ה'

אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם

וְהִנְּכֶם

הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. (דברים

א)

והנכם היום ככוכבי השמים – וכי ככוכבי השמים היו באותו היום, והלא לא היו אלא שישים

ריבוא, מהו והנכם היום, הנכם משולים כיום, קיימים כחמה וכלבנה וככוכבים.

(רש"י דברים א, י)

ככוכבי… – הנושא את עיניו אל השמים הזרועים כוכבים, יתרשם רק מהריבוי

שאין לו מספר, אך לא יעלה על דעתו לספור כוכבים בודדים; וכך יתרשם גם מי שסוקר

אתכם בכללותכם. אכן, בתולדות האנושות לא היו הזדמנויות

רבות לסקור במקום אחד אומה שלמה, ששים ריבוא גברים, כשלושה וחצי מיליון נפש. אולם

נראה שיש עוד משמעות נוספת לכך שהוא ממשיל כאן את המון העם לצבא השמים. בכך הוא בא

לשלול את התפיסה המוטעית, כאילו העם בכללותו נתפס רק כהמון שאין לו מספר, ובמסגר

ההמון הזה אין כל חשיבות ליחיד. אלא, המוני העם דומים לכוכבי השמים: אף על פי שאין

להם מספר, יש משמעות עצמאית לכל יחיד; כל אחד הוא "עולם בפני עצמו", ויש

לו ערך משלו, והוא נתון להשגחתו הפרטית של ה'.

(הרש"ר הירש שם, שם)

אמר ר' אבהו: בא וראה כח

התשובה מדוד מלך ישראל, שנשבע הקב"ה לאבות להרבות זרעם ככוכבי השמים לרוב ובא

דוד למנות מספרם. אמר לו הקב"ה: דוד, אני נשבעתי לאבות להרבות את זרעם ואתה בא

לבטל את דברי, בשבילך נתנה הצאן למאכל, ובשלש שעות נפלו

שבעים אלף איש. ר' שמעון אומר: לא נפל מישראל אלא אבישי בן צרויה, שהיה שקול במעשיו

הטובים ובתורה שבלבו כשבעים אלף איש – 'אנשים' אין כתיב כאן, אלא 'איש'.

ושמע דוד וקרע בגדיו והיה מבקש תשובה, שנאמר 'העבר נא חטאתי' ונתרצה לו, שנאמר 'ויאמר

למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך' – מהו 'רב'? אלא אמר לו: אדם גדול ורב נפל בישראל.

ולא יכול דוד ללכת מפניו לדרוש אלהים מפני שלקח המלאך חרבו

וקנחה בטליתו של דוד וראה דוד חרבו של מלאך והיו כל אבריו מרתתין

עד יום מותו.

(ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קסה)

'חזון של שלום'

שלמה פוקס

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי

וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן

וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת

וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ. (זכריה ח', יט')

האם בעת בניית בית שני יש לציין עדיין את חורבן הבית הראשון?

הנביא זכריה מזכיר את ארבעת ימי ציון חורבן בית ראשון ועונה

לשאלה זו.

לדברי הנביא, ימי הצום אינם אך ורק על החורבן הפיזי; הם

מציינים את החורבן החברתי, את העדר המשפט והצדק. הנביא זכריה מנבא שכאשר יהיה משפט

צדק, אמת ושלום, ימי הצום יהיו לימי חג ומועד.

מהו אם כן ה'שלום'

הנדרש על מנת להפוך צום של חורבן לחג?

בשבת הסמוכה לט' באב קוראים את פרשת דברים ופרשה זו פותחת

בדברי משה המזכיר את מסעות העם במדבר "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר

מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל

סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי

זָהָב". (דברים פרק א', א')

התלמוד

מביא את מסורת דבי ינאי הטוענים שבשם המקום 'די זהב'

ישנה הטחה כלפי מעלה.

ואמר רבי אלעזר: משה הטיח דברים

כלפי מעלה, שנאמר: (במדבר יא') "ויתפלל

משה אל ה'", אל תקרי אל ה' אלא 'על ה", שכן דבי

רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפי"ן

עייני"ן ולעייני"ן

אלפי"ן. דבי רבי ינאי אמרי, מהכא:

(דברים א') "ודי זהב", מאי "ודי זהב"? אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני

להם לישראל עד שאמרו די – הוא גרם שעשו את העגל. (בבלי

ברכות לב' ע"א)

הכסף והזהב שהקב"ה השפיע על ישראל נלקח ביציאת מצרים בצו

ה', כדברי ה' למשה בסנה:

וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה

כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם: וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף

וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם. (שמות

ג', כא'-כב' וכן בשמות יא' ב')

ובהמשך:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ

מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: וַה' נָתַן אֶת חֵן

הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם. (שמות יב', לה' – לו')

לעומת מסורת דבי ינאי, המדרש (ספרי דברים פיסקא א') מתאר את הזהב כ'חומר גלם' שניתן

להשתמש בו למטרות שונות.

