עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל

אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ.

עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים

הִלְּכוּ בוֹ. (איכה פרק ה, יז-יח)

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיוון שהגיעו להר הצופים, קרעו בגדיהם.

כיוון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים.

התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק.

אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?

אמר להם: מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו, מקום שכתוב בו (במדבר א') 'והזר הקרב יומת' ועכשיו 'שועלים

הלכו בו' ולא נבכה?!

אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיהו ח') 'ואעידה לי עדים נאמנים – את אוריה

הכהן ואת זכריה בן יברכיהו' – וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה

במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב (מיכה ג') 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה

כתיב (זכריה

ח') 'עוד

ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם' – עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה – הייתי מתיירא

שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה – בידוע שנבואתו של זכריה

מתקיימת.

בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.

(בבלי מכות כד ע"ב)

מה בין חכם לנבון

נחם אילן

פרשת מינוי השופטים, הבאה בתחילת פרשת "דברים",

ראויה לעיון מהיבטים מגוונים, וכאן אעיר על ארבעה בלבד.

א.     

לפרשת מינוי השופטים יש חשיבות עצומה,

מפני שלאמיתו של דבר היא עוסקת לא רק ברשות השופטת, אלא גם, ובעיקר, ברשות המבצעת.

יש לזכור כי מדובר בעידן שבו לא דגלו בהפרדת רשויות, ומי שנתמנה מנהיג חבש לראשו שניים

ושלושה כובעים: הוא היה המנהיג הפוליטי, השופט והמצביא כאחד. עדות ניצחת לכך יש

בספר שופטים, שמצד תוכנו מוטב היה שייקרא ספר מצביאים. אמות המידה שמציב משה

לבחירת שופטים הן אפוא אמות המידה לבחירת מנהיגים בכלל.

ב.     

כבר בעיון ראשון ניכרים ההבדלים באמות

המידה לבחירת שופטים בין אלה המנויות כאן לאלה שהציע יתרו ובאו בספר שמות. הבדלים

אלה יכולים להתפרש באופנים שונים – החל בייחוס למקורות שונים ("תורת

התעודות"), דרך מאמץ למצוא מִתְאָם בין שתי הפרשיות ולהראות שההבדל הוא בלשון

ולא בתוכן, ועד לגישת הרמב"ם שצירף את ארבע אמות המידה שבשמות ואת השלוש

שבדברים ועשאן רשימה אידאלית של שבע אמות מידה הראויות לבחירת שופטים – ארבע

מוסריות ושלוש שכליות. דווקא משום שאפשר לבאר את שתי הפרשיות באופנים שונים, נראה

לי חיוני לתת את הדעת לעצם מעשה הפרשנות,

אשר בה בעת מלמד הן על הטקסט המקראי הן על עולמו של הפרשן, על הנחות היסוד שלו, על

דרכי ההיסק שהוא נוקט ועל העיצוב הספרותי והערכי שהוא מעניק לפרשיות אלה. לשון

אחר: כל פירוש מאיר לא רק את מה שגלום בטקסט המקראי אלא בראש ובראשונה ובעיקר משהו

מעולמו הפנימי של הפרשן, שבתהליך רפלקטיבי עיגן את השקפותיו בתשתית המקראית.

ג.       

שתיים מתוך שלוש אמות המידה המנויות

בפרשת "דברים" הן "חכמים ונבונים". בלשון יום-יום מילים אלה

נתפסות כנרדפות, אך אין להתייחס אליהן כך בעת ביאור המקראות, שהרי הנחה רווחת בקרב

פרשנים ודרשנים מימי התנאים ועד ימינו היא שאין בתורה מילים מיותרות. ממילא יש

לחתור לחשיפת המשמעות המיוחדת של החכם לעומת הנבון. עניין זה נדרש כבר במדרש ההלכה

לספר דברים, ה"ספרי", ובו נאמר:

זו ששאל

אריוס את רבי יוסי. אמר לו: אי זה הוא חכם? אמר לו: המקיים תלמודו. או אינו אלא

נבון? אמר לו: כבר נאמר נבונים. מה בין

חכם לנבון? חכם דומה לשולחני עשיר – כשמביאים לו לראות, רואה; וכשאין מביאים לו

לראות, מוציא משלו ורואה; נבון דומה לשולחני עני – כשמביאים לו לראות, רואה;

וכשאין מביאין לו לראות, יושב ותוהה (ספרי דברים, מהדורת פינקלשטין, ניו יורק

תשכ"ט, פיסקא יג, עמ' 22).

לפי המשל

כאן, החכם מצטיין בידע שיש לו – "סיני" בלשון חז"ל – והידע הזה

מפרה אותו גם כשאין גירוי חיצוני המאתגר אותו ותובע ממנו ללבן פנים שונות של

תורתו. הנבון, לעומתו, ניחן רק ביכולת אנליטית מרשימה ובכושר להקיש היקשים – "עוקר

הרים" בלשון חז"ל – וככזה זקוק ל"נקודת משען" חיצונית שתאפשר

לו לממש את כישוריו. בלי גירוי חיצוני הריהו "יושב ותוהה", כלשון המשל.

מן המשל ברורה העדפתו של רבי יוסי – חכם עדיף על נבון.

ואולם,

הפסוק "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם" נדרש גם בשלהי

מסכת עירובין בתלמוד הבבלי (ק ע"ב), וממנה משתמע כי

מעלת הנבון גדולה ממעלת החכם. מה פשר הדבר – שיבוש בטקסט? חוסר הבנה? טעות סופר?

