וראה ביום הזה את תמצית החוויה היהודית. כאשר יהודים

בוכים, הם בוכים על חורבן בית המקדש ועל עולם שאינו נגאל.

יחד עם זאת, לא ברור לנו למה רש"י אינו מתייחס

לאבלו הפרטי הכבד של אדם על אבדן הוריו, ילדיו או על אבדנו של כל אדם אהוב וקרוב.

למה הוא מעדיף להתמקד באבדן מופשט, בהיסטוריה המרוחקת? האם אין זיקה בין אבל פרטי

לאבל ציבורי?

ואולי נובעת תפיסתו של רש"י מ…… שהיא מנוגדת

לרגשות הנפוצים והמקובלים. להתאבל על המופשט הוא מלכתחילה קשה ומורכב יותר מאשר

לבכות מישהו אהוב שהיכרנו, אך באופן פרדוקסלי, אבל כזה עשוי להימשך יותר.

אבדנם של חברים וקרובי משפחה נמוג כפי שגם הזוכרים

המתאבלים חשופים לפגעי הזמן. ואולי הושפעו

דעותיו של רש"י מחז"ל והן עומדות בניגוד לרגשות הנפוצים והמקובלים. להתאבל על דבר מופשט, הוא מלכתחילה מורכב

יותר מאשר לבכות מישהו אהוב שהיכרנו,

אבל אבל כזה עשוי להימשך יותר. תחושת האובדן של

מישהו שהיכרנו חולפת יחד איתנו, אבל לאבידה של סמל יש קיום שהוא מעבר לדורות, ובלשונו של עמיחי (מתוך: פתוח, סגור, פתוח):

פסוקים ליום הזכרון, מזמור זכירה

למתים במלחמה, גם דור הזוכרים הולך ומת,

חציו בשיבה טובה, חציו בשיבה רעה,

ומי יזכור את הזוכרים?

אם אירוע כמו החורבן היה מתרחש היום, ואפשר לחשוב על כמה

הקבלות, התגובה המיידית הייתה חשיפה מסיבית של הפצועים והמתים, תיאור חזותי של

ההרס הנורא, והצגה אינסופית של סבל אנושי בכל אמצעי התקשורת. קהל הצופים והמאזינים

שהיה נשאר חסר אונים, היה מוסיף את שתיקתו לכאבם של הקורבנות. אבל כמו במקרים רבים,

חיי המדף של החדשות המופצות באמצעי התקשורת קצרים ביותר; כמה שבועות, כמה ימים, או אפילו כמה

שעות, עד שמתרחשת קטסטרופה נוספת,

ומוקד ההתעניינות עובר למקום אחר.

בניגוד לזה, חז"ל לא השתמשו בתשעה באב כדי להזכיר זוועות. יש כמה סיפורים

שמופיעים בתלמוד; במסכת גיטין למשל יש תיאור של המצב העגמומי של תושבי ירושלים בימי המצור שקדמו לחורבן. תיאורים של

מלחמה והרס מופיעים הרבה יותר בספרים החיצוניים, כמו בספר המכבים או ב'מלחמות היהודים' של יוסיפוס.

כמו כן, כאשר חז"ל חיפשו טקסט מתאים לתשעה באב, הם לא בחרו תיאור עכשווי של האירועים המציאותיים, אלא בחרו במגילת איכה

שהיא גירסה שירית המתעדת את מה שראה ירמיהו בזמן חורבן בית המקדש הראשון, מאות שנים לפני

תקופת חז"ל. שירה היא מרפא לאבל. היא מאפשרת מרחק מדברים שקשים לנו מדי. המוזה וההשראה

ממשיכות גם אחרי הכאב האנושי החולף.

לפי דברי פרופ' דוד רוסקיס, הגישה הזאת היתה מכוונת.

'אני משוכנע שחז"ל ידעו בדיוק מה הם עשו. הם ידעו איך לבחור אירועים. לא לכל אירוע

יש משמעות דתית. היה צורך לוותר על הרבה נרטיבים היסטוריים, כדי לאפשר את צמיחתה

של יהדות חז"לית. חז"ל הבינו שאין אפשרות להתאבל בכל יום. הקראים לבשו שק ואפר כדי

לבכות על החורבן. האקט שלהם הוחרם על ידי היהדות הרבנית.'