רבי שמעון אומר: משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מקבל חכמים

ותלמידיהם והיו הכל מאשרים אותו; באו גוים וקבלם, באו לסטים וקבלם, היו הבריות אומרים: כך היא ווסתו של פלוני לקבל את הכל, כך אמר משה לישראל: 'ודי

זהב' – למשכן; 'ודי זהב' – לעגל.

רבי בניה אומר: עבדו ישראל עבודה זרה – הרי הם חייבים כלייה, יבוא זהב משכן ויכפר על זהב עגל. רבי יוסי בן חנינה

אומר: (שמות

כה יז) "ועשית

כפרת זהב טהור", יבא זהב כפורת ויכפר על זהב עגל.

המדרש אינו 'מאשים' את הקב"ה במתן הזהב, אלא נותן הנחיה לעבודת

ה': ה' נותן ומצווה, מעמיד פיתויים ואתגרים בפני יוצאי מצרים, קחו 'בהשאלה',

'נצלו' את מצרים, נראה מה יעשה לכם הכסף והזהב, נראה מה תעשו עם הכסף והזהב, האם

תבנו משכן או האם תבנו 'עגל'. עליכם מוטלת האחריות לתרגם את הציוויים למעשים,

עליכם לתת משמעות ל'חומר הגלם', לזהב.

דומה שכך גם לגבי משמעות לחורבן: לכאורה, החורבן מעיד על אסון,

אך ניתן למצוא בחורבן מנוף להתפתחות, כדברי המגיד מקוז'ניץ

(עבודת ישראל, פרשת מסעי):

וכבר הקדים לנו אדומו"ר ז"ל (המגיד

הגדול ממעזריטש, ונראה שכל זה הוא מתורת רבינו הבעל שם טוב) רמז בפסוק (איכה

א, ג) "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", דהיינו

כל מי שרודף להמליך את הבורא יוכל להשיג יותר דוקא בימים

אלו 'בין המצרים'. למשל כי כשהשר יושב בביתו אז אימתו מוטלת, אשר לא כל איש ואיש

יכול לבא פנימה, מה שאין כן אם השר עובר בשווקים וברחובות חוץ לפלטרין שלו, אז הוא

קרוב לכל קוראיו ויאזין שועת כל הקוראים בשמו.

וכן הנמשל לדעת כי בזמן הזה "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת

מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ". (משלי כז', ח'), לכן הרשות נתונה לכל אדם להתקרב אל מלכו של עולם והוא עונה אליהם,

עכ"ל.

בדומה לזהב, גם החורבן מאפשר פרשנות מרובת

פנים; ניתן לראות בחורבן הסתר פנים והתרחקות מעבודת ה' ומאידך ניתן להבין שזו דרכו

של ה' להתקרב לביתו של האדם. אין צורך במנגנון המקדשי ואין

צורך בתיווך הכוהנים, אלא 'כל רודפי ה' ישיגוהו'.

דוגמה לאחריות המוטלת על האדם במתן משמעות

למצוות נמצאת בפרשתנו. משה צֻווה על ידי ה' לצאת

למלחמה כנגד סיחון:

קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת

נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן

מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל

רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה…

ואילו הוא פונה בקריאה ל'שלום':

וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים

דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר." (דברים ב', כד-כו)

המדרש (דברים רבה ה', יג')

אינו מבקר את משה על התנהגותו, אלא למֵד שה' מבין ממעשה

משה על חשיבות הקריאה לשלום והוסיפהּ לדיני מלחמה.

המדרש אינו מסתפק בצו תיאורטי, אלא טוען שכך יש לקרוא בספר יהושע את תרגום הציווי.

ואלו דברי המדרש:

כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ

לְשָׁלוֹם" (דברים כ', י') – זה שאמר הכתוב (איוב

כב): "ותגזר אומר ויקם לך" וגו'… ותגזר אומר" – א"ר יהושע

דסיכנין בשם רבי לוי: כל מה שגזר משה, הסכים

הקב"ה עמו: כיצד? לא אמר לו הקב"ה לשבור את הלוחות, הלך משה ושיברן

מעצמו. ומניין שהסכים הקב"ה עמו? דכתיב: (שמות לד) "אשר שברת" – יישר כחך ששברת.