פליטת קולמוס? לא ולא. לפנינו השתקפות מחלוקת עקרונית בין ארץ ישראל לבבל לגבי

דמותו של המלומד האידאלי. בארץ ישראל החשיבו בעיקר את הלימוד המסודר, ובעקבותיו את

הידענות ואת הבקיאות, ואילו בבבל העריכו יותר את כושר הפלפול ואת חריפותו של

הלומד. מתברר אפוא כי בשתי הארצות קדמה תפיסת

העולם לפרשנות הטקסט. לשון אחר: כשבאו חכמים בארץ ישראל ובבבל לבאר את

ההבדל שבין חכם לנבון, הם לא נזקקו לבירורים מילוניים וסמנטיים. הם התבססו על סרגל

הערכים שלהם, והחילו אותו על הטקסט המקראי. זו דרכה של דרשה קלסית. בהתאם לתפיסות

השונות והמנוגדות שרווחו בקרב תלמידי החכמים בשני המקומות אנו מוצאים פירושים

מנוגדים לטיב ההבדל בין 'חכם' ו'נבון'.

ד.     

בהמשך הפסוק הנידון כאן אומר משה

"וַאֲשִֹימֵם בראשיכם" (א, יג). רש"י על אתר

מביא את דברי התלמוד בסנהדרין, והם קרובים מאוד לדרשה שיש בספרי לפסוק זה. מכיוון

שפירוש רש"י זמין ומוכר יותר מן המדרש, אביא את גרסת המדרש:

אל תהי קורא

ואשימם בראשיכם אלא ואשמם בראשיכם. מלמד שאשמותיהם של ישראל תלויים בראשי דייניהם.

וכן הוא אומר: בן אדם, צופה נתתיך לבית ישראל. ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני

באמרי לרשע וגו' ואתה כי הזהרת רשע וגו' (יחזקאל לג, ז-ט).

הדרשה כאן

מושתתת על כך שהטקסט המקראי אינו מנוקד, ועל כך ששי"ן ימנית שכיחה יותר

משי"ן שמאלית. לפיכך אפשר לקרוא וַאֲשִֹמֵם או וַאֲֹשָמָם. אולם ברור גם כאן

כי נקודת המוצא איננה אופני קריאה אפשריים אלא עמדה עקרונית, שאינה נובעת מן הטקסט

אלא רק נסמכת אליו: למנהיג יש אחריות לא רק למעשיו ולמחדליו, אלא גם למעשיהם של

נתיניו ולמחדליהם. מתברר כי "מבחן התוצאה", המשמש בימינו אמת מידה קשה

ותובענית כלפי מנהיגים שונים ביחס למעשיהם, הוא רק חלק מאמת מידה קשה יותר שהציבו

חכמינו להערכת אופן תפקודו של מנהיג. לשיטתם יש לבחון לא רק את פועלו ואת תפקודו,

אלא גם את תפקודם של הסרים למרותו ושל המונהגים על פיו. מנהיג שטרח הרבה אך הדבר

לא ניכר במעשיו של הציבור, נכשל ב"מבחן התוצאה", אליבא דחז"ל.

בשולי

הדברים אעיר, כי המעיין היטב בחומש שלפניו ייווכח לגלות שבתורה כתובה המילה

"ואשימם" בכתיב מלא, ביו"ד בין השי"ן למ"ם. איני מחדש

בזה דבר. כבר בימי הביניים הבחינו חכמים בתופעה זו והעירו עליה. לכאורה, אם הכתיב

הוא מלא, נשמט הבסיס הטקסטואלי של הדרשה. ולא היא. הדרשה עומדת במקומה, והביקורת

כלפי המנהיגים ממשיכה להדהד. ומה בנוגע לאסמכתא המקראית? על כך אפשר לומר כי אולי

לנגד עיניהם היה כתיב אחר, וחילופי הכתיב אינם משנים מאומה ממשמעות הפסוק, כך שעצם

החילוף הוא זניח לגמרי; וגם אם לא כך קראו בתורה, עדיין הרעיון יפה וחשוב. מעטים

קוראים ולומדים את ה"ספרי"; רבים יותר שונים את מסכת סנהדרין; אך פירוש

רש"י שגור בפיות רבים רבים. גם אם לדבריו בעניין וַאֲשִֹמֵם / וַאֲֹשָמָם אין

בסיס במסורה, הם מעוגנים היטב במסורת, ושבים ומעצבים תודעה של תביעה מוסרית קשה מאוד מן המנהיג.

פרופ' נַחֵם אילן מלמד בתוכנית לתואר שני בלימודי היהדות במכון לנדר

בירושלים (מיסודו של טורו קולג').

תורה שנכתבה בשבעים לשון היא ביטוי למסר האוניברסלי

הטמון בה

בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת

לאמר.

(דברים א, ה)

"באר את התורה" – בשבעים לשון פירשה להם.

(רש"י דברים א , ה)

וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב.

(דברים כז , ח)

"באר היטב" – בשבעים לשון.

(רש"י דברים כז , ח)

במסכת סוטה (ל"ב, ע"א) פירשו

חז"ל את "באר היטב" על פי האמור לעיל "הואיל משה באר את התורה

הזאת"; "באר היטב" מורה אפוא, שיש לפרש את הדברים ולקרב אותם אל

ההבנה. ולמדו מכאן שהעתק זה של התורה כלל גם תרגום לצורך הבנת אומות העולם, שכן

ישראל הוא רחוק מאותו פרטיקולריזם המיוחס לו על ידי זרים, אלא מראש הוא ראה את

שליחותו בהבאת גאולה רוחנית ומוסרית לכלל האנושות ועם כניסת התורה לארץ ישראל כבר

החלה ישועת העתיד של כל העמים. ולא עוד, אלא אמרו שם (ל"ה, ע"ב) שתרגום זה כלל גם את הנימוק לגירוש העמים הכנעניים;

"למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל" – גם