הספרים של רוסקיס:"Against the Apocalypse"

"The Literature of Destruction" ו-"A

Bridge of Longing: The Lost Art of Yiddish Storytelling", תמודדים עם שאלת הזיכרון הסלקטיבי המכוון: מה אנחנו זוכרים ומה לא, ומה נכנס לקנון

ומה נשכח והוזנח.

'השיטה הנורמטיבית של זיכרון ותיעוד של אירועים

נשארה עד המאה התשע עשרה. העובדה שזה קרה במשך זמן כל כך ארוך ובקרב כל כך הרבה תפוצות, היא דבר מדהים. בנוסף לכך מגוון

האירועים ההיסטוריים התרחב רק מעט מאד. אם נתבונן

בתוספות לקינות של תשעה באב, רק אלו השייכות לשריפת התלמוד במאה השלוש עשרה בפריס, בצלבנים, או בהרס שהתרחש

בלבואה, נכללו בקינות בגלל שהם מתאימים למהות היום. במקומות אחרים אירועים צומצמו והוצמדו גם לתשעה באב. אלו הן שיטות

רבניות שמטרתן לזכור אירועים

היסטוריים מתקופות שונות ולהתבונן בהם כתופעות החוזורת על עצמן במשך ההיסטוריה. יש כאן מעין "אקולוגיה

של הזיכרון".

אבל הדגם הזה נשבר. במאתיים השנה האחרונות הגיבו יהודים רבים על האסונות באופן שונה: "הדבר הראשון שעשתה תנועה ההשכלה" אומר רוסקיס "היה לחלוק על

התיאולגיה של הסבל היהודי שאומרת החטא ועונשו הם המנוע מאחרי ההיסטוריה היהודית. שינוי

קונצפטואלי זה דרש מהם למצוא הסבר חילופי. 'אם זה לא מאלוקים, מניין זה בא?' אנשי ההשכלה

התחילו לבדוק את הההקשר ההיסטורי המיידי ותיעדו כל אירוע באופן מפורט."

"למה , למשל, היה פוגרום

באודיסה ב1871? מה גרם לגויים לבצע

את הפוגרום? הדברים עד אז הרי נראו ממש בסדר; אודסה הייתה ה'אל דוראדו' של דרום רוסיה. מה היה ההסבר

לפוגרום? האם הוא קרה משום שהיהודים היו מנותקים מהסביבה או משום שהם היו נטועים עמוק

בימי הביניים, ולכן הם היו קרבנות קלים לכוחות חיצוניים? ומה היה המענה לשאלה

זו? מהפכה חברתית, הגירה או ציוניות? והאם ניתן להסביר תגובות אידיאולוגיות אלו רק על ידי האסונות שקדמו להן?"

שאלות אלו משקפות נקודת מפנה בתודעה היהודית המודרנית. הן הגיעו לשיאן

בתגובה לשואה שרבים ראו בה תופעה המאפילה על החורבן.

אפילו 'הלילה', ספרו הראשון של אלי ויזל, מסתיים בקריאה לנקמה : יהודים, לכו לחפש

נאצים! אבל תראו מה קורה. פראנסואה מוריאק משווה את ויזל לישו משום שהוא בא ממלכת המתים. הוא עֵד. התיאולוגיה

הנוצרית הופכת את השואה למיסתורין,

וברגע שמישהו אחר, והפעם נוצריצרפתי ייחד

לעצמו את השואה, היא מאבדת את הצד היהודי הבלעדי שלה.

פרשנות זו של האירועים משפיעה

גם על העולם היהודי. "אנחנו מקליטים בוידיאו עדויות של ניצולי השואה, אבל עדויות אלו אינן

מהוות תחליף לתפילות חדשות" טוען רוסקיס.

