וַנֵּפֶן וַנַּעַל

דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן

 וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ

הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ

הוּא וְכָל עַמּוֹ

לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי.

וַיֹּאמֶר ה'

אֵלַי: אַל תִּירָא אֹתוֹ

כִּי בְיָדְךָ

נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ

וְעָשִׂיתָ לּוֹ

כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. (דברים ג, א-ב)

'ואת

עוג מלך הבשן' – אילו לא היה עוג קשה ושרוי

בעשתרות, קשה היה; ואילו לא היתה מדינה קשה ועוג שרוי בה, קשה היתה, שהמלך קשה; על

אחת כמה וכמה שהמלך קשה והמדינה קשה.

(ספרי

דברים פיסקא ג)

ונפן

ונעל – לשון 'ונפן' משמעו כמו שעולה ומביט

לאחוריו כמסתפק אם ראוי וישר לעלות או לא, וכבר נתבאר בספר במדבר (כא,

לג-לד) שלא היה הכרח לבוא לידי מלחמה עם עוג, ואדרבה רצון

משה היה שלא לכבוש ארצו עד אחר כבישת ארץ ישראל, אבל ישראל לא נזהרו בדבר והגיע

שעלו דרך הבשן, ובאמת היה זה סיבה מהמסבב יתברך.

אל

תירא אותו – גם זה נתבאר שם שזה היה מוראו של

משה, באשר המה הסבו מלחמתו בלי הכרח כל כך. אֹתו – 'ממנו' מבעי, אלא הזכות

שהיתה לו, זכות של אברהם אבינו, ועיינו מה שכתבנו בספר בראשית (לב,

יב) גבי יעקב ועשיו 'כי ירא אנוכי אותו', וגם כאן הפירוש

זכות אברהם אבינו, וכפי שנאמר במסכת נידה: 'מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה

בלבו' – פירושו: ממה שהשיב הקב"ה למשה 'אל תירא אותו' ולא 'ממנו', למדנו שלא

ירא מגבורתו אלא ממה שיש אתו.

 (העמק דבר ג,

א-ב)

"האבכה

בחודש החמישי?"

יהונתן

צ'יפמן

אחרי

הקמת מדינת ישראל, וביתר שאת אחרי שחרור העיר העתיקה של ירושלים במלחמת ששת הימים,

התחילו להישמע קולות בציבור הדתי ששאלו אם יש להמשיך ולקיים את מנהגי האבֵלות

הקשורים לתשעה באב ולימים הסמוכים לו, כפי שנעשה בקהילות ישראל לדורותיהן, כאילו

לא השתנה דבר.

באמצע

שנות ה-60' הקים פרופ' אפרים א. אורבך המנוח תנועה קטנה של אינטלקטואלים דתיים,

הידועה בשם 'התנועה ליהדות של תורה' וסיסמתה: "החדש יתקדש והקודש

יתחדש". קבוצה זו שמה לה למטרה לבדוק מיגוון רחב של נושאים הקשורים למפגש בין

היהדות והמודרנה, במיוחד אלו הקשורים לשיבת ציון בימינו ויסודה של מדינת ישראל.

הרעיון היה ליצור גישות חדשות, מעוגנות בהלכה תוך הקשבה להיסטוריה. אחרי מלחמת

1967, הקבוצה התייחסה לבעיות הקשורות במנהגי אבלות אלו, והתמקדה במיוחד בשלושה

תחומים: א) האם יש להמשיך ולשמור ארבעה הצומות ה"מינוריים" הקשורים

לחורבן הבית, כגון שבעה-עשר בתמוז ועשרה בטבת; ב) מנהגי אבֵלות הקשורים לתקופת

"בין המצרים" ו"תשעת הימים"; ג) נוסח תפילת "נחֵם"

הנאמרת בתפילת מנחה של תשעה באב.

משה דוד הר, פרופסור לתולדות עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, נמנה

בין הפעילים המרכזיים בתנועה זו. הוא סיפר לי¹ ש"אחרי מלחמת ששת

הימים היתה תחושה אדירה של התעלות הנפש. בט' באב באותה שנה, האווירה על-יד הכותל

המערבי היתה יותר של יום-טוב מאשר יום של צום ובכי". הוא גם סיפר שבי"ז

בתמוז באותה שנה, כשישה שבועות אחרי תום המלחמה, מספר חברי התנועה התאספו בבית

פרטי לתפילת שחרית, התפללו בלי לומר סליחות או שאר התוספות של ימי צום, ואף בלי

תחנון; ואחרי התפילה, הוגש כיבוד של עוגה ויין, וכולם שתו "לחיים!"