הקב"ה אמר לו שילחם עם סיחון, שנאמר (דברים ב): "והתגר בו מלחמה", והוא לא עשה כן, אלא, "ואשלח

מלאכים" וגו'. אמר לו הקב"ה: כך אמרתי לך להלחם עמו ואתה פתחת בשלום,

חייך שאני מקיים גזרתך. כל מלחמה שיהו הולכים לא יהו פותחים אלא בשלום, שנאמר: "כי תקרב אל עיר וקראת

אליה לשלום וגו'. מי קיים הפרשה הזאת? יהושע בן נון.

א"ר שמואל בר נחמן מה עשה יהושע? היה פורש דאטגמא

(הודעה לאוכלוסיה) בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כתוב בה: 'מי שמבקש לילך, ילך

לו, ומי שמבקש לעשות שלום, יעשה, ומי שיבקש לעשות מלחמה יעשה'. מה עשה הגרגשי? פנה

והלך לו מלפניהן, ונתן לו הקב"ה ארץ יפה כארצו, זו אפריקי.

הגבעונים שהשלימו, עשה להם יהושע שלום.

אבל ל"א מלכים שבאו להילחם עמו, הפילם

הקב"ה בידו, מניין שנאמר (דברים ג): "ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד".

מה יש בשלום העשוי להפוך ימי החורבן לימי חג,

ומהי משמעות הקריאה לשלום בעת היציאה למלחמה?

האויב מאיים על קיומנו החיצוני אך אויב זה

אינו הבעיה המרכזית; האתגר הגדול הוא האויב הפנימי. קל להאשים את האחֵר, קל

להאשים את המצרים, את הזהב, אך אשמה זו היא רק לכאורה. המאבק האמיתי הוא פנימי;

האם אנו מעיזים להתבונן במעשינו ולהבין מהי אחריותנו. האם נדע מה לעשות עם הכסף

והזהב, האם ניתן לנוצץ לסנוור את עינינו, לשחֵד את מערכת המשפט? האם נלמד ממשה להעיז

ולהטיח כלפי מעלה כשצריך,

ומתי לקרוא לשלום, גם ואולי בעיקר, כאשר מצֻווים

לצאת למלחמה?

סוגיית החלומות (ב' ברכות נו' ע"ב, בהשראת הרב שלמה פישר ב'דרשות בית ישי' סימן יא',

דרשה לפסח שני לשבועות ולהושענא רבה עמ' פה') עשויה לשפוך אור על שאלה זו:

"אמר רבי חנן, שלש שלומות

הן: נהר, צפור, וקדרה.

נהר – דכתיב

(ישעיהו סו') "הנני נטה אליה כנהר שלום",

צפור – דכתיב

(ישעיהו לא') "כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות" וגו',

קדרה – דכתיב

(ישעיהו כו') "ה' תשפת

שלום לנו".

אמר רבי חנינא:

ובקדרה שאין בה בשר שנינו (מיכה ג'): "ופרשו כאשר בסיר וכבשר

בתוך קלחת".

האם פרטי החברה אמורים להיטמע זה בזה או עד כמה עליהם לשמור על זהותם

האישית ?

בדברי רבי חנן יש שלושה דימויים של שלום, של

אחדות, היכולים להיות משולבים זה בזה.

אחדות ה'ציפור' – הציפורים המתקבצות ללהקה על מנת לנדוד ממקום למקום מהר, מלמדות כיצד

ניתן להיעזר זה בזה, 'ערבות הדדית', וללא איבוד אנרגיה. אך בסיום המסע, כל אחד

נפרד לדרכו.

אחדות ה'נהר' – טיפות המים המתקבצות ליובלים ומיובלים לנהר ומשם אל הים או למי התהום. בהתקבצות

זו, הזהות הפרטית הולכת לאיבוד. אך דג הסלמון חוזר ליובל בו הוטלה הביצה ממנה בקע,

כלומר: קיים אפיון ייחודי לכל יובל.

'קדרה' – אחדות ההופכת את הרכיבים השונים לכלל תבשיל אחד, כאשר כל רכיב

ורכיב המוּצא מן הקדרה משפיע על שאר הרכיבים ומושפע ממנו.

ובהדגשה 'קדרה ללא בשר' – אולי הכוונה היא:

אין מי שישלם את מחיר האחדות בדמו.

"וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם

אֱהָבוּ"

האם בחברה ובמדינה, כל יחיד ויחידה השומרים על

זהותם מתקבצים יחדיו 'כציפור', אך ורק על מנת להפיק תועלת אישית, או האם, חלילה,

מאבדים זהותם כ'נהר' כשבזיכרון האישי מצויה רק את נקודת

המוצא המזכירה לכל אחד ואחת מאין בא.

