זְכֹר

ה' מֶה הָיָה לָנוּ, הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ.

(איכה

פרק ה, א)

לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? הֵן

רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם…

הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם

מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ.

(ישעיה נח, ג-ח)

כל שנוהג ביום זה דרך מצוה

מלומדה ואינו מעורר את לבו להתאבל על ירושלם, אינו רואה בשמחתה ואין צריך לומר

שאין שוכחין את אבלותה לגמרי, אלא צריך לזכרה בכל שמחה

ושמחה ולמעט בכולן לזכירת החורבן, כדכתיב 'אם לא אעלה את

ירושלם על ראש שמחתי' אלא שאין עושים מזה יותר מדאי בכדי שלא יהא הטבע יכול לסבלו

וכ"ש בציבור שאילו במדת הדין אנו מודדין היה לנו לגזור על עצמינו שלא נאכל בשר ולא נשתה יין

ושנסגף עצמנו בכל מיני סיגוף וכן היו קדמונינו אומרים

בדורות של שמד שהיו גוזרים לבטל תלמוד ומצות ושלא ליכנס לשבוע הבן דין הוא שנגזור

על עצמנו שלא לישא אשה ושלא

ליכנס לשבוע הבן ושלא להוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם כלה, אלא הנח להן לישראל,

יעשו רצון קונם ויעשה שליש מה שהושלש בידו, ובשלישי של בתרא

אמרו שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, להתאבל יותר מדאי אי אפשר,

שאין גוזרים גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולים לעמוד בה, אלא כך אמרו חכמים

סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט… עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר

מועט מן הצריך לה בכדי שהאוכלים ירגישו בחסרון אותו דבר, עושה אשה

תכשיטיה ומשיירת דבר מועט וכן בכל השמחות וכן מניחים אפר מקלה בראשי החתנים במקום תפלין, דכתיב 'לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר'… ומ"מ

כל המתאבל על ירושלם כראוי לה, זוכה ורואה בשמחתה ובשמחת המכוון ממנה, שנאמר 'שמחו

את ירושלם וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה' וזהו שאמרו 'אם לא

אעלה את ירושלם על ראש שמחתי' – זה אפר מקלה שבראשי חתנים וממה שנאמר 'פאר תחת

אפר' ויש מקומות שלא נהגו באפר אלא שמשימים מפה שחורה על ראשם זכר לחורבן וכן מנהג

בשבירת הכוס זכר לחורבן.

(המאירי תענית ל,

ע"ב)

'והן לא יאמינו לי' (שמות ג')

משה מאיר

לזכרו של רבי ומורי

 הרב יהודה עמיטל

בפרשת דברים הפותחת את ספר דברים, מתאר משה את תקציר הקורות אותו מאז קיבל

על עצמו את הנהגת העם. שני ביטויים דומים חוזרים על עצמם בפתיחה:

ט …לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם.

יב אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם. (דברים א')

הביטויים הללו הם ביטויים חזקים, אם לוקחים אותם ברצינות. המנהיג המורה

והרב אומרים לקהילתם: 'אינני יכול'. זה קצה גבול היכולת שלי. בביוגרפיה של משה משקל

הביטוי 'לא יכול' כבד במיוחד. הבה וניזכר בביקור חותנו, שהתבונן בעין רעננה

ומשוחררת על התנהלותו של משה:

יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו: לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה,

עֹשֶׂה. יח נָבֹל

תִּבֹּל–גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי-כָבֵד מִמְּךָ

הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. (שמות י"ח)

מה היחס בין ההיגדים? אולי משה למד מחותנו והפנים כי לא יכול לבד, ואולי

שני הקולות מתרוצצים בקרבו – קול אחד המורה כי יכול לבד, וקול שני המורה כי הוא לא

יכול לבד.

איך שומעים בני העם את קולו של מנהיגם האומר להם שהוא לא יכול? רש"י

בעקבות המדרש נותן קול לקולם:

'לא אוכל לבדי שאת אתכם'. אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל?! אדם

שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים, והוריד את הים, והגיז

את השליו, לא היה יכול לדונם?! אלא כך אמר להם…

בני העם לא מאמינים

למשה האומר שהוא לא יכול, ועל כן הם מפרשים את דבריו באופן אחר.

תופעה דומה נחשפת סביב הפסוק הראשון בפרשה:

 א אֵלֶּה הַדְּבָרִים,

אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל…

הביטוי 'דברים' מקבל משנה משמעות אם זוכרים את הופעתו בראשית דרכו של משה.