לגבי מנהגי האבֵלות: היתה הסכמה כללית שיש להמשיך ולשמור תשעה באב כיום

צום, הן בגלל חורבן בית המקדש, שטרם נבנה מחדש; הן בגלל צרות הרבות שפקדו את עם

ישראל במשך הדורות, דווקא בתאריך זה; והן בגלל החורבן הנורא של יהדות אירופה

בדורנו. אך נראה שאין צורך להחמיר במנהגי אבֵלות במשך "בין המצָרים" כפי

שעשו בדורות קודמים, במיוחד ביהדות אשכנז. הומלץ במקום זה לחזור לנוהג של המשנה

והתלמוד (שהוא למעשה גם הבסיס של מנהגי הספרדים עד היום): ז.א., לא להתאבל כלל בין

י"ז בתמוד ור"ח אב; להמעיט בשמחה יתירה, כגון חגיגת חתונות, מראש חודש

אב ואילך; ולנהוג את מנהגי האבֵלות החמורים יותר, כגון אי-אכילת בשר ואי-שתיית

יין, הימנעות מרחיצה (אולי לשחייה לשם תענוג בלבד) וכביסת בגדים, תספורת, וכו', רק

בשבוע שחל בו תשעה באב.

תפילת נחם הנאמרת בתפילת מנחה של ט' באב נראתה בלתי מתאימה למציאות זמנֵנו.

מדובר בתפילה זו על "העיר האבלה והחרבה, הבזויה והשוממה, האבלה מבלי

בניה… היושבת וראשה חפוי כאשה עקרה… ויבלעוה לגיונות, וירשוה עובדי

זרים," וכו'. טקסט זה כפשוטו אינו משקף את המציאות בה אנו חיים. פרופ' אורבך,

יחד עם בנו המנוח אברהם, חיבר נוסח חדש של תפילה זו, המבוסס על מקורות בתלמוד

הירושלמי, בסידורים של ר' עמרם גאון ור' סעדיה גאון, ברמב"ם, בנוסחאות איטליה

ותימן, ובנוסח המקובל. בנוסח זה, במקום תיאור עכשווי של העיר כשרויה באבל ובחורבן,

מתואר ירושלים המחודשת, ובצד הצער והאבל על אירועי העבר ועל דם הרב שנשפך, יש גם

הודיה להקב"ה על נחלת הארץ ותפילה לשלום. כך, לפי נוסחו, מתפללים:

רחם ה' אלקינו

ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים

עלינו ועל עמך ישראל

ועל ירושלים עירך,

הנבנית מחורבנה,

המקוממת מהריסותיה, ומיושבת משוממותיה;

על חסידי עליון

שנהרגו בזדון ועל עמך ישראל שהוטל לחרב,

ועל בניו אשר מסרו

נפשם ושפכו דמם עליה.

ציון במר תבכה

וירושלים תתן קולה,

לבי לבי על חלליהם,

מעי מעי על חלליהם,

והעיר אשר פדית מידי

עריצים ולגיונות.

ולישראל עמך נתת

נחלה ולזרע ישורון ירושה הורשת.

פרוש עליה סכת שלומך

כנהר שלום, לקים מה שנאמר:

ואני אהיה לה, נאם

ה', חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה.

ברוך אתה ה' מנחם

ציון ובונה ירושלים.

עוד תלמידי

חכמים, כגון הרב שלמה גורן, אז רב הראשי לצה"ל; הרב חיים דוד הלוי, רבה

הספרדי הראשי של תל-אביב; והרב אברהם רוזנפלד מבריטניה (כולם זכרונם לברכה), גם

ניסחו נוסחאות מחודשות של תפילת "נחם."²

יש תקדים

היסטורי לגישה כזאת. בספר זכריה מסופר שאחרי שיבת ציון, בשנת 536 לפה"ס, היו

אנשים שניגשו אל נביא זה כדי לשאול, "האבכה בחודש החמישי, הנזר כאשר עשיתי זה

כמה שנים?" (זכ' ז,ג). הנביא

פותח את תשובתו בהטפת מוסר, בה הוא מוכיח את האנשים ומזכיר שעיקר מטרת הצום היא

לגרום לאנשים לחזור בתשובה, לעשות צדק ומשפט, חסד ורחמים לזולת. אחר כך הוא מסיים

במלים מלאות תקווה: "צום הרביעי (ז.א. זה שחל בחודש הרביעי; וכן כולם), וצום

החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדם טובים,

והאמת והשלום אהבו" (שם, ח, יט).