את "מצעד החיים" על אדמת אירופה אני מכנה "ויה

דולורוזה" – דרך הייסורים. תלמידים

צעירים ורגישים נשלחים לתחנות בדרך זו; למאידנק, לאושוויץ ועוד, ואז הם נלקחים

לכותל המערבי. אחרי הסֵבל באה תחיית המתים.

השואה נהפכה לאירוע מטא-היסטורי, טוטלי וקיומי”

אך השתיקה איננה אלטרנטיבה אפשרית.

'אני חושש", אומר רוסקיס, "שמכחישי השואה בקירבנו נמצאים בציבור החרדי. החזרה שלהם לסגנון

הלבוש ולהופעה החיצונית מלפני השואה,

מרמזת שהשואה בעצם לא השפיעה עלינו או על היחס שלנו

לאלוקים."

הד רחוק לדבריו של רוסקיס ניתן למצוא בסיפור במשנה (נזיר ה, ד). קבוצה של

נזירים מחוץ לארץ מגיעים לירושלים כדי להקריב את הקרבנות שהם מחובים להקריב בתום

תקופת נזירותם. בהגיעם לירושלים, הם מגלים שבית המקדש חרב. למרות שאחד מהחכמים,

נחום המדי, התיר את נדרם, רוב החכמים אומרים שהם עדיין מחויבים לנדרם. איך ניתן להביןם זאת

כאשר ברור לגמרי שהם לא יכולים להקרבי את קרבנם בלי בית המקדש?

הסיפור במשנה מזכיר סיפור על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב (המאה ה-18)

. הרבי כתב בכל הזמנה לחתונה שהחתונה תתקיים בירושלים הבנוייה, אבל אם עד יום

החתונה המשיח לא יבוא, אזי היא תתרחש בברדיצ'ב!

כך גם במשנה. חז"ל לא הגזימו בעמדתם. אפשר לקרוא את החלטתם כבקשה לאלוהים שיבנה את בית המקדש, כי אחרת נזירים

אלו לא יוכלו למלא את התחייבותם כלפיו.

תשעה באב מהווה תזכורת לתפקיד של הזיכרון היהודי, לא רק בשבילנו אלא גם

כביכול להקב"ה. ההיסטוריה היהודית אינה, כפי שהפמניסטיות היו קוראות לזה, הסיפור שלו (His story) היא גם ובעיקר הסיפור שלנו; תהליך של עבודה על

הברית ששנינו חתמנו עליה והתחייבנו למלא אותה. בלי לשים את עצמנו

במרכז דושיח זה, המשמעות שאנחנו נותנים לחוויות הקולקטיביות שלנו לא יכולה להחזיק את

הזכרון. בלי לשים את אלוקים בתוך המשוואה ההיסטוריה שלנו, אין לזיכרון כל

משמעות.

מרדכי בק הוא אמן וסופר המתגורר

בירושלים

 

 

תורה

שנכתבה בשבעים לשון היא ביטוי למסר האוניברסלי הטמון בה

בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את

התורה הזאת לאמר.

(דברים א, ה)

 

"באר את התורה" – בשבעים לשון

פירשה להם.

(רש"י דברים א , ה)

 

וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר

היטב.

(דברים כז , ח)

 

"באר היטב": בשבעים לשון.

(רש"י דברים כז , ח)

 

במסכת סוטה (ל"ב, ע"א) פירשו חז"ל את

"באר היטב" על פי האמור לעיל "הואיל משה באר את התורה הזאת";

"באר היטב" מורה אפוא, שיש לפרש את הדברים ולקרב אותם אל ההבנה. ולמדו

מכאן שהעתק זה של התורה כלל גם תרגום לצורך הבנת אומות העולם, שכן ישראל הוא רחוק

מאותו פרטיקולריזם המיוחס לו על ידי זרים, אלא מראש הוא ראה את שליחותו בהבאת

גאולה רוחנית ומוסרית לכלל האנושות ועם כניסת התורה לארץ ישראל כבר החלה ישועת

העתיד של כל העמים. ולא עוד, אלא אמרו שם ל"ה, ע"ב שתרגום זה כלל גם את

הנימוק לגירוש העמים הכנעניים; "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל" – גם

הנימוק הזה הובא לידיעת העמים האלה ונשנה ונתבאר בהעתק זה של התורה, למען ידעו

ויבינו כל עמי כנען: הם צפויים לגירוש רק אם רצונם להחזיק בהשקפותיהם ובאורחות

חייהם האליליים, אך אם ישובו למצוות האנושיות הכלליות, אין כל מניעה לישיבתם בארץ.