כשאלוהים מנסה לשכנע אותו לקחת על עצמו את המשימה, הוא דוחק אותו אל הפינה. בסוף

השיחה הטעונה אומר משה:

 י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה',

בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם,

גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי. (שמות

ד')

המתח שבין ספר הדברים שאומר משה ובין הגדרתו את עצמו כ'לא

איש דברים' עומד ביסוד המדרש הבא:

'אלה הדברים'. אמרו ישראל: 'אתמול אמרת לא איש דברים אנכי, ועכשיו אתה מדבר

כל כך?!' (מדרש תנחומא, פרשת דברים, ב')

אף כאן בא לידי ביטוי חוסר האמון של העם במנהיג. הם לא מאמינים שכשהוא אומר

'לא איש דברים אנכי' הוא מתכוון לכך באמת. יש להם אף ראיה לחוסר האמון הזה, שהרי

הוא כן איש דברים וספר דברים יוכיח.

בכל זאת מביא המדרש פתרון לפרדוקס הזה, כיצד יתכן שמי שאינו איש דברים אומר

את ספר הדברים: הפה שאמר 'לא איש דברים אנכי' אמר 'אלה הדברים', והנביא צווח ואמר:

'אז ידלג כאיל פיסח ותרון לשון אילם,' למה? 'כי נבקעו

במדבר מים ונחלים בערבה'. לכך נאמר: 'אלה הדברים'. משה באמת לא היה איש דברים, לא

היה איש שהדיבור בוקע ממנו בטבעיות. רק בקיעה לא טבעית של תודעתו יצרה את הדברים

שהפכו להיות ספר דברים.

מורי ורבי הרב יהודה עמיטל היה חוזר ואומר: 'אני

איש פשוט, לא נוצרתי מחומרי הגלם של ראשי ישיבה.' רבים מתלמידיו ושומעיו לא האמינו

לו, לא תפשו שהוא מדבר ברצינות היורדת עד התהום. או שלא שמעו את דבריו ורק ראו בו

ראש ישיבה וגדול בתורה, או שתרצו כי זאת מעין ענווה. 'אני בא ממשפחה של נגרים',

אמר. 'אילולא השואה שיצרה אצלי תחושת חובה להמשיך את עולם התורה, הייתי בעל הבית.'

ושוב לא האמינו לו, לא חשבו שהוא מתכוון ברצינות. האם אפשר לתאר אותו כבעל הבית?

כבעל חנות מכולת? כסוחר בבורסה?

בצעד הרואי, הזמין הרב עמיטל – לאחר שכבר עמד

בראש הישיבה – את הרב ליכטנשטיין להיות ראש הישיבה. הוא ידע שהוא מזמין אדם שבאמות

מידה של למדנות אינטלקטואלית, עולה עליו בכמה וכמה דרגות. בסופו של דבר השילוב

הנדיר בין העוצמה האינטלקטואלית של הרב ליכטנשטיין ובין הקיום הייחודי של הרב עמיטל יצרו את הישיבה. אך השילוב לא היה נעדר כאב. פעם אמר

לנו בגילוי לב – כדרכו:

עד שבא הרב ליכטנשטיין, הייתי קורא את הגמרא עם התלמידים, מוסיף וקורא את

רש"י, וכולם היו שמחים. משבא הרב ליכטנשטיין, אם לא אביא חמש שיטות של

הראשונים, השיעור שלי לא יהיה שיעור…

ושוב לא האמינו לו. חשבו שהוא המתפקד כראש ישיבה בוודאי חי כראש ישיבה

ולומד כראש ישיבה ואוהב ללמוד כראש ישיבה. לא האמינו לו שהוא באמת אוהב ללמוד דף

גמרא פשוט, כמו בעל הבית. גם כשבערוב ימיו הצטרף בבית הכנסת לשיעור משנה ולשיעור

מהיר ו'שטחי' בדף היומי – לא האמינו לו כי אלה צעדים

אמיתיים, אותנטיים. הסבירו שהוא עושה זאת רק כדי להביע הערכה לאנשים הפשוטים שהם

לא הוא.

הרב עמיטל שלי – ולכל תלמיד יש את המורה כפי

שהוא מצטייר בתודעתו – היה באמת איש פשוט שבאמת אהב ללמוד פרק משניות ודף יומי

ובהם – ולא בלימוד המורכב והמסורבל – מצא את שורש נשמתו. יכולתו לתפקד כראש ישיבה

למרות זהותו האחרת – זהות 'בעל הבית' – היא שיצרה את ייחודו.

פעם סיפר לנו את הסיפור הבא:

מעשה ברב גדול שהיה לו בעל עגלה שהיה מוביל אותו מעיר לעיר להשמיע את

שיעוריו. פעם אחת אמר בעל העגלה לרב:

'בכל עיר שאתה מגיע אליה, חולקים לך כבוד גדול. אני כל כך מקנא בך. הייתי

רוצה פעם אחת להרגיש את הכבוד הזה.'

אמר לו הרב:

'בוא ונתחלף בבגדנו, אני אלבש בגדי העגלון ואנהג

בעגלה ואתה תלבש את בגדי הרב, וכך כשנגיע לעיר ינהגו בך מנהג של כבוד.'

עשו כך, ואכן בבואם לעיר נהגו אנשי העיר בעגלון המחופש בבגדי הרב מנהגי

כבוד והערכה. העגלון התענג על הכבוד, עד שניגש אליו איש אחד ואמר:

'רבי, לא הבנתי את התוספות במסכת עירובין דף

י"ט, התוספות השני.'

נבהל העגלון ולא ידע מה לעשות. אך מיד התעשת ואמר:

'את התוספות השני לא הבנת?! והלא הוא כל כך קל, אפילו

העגלון שלי יוכל להסביר לך אותו…'

הרב עמיטל שלי חי בתודעת העגלון המחופש, וגדולתו

היתה שהוא היה מודע לכך ויכול היה גם לבטא את מכאובו

וגם לצחוק עליו. מהמקום הזה המודע לפער בין זהותו לבין תפקודו – או אם תרצו:

תחפושתו – הוא פיתח חושים חייתיים חושפי כל זיוף

והתעיה. מכאן יכול היה להצליף בנו בכל פעם שזייפנו, בכל פעם ששיחקנו תפקיד ולא

היינו אנחנו עצמנו.

מהרב עמיטל למדתי להאמין למשה שאומר 'אינני

יכול', להאמין לו כשהוא אומר 'לא איש דברים אנכי'. לדעת שמי שאומר אינני יכול,

יכול להיות קשוב לגורל ולהיסטוריה הקוראים לו לעשות את הבלתי אפשרי, להיות מי שהוא

אינו. איש האמת הנקרא לכך מצליח להיות הוא גם כשהוא לא הוא. איש כזה בפגיעותו

ובכאבו, הופך מצפן חי גלאי זיופים

המהלך בינינו, צורב בנו, מחנך אותנו.

דר' משה מאיר, עמית מחקר במכון הרטמן, מלמד

בקולות ובאוניברסיטה העברית. ספרו "שניים יחדיו" יצא לאור בהוצאת מאגנס.

'כי לא לאדם תשפטו' (דברי הימים ב יט, ו): אל תחשבו

בלבבכם לומר מה לנו אם אנו מטים את הדין לזכות את אוהבינו להטות דין דלים ולישא פני עשירים הלא אין המשפט לה'? לכך נאמר לה' שלו הוא.

אם חייבת את הזכאי, כאלו נטלת ולקחת משל בוראך ודין שמים עקלת,

לתת משפט מעוקל. לפיכך תראו מה שתעשו והיה לבבכם בכל דין ודין כאלו הקב"ה

עומד לפניכם בדין וזהו "ועמכם בדבר משפט" ובסנהדרין מפורש:

"ראו מה אתם עושים, 'כי לא לאדם תשפטו, כי לה'. ושמא יאמר הדיין מה לי ולצער

הזה? ת"ל ועמכם בדבר משפט כלומר מוטל עליכם לעשות ואין לו לדיין לעשות אלא מה

שעיניו רואות.

( רש"י דברי הימים ב ; יט , ו)

"ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו"

אחת היא לך אם המשפט

נערך בין שני ישראלים מלידה או בין ישראלי מלידה לבין גר שבא מן הנכר. עם כניסתו

לכלל ישראל, הפך הגר לגרו , והאו שווה במעמדו לכל ישראלי מלידה.

(הרש"ר הירש דברים א, טז)

"חטא חטאה

ירושלים" – ייחודו של עם ישראל כעם נבחר

על

הפסוק ב"איכה" – "חטא חטאה ירושלים על-כן לנידה היתה" (א, ח) שואל המדרש: "'חטאה ירושלים', וכי אומות העולם

אינם חוטאים"? אלא אף על פי שחוטאים, אינם כלום, אבל ישראל חטאו ולקו'."

משמע האחריות הרובצת על עם ישראל גדולה מזו של הגויים, וכשאומות העולם חוטאות,

לפעמים הן אף נוחלות הצלחות חרף חטאיהן, ואילו לגבי עם ישראל אין הדבר כן, ועָוֶל

ורשעות שאינם מערערים כלל את יסודות קיום עולם הגויים, יש בכוחם לערער קיומו של עם

ישראל, וזוהי ייחודיותו של עם ישראל המוצאת ביטויה בנוסח הידוע 'אתה בחרתנו מכל

העמים', בחירה שהיא לקבלת חובות ומילויין בלבד, שהן-הן

גם כל זכויותיו כעם ה'.