הגמרא (בבלי ראש השנה יח,ב) מתלבטת לגבי מלים אלו: למה במקום אחד קוראים לימים אלו "צום"

ובמקום אחר " ששון ושמחה"? התשובה היא ש"בזמן שיש שלום ('כשאין יד

העובדי כוכבים תקיפה על ישראל' – רש"י על אתר), יהיו לששון ולשמחה; יש גזירת

המלכות – צום"; ואם המצב הוא מצב ביניים, בין הקטבים הללו, "רצו,

מתענין, רצו, אין מתענין" – כלומר, הוא תלוי בשיקול דעתו ורצונו של כל דור.

אמת, במשך הדורות המנהג המקובל בכל תפוצות ישראל היה לצום בכל ארבעת הצומות הללו,

וכך הובא להלכה בכל ספרי ההלכה (הרמב"ם,

הטור, והשולחן ערוך) – ובצדק: עם ישראל הבין את מצבו בגלות כהרבה יותר קרוב ל"גזֵרה"

מאשר ל"שלום". אך אחרי שיבת ציון בימינו והקמת מדינה יהודית ריבונית

בארץ ישראל, ואיחוד ירושלים ב-1967, אנשים רבים הרגישו שהדבר נעשה כ"מצות

אנשים מלומדה" ושאבד עליו הכלח. ואם הצורך בשינוי לא השתרש בציבור הדתי , הרי

זו תוצאה, כדברי פרופ' הר, של שמרנות לשמה, וחשיבה דתית מאובנת ("מצות אנשים

מלומדה").

ענין זה מעלה שאלות יסוד הנוגעות, לא רק לתשעה באב והזמן הסמוך לו, אלא

ליחסינו להיסטוריה בכלל ולרלוונטיות שלה לחיים הדתיים. האם אנחנו רואים את סדר

התפילה ושמירת המצוות כדבר הנוגע לעמדתֵנו בעולם האקטואלי, או כאב-טיפוס נצחי,

"אפלטוני", דבר לגמרי מחוץ לזמן ולמקום? לעמדה השנייה יש תמיכה בין כמה

מגדולי ההוגים בעת החדשה. פרנץ רוזנצוויג דיבר על עם ישראל כחי את חייו במין גומחה

נצחית, מחוץ לאירועי ההיסטוריה הנעוצים בזמן. היסטוריון של הרעיונות, דוד מאירס,

זיהה אסכולה שלֵמה של הוגים יהודים ש"מתנגדים" להיסטוריה: ביניהם הרמן

כהן, יצחק ברויאר, וליאו שטראוס.³ אך האם עמדה כזאת מתקבלת על הדעת?

מאידך, יש שיטה רווחת בימינו הרואה את דורֵנו עובר תהליך של "אתחלתא

דגאולה" והמצפה לבניין המקדש, לחידוש הסנהדרין, להחזרת מלכות בית דוד, ולשליטה

בלעדית על כל חלקי ארץ ישראל. אך האם יש לראות גלות וגאולה כשני קטבים קיצוניים?

גאולה שלֵמה, או מדינה יהודית ללא משמעות דתית בכלל? יש אנשים הרואים את הציונות

(בין השאר, כריאקציה להגזמות של הציונות הדתית המאורגנת בת-ימינו) במונחים

חילוניים, פוליטיים ופרגמטיים בלבד. (זאת היתה, כמדומני, עמדתו של פרופ' ישעיהו

ליבוביץ המנוח: "נמאס לנו להיות תלויים בחסדי הגויים").

 אך נדמה לי שיש אפשרות נוספת,

הנמצאת בין שלילת ההיסטוריה של הקבוצה הנזכרת ובין משיחיות אקטואלית: גישה הרואה

היסטוריה כתהליך אקטואלי, טבעי – אך בכל זאת כבמה בה האלוקי מופיע בחיינו. חזרת עם

ישראל להיסטוריה, היא הזדמנות לעצב חיינו הלאומיים, הקולקטיביים, לאור ערכי הצדק

והיושר של התורה תוך לקיחת אחריות על גורלנו ועל איכות החברה שאנחנו ניצור. לא

גלות, אך לא גאולה משיחית – אלא משהו חדש, עידן מסוג אחר בתוך ההיסטוריה הארצית של

עם ישראל.