(הרש"ר הירש דברים כז, ח)

 

… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות

חסדים מפני מה חרב?

מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה

שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים.

(בבלי יומא ט, ע"ב)

 

…כי בית שני נחרב עבור עון שנאת חנם (יומא ט, ע" ב), ועדיין לא נטהרנו

בעוונותינו הרבים מזה העוון,על כן בן ישי לא בא עדיין. כלל העולה, חטא בית ראשון מחמת

עבירות שבין אדם למקום, דהיינו עבודה זרה, והוא

היפך מ 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל

נפשך' וחטא בית שני מחמת עבירות שבין

אדם לחבירו, דהיינו שנאת חנם,שהוא היפך מ 'ואהבת לרעך כמוך'.

(ספר השל"ה, מסכת תענית נז)

 

 

"איכה" של משה, ישעיהו

וירמיהו

קיימת סמיכות בין

דברי הכתוב במגילת איכה, המתייחסים לתשעה באב, ובין הסדרה עצמה. באותו סיפור של

ביאת ישראל לארץ, או הליכתם לביאה אל הארץ, מתאונן משה על כשלון עם ישראל בדרכו

זו: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". ו800- שנה לאחר מכן

אומר ישעיהו הנביא על הכשלון שהיה בכיבוש הארץ ובשבת ישראל בארץ, שלא מילאו את

החיובים שהוטלו עליהם: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה. מלאתי משפט, צדק

ילין בה ועתה מרצחים". ובדברי הקינה הגדולים, אשר המסורת, אולי האגדית,

מייחסת לירמיהו, נאמר: "איכה ישבה בדד".

בדרך לכיבוש הארץ:

"איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם"; בישיבה בארץ: "איכה היתה

לזונה קריה נאמנה"; וסוף הדבר: "איכה ישבה בדד".

זאת היא

היסטוריוסופיה בעלת משמעות עמוקה מאד, ולכן הסמיכות בין הסדרה על ביאת הארץ ובין

תשעה באב, זכר החורבן והגלות, איננה מקרית. היא איננה עניין של לוח השנה, אלא

עניין של המשמעות והמובן שיש להיסטוריה של עם ישראל, ובמידה מסוימת ליחסים ולקשרים

ההיסטוריים בין המאורעות בתולדותיהם של כל העמים.

 (י. ליבוביץ', הערות לפרשיות השבוע, עמ' 112-113)

 

 

מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות

חסדים, מפני מה חרב?

מפני שהיתה בו שנאת חנם. " (בבלי יומא ט, ע"ב)

"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על-ידי שנאת חינם,

נשוב להיבנות , והעולם עמנו יבנה, על-ידי אהבת

חינם."

(אורות הקודש לראי"ה קוק

זצ"ל ג, שכד)

 

בעקבות יזמתו של חברנו היקר פרופ'

ג'רלד קרומר ז"ל

נעלה גם השנה

לקברו של יצחק רבין ז"ל

בליל ט' באב, יום ב' 15.7.13 בשעה 20.30

 הכניסה מאושרת ומסודרת מבית העלמין הצבאי.

ניתן להיכנס עם רכב עד לחניה הסמוכה לקבר, כמו כן יואר

השביל להולכי רגל.

נקיים תפילת ערבית, קריאת מגילה ואמירת קינות בסמוך

לקבר.

יש להצטייד בקינות, מגילת איכה וכן נרות.

 

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא

מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית

המחויבת לשלום ולצדק ימשיך להישמע

וכדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 0523920206

 ozveshalomns@gmail.com