(מתוך: י.ליבוביץ, שיחות על חגי ישראל

ומועדיו, עמ' 138)

קוראים

מגיבים

ראשית כל יישר-כוח לגב' מלמד על המאמר. להלן הערותיי:

1.  האמירה

"משה, בחירו של ה' משתמש בכוחו כדי להמית את קורח" מזכירה את טענת העם:

"אתם המיתם את עם ה' ". ועל תגובת ה' לטענה זאת אכ"ל.

2.  העובדה שבבמדבר

כ"ו "קורח מוזכר אגב הזכרתם של דתן ואבירם" נובעת פשוט מכך שבשבט

ראובן עסקינן.

3.  לפי המסופר בפרק

ט"ז פסוק י"ט, קורח ו-250

הבכירים מצויים עם מחתותיהם פתח אוהל מועד, בעוד משה

והזקנים הולכים למחנה שמעון (פסוק כ"ה), שם "ותפתח האדמה את פיה"

(ל"ב) ובמקביל "ואש יצאה" (ל"ה). שני האירועים

קורים הרחק זה מזה, האירוע במחנה ראובן מרשים ויוצא דופן ולכן מזכיר אותו משה

בנאום התוכחה שלו.

4.  גם אין זה מפתיע

שספר תהילים, שבני קורח הם ממחבריו, מתמקד בחטא דתן ואבירם (פרק ק"ו).

5.  עובדה מעניינת

היא שלפי פסוק ל"ב "כל האדם אשר לקורח" נבלע באדמה ואילו

בפרק כ"ו ועוד "ובני קורח לא מתו". הכללה כזאת די נפוצה

במקרא- בהמת מצריים מתה כולה בדבר ולאחר מכן מוכה בברד, במכת בכורות ועדיין נשארו

סוסים למרדף לים-סוף. ארץ כנען כולה נכבשת והכנעני מושמד (יהושע י"א) אך עדיין "הרבה מאד…הארץ הנשארת"

(פרק י"ג) ועוד.

לנו חשוב לדעת שהעונש לא היה קולקטיבי- דתן ואבירם ש"יצאו ניצבים

(מתריסים) פתח אוהליהם ונשיהם ובניהם וטפם" אבדו הם ומשפחותיהם, בעוד

בני קורח, שחזרו בתשובה, שבחו את ה' ביפים שבמזמורי תהילים.

1.  העיקר הוא לדעת

שלהיות "העם הנבחר" זה מאמץ מתמיד של "קדושים תהיו"

בסגנון משה (וה') ולא לאומנות-זחוחה-פופוליסטית של

"כל העדה כולם קדושים" בסגנון קורח.

יצחק אלדרור

אני מודה למר יצחק אלדרור

על תגובתו ועל הערותיו.

לגבי הטענות בעניין ההסבר לאזכורים (או חוסר

האזכורים) לסיפור קורח במקומות אחרים במקרא – נראה לי שאין מקום להיכנס לדיון

בנושא זה. יש טעם בהסבר של מר אלדרור, ועדיין יש גם

הסברים אחרים. אפשרות הקריאה שהצעתי היא אחת מני רבות, וזכותו של כל אחד לקבלה או

לדחותה.

לגבי האמירה על משה המשתמש בכוחו נגד קורח:

אין בכוונתי לנסות להפוך את התפקידים בסיפור. קורח בוודאי חטא, ומשה בוודאי שאיננו

זקוק להגנתי. עם זאת, הרעיון שמשה יזם את עונשו של קורח ו'כפה'

על הקב"ה לבצעו, אולי מתוך תחושת עלבון אישי, איננו רעיון מקורי שלי,

והוא מופיע כבר אצל חז"ל. ציינתי זאת במאמר, ואני מבקשת להפנות גם אל המשל

(המעניין ומעורר למחשבה) המופיע במדרש תנחומא לפרשת

קורח, סוף סימן ח, ד"ה 'לשושבין בתו של מלך'.

אשוב ואדגיש: גם אם נכונה טענתי, והתורה

מותחת ביקורת מעודנת ומרומזת מאוד על משה, אין בכך כמובן כדי לדמות את תגובתו

למעשהו הנפשע של קין. אולי יש בכך אמירה על כוחו הרב וההרסני של כעס הנובע מעלבון

ועל הצורך להישמר מפניו, גם ובעיקר כשהאדם הגיע למדרגה גבוהה מאוד.

ולסיום: אני מסכימה לכל מילה בסעיף האחרון של

מר אלדרור. אכן, הקדושה היא אתגר התובע מאמץ מתמיד,

מתוך נכונות להכיר גם בטעויות ולתקנן במידת האפשר. 

אסתי מלמד