[1] בראיון לקראת מאמר על בעיה זו שהופיע בג'רוסלם

פוסט ב 18/7/97.

2 לדיון רחב יותר על שאלת נוסח נחם

בזמננו, עי' בדבריה של ד"ר יעל לוין, "נוסח תפילת 'נחם'", תחומין כא (תשס"א), 71-90. לאוסף של הנוסחאות

השונות, בעברית ובתרגום אנגלי, עיין מה שכתבתי בדף שלי,

http://hitzeiyehonatan.blogspot.com/2006_07_01_archive.html , תחת הכותרת Tisha

b’Av (Liturgy).

3. David N. Myers, Resisting History:

Historicism and Its Discontents in German-Jewish Thought (Princeton: Princeton Univ. Pr., 2003)

הרב יהונתן

צ'יפמן הוא מתרגם במקצועו, המתמחה במדעי היהדות. הוא כותב דף על פרשת השבוע

(באנגלית), הנקרא "חיצי יהונתן." המעונינים להזמין דוגמא או מנוי יכולים

לכתוב לדואר אלקטרוני, yonarand@internet-zahav.net

מה בין פרשת דברים, חזון ישעיהו ותשעה באב?

שבת "דברים" היא "שבת חזון",

השבת שלפני תשעה באב…לכאורה אין קשר בין ההפטרה הקשה הזאת ובין הסדרה עצמה,

שאיננה פרשת חורבן אלא פרשת בניה, הסיכום שנותן משה למסע בני ישראל במדבר בדרכם

לארץ. הוא מונה את כל הכשלונות שנכשל בהם דור המדבר; אבל למרות כל הכשלונות האלה

הוא הגיע אל הארץ…הוא כבר כבש את אדמות סיחון ועוג והפך אותן לאדמת ישראל,

ומובטח לו שיירש את כל הארץ, יוריש את את תושביה הקדומים, והארץ תהיה לו למורשה.

כל הדברים האלו נשמעים

כאילו ללא תלות בטיבו ובהתנהגותו ובמעשיו של עם ישראל הוא זוכה בירושת הארץ, זוכה

שאחרים יידחו מפניו. לכאורה זה דבר מיוחד בהיסטוריה. והדברים אמורים בצורה מפורשת

מאד: "ראה נתתי לפניכם את הארץ… בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאברהם יצחק

וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם".

אבל בואו וראו: תוך כל הדברים האלו, שבהם משתמע מעין

ייחוד לעם ישראל מבחינת מה שה' ייעד לו בהיסטוריה, נאמרים גם דברים על עמים אחרים,

על שכני עם ישראל וארצותיהם, ביניהם על עמים שהם האויבים ההיסטוריים של עם ישראל.

והדברים מפתיעים מאד… הנה נאמר שם על האדומים: "אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם

מארצם עד מדרך כף רגל, כי ירֻשה לעשו נתתי את הר שעיר". אותו מונח של

ירושה או הורשה, נאמר על עם אחר, שלא רק שאיננו עם ישראל אלא הוא אפילו אויבו…

וכמעשה ישראל בכנענים, מסופר גם שבאותה הארץ, שהיא היום ארץ מואב, ישבו לפנים

האֵמים, והמואבים השמידום…

מה משמעות כל האזכורים האלה על תולדות העמים, על

כיבושי ארצות והורשת עמים מסוימים מפני אחרים?

לומר לנו שייחודו של עם ישראל איננו במאורעות

ההיסטוריים. ההיסטוריה האנושית כולה – תולדות עם ישראל ותולדות כל יתר אומות העולם

– או שהיא בבחינת עולם כמנהגו נוהג, או שהיא כולה עניין של הנחיה אלוהית. ואם יש

ייחוד לעם ישראל, הוא איננו בכיבוש הארץ ולא בהתנחלות בה ולא בהורשת עמים אחרים

מפניו, אלא במה שמוטל עליו לעשות בארץ הזאת: בחיובים שמוטלים עליו ושאינם מוטלים

על עמים אחרים, אשר גם מפניהם הורישה ההשגחה העליונה עמים והנחילה להם את ארצם.

לכן יש משמעות עמוקה שהדברים האלה נקראים בשבת חזון, לפני תשעה באב.

(מתוך "הערות לפרשיות השבוע" לפרופ'

י. ליבוביץ עמ' 111-112)