דומה ששיא עוצמת העם הוא ב'שלום

של קדרה', בו כל פרט מעלה בדעתו מה היה עושה חבר אחֵר בעם, בו יש השפעות

הדדיות מבוקרות של בני העם זה על זה, ולא התנהגות אחידה, אלא ההכרה שהתנהגויות

שונות וקבלת האחר מאפיינות את היחידים בעם.

שלום זה יש בכוחו 'לקרוא לשלום' ולבטל את

החורבן הפנימי והחיצוני – עוד יבוא שלום…

שלמה פוקס מלמד בהיברו

יונין קולג', בבית שמואל ובקולות. מנהל חינוכי בפרוייקט צה"ל בבית מורשה.

"איכה" של משה, ישעיהו וירמיהו

קיימת

סמיכות בין דברי הכתוב במגילת איכה, המתייחסים לתשעה באב, ובין הסדרה עצמה. באותו

סיפור של ביאת ישראל לארץ, או הליכתם לביאה אל הארץ, מתאונן משה על כשלון עם ישראל

בדרכו זו: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם

וריבכם". ו800- שנה לאחר מכן אומר ישעיהו הנביא על הכשלון

שהיה בכיבוש הארץ ובשבת ישראל בארץ, שלא מילאו את החיובים שהוטלו עליהם: "איכה

היתה לזונה קריה נאמנה. מלאתי משפט, צדק ילין בה

ועתה מרצחים". ובדברי הקינה הגדולים, אשר המסורת, אולי האגדית, מייחסת

לירמיהו, נאמר: "איכה ישבה בדד".

בדרך לכיבוש

הארץ: "איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם";

בישיבה בארץ: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה";

וסוף הדבר: "איכה ישבה בדד".

זאת היא

היסטוריוסופיה בעלת משמעות עמוקה מאד, ולכן הסמיכות בין הסדרה על ביאת הארץ ובין

תשעה באב, זכר החורבן והגלות, איננה מקרית. היא איננה עניין של לוח השנה, אלא

עניין של המשמעות והמובן שיש להיסטוריה של עם ישראל, ובמידה מסוימת ליחסים ולקשרים

ההיסטוריים בין המאורעות בתולדותיהם של כל העמים.

 (מתוך

הערות לפרשיות השבוע לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 113-112)

התורה והגאולה מותנות

בעשיית משפט

'ואלה המשפטים' ככתוב (תהלים צט) 'ועוז מלך משפט אהֵב' אמר להם משה לישראל: הרי נתן לכם הקב"ה את תורתו. אם

אין אתם עושין את הדינין,

נוטל תורתו מכם. למה? שלא נתן לכם הקב"ה את התורה, אלא על מנת שתעשו את הדינין, שנאמר 'ועוז מלך משפט אהב' ואם עשיתם את הדינין, עתיד הקב"ה להחזיר לכם בתי דינין

שלכם, שנאמר (ישעיה א) 'ואשיבה שופטיך כבראשונה' מה כתיב אחריו? 'ציון במשפט תפדה'.

(שמות רבה פרשה ל)

"כי המשפט לאלהים הוא"

'כי לא לאדם תשפטו' (דברי הימים ב יט, ו): אל תחשבו בלבבכם

לומר מה לנו אם אנו מטים את הדין לזכות את אוהבינו להטות דין דלים ולישא פני עשירים הלא אין המשפט לה'? לכך נאמר לה' שלו

הוא. אם חייבת את הזכאי, כאלו נטלת ולקחת משל בוראך ודין שמים עקלת, לתת משפט מעוקל. לפיכך תראו מה שתעשו והיה לבבכם בכל

דין ודין כאלו הקב"ה עומד לפניכם בדין וזהו "ועמכם בדבר משפט"

ובסנהדרין מפורש: "ראו מה אתם עושים, 'כי לא לאדם תשפטו, כי לה'. ושמא יאמר הדיין

מה לי ולצער הזה? ת"ל ועמכם בדבר משפט כלומר מוטל עליכם לעשות ואין לו לדיין

לעשות אלא מה שעיניו רואות.

(רש"י דברי הימים ב ; יט , ו)

"ושפטתם

צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו"

אחת היא לך אם המשפט נערך בין שני ישראלים מלידה או בין ישראלי

מלידה לבין גר שבא מן הנכר. עם כניסתו לכלל ישראל, הפך הגר לגרו

, והאו שווה במעמדו לכל ישראלי מלידה.

(הרש"ר

הירש דברים א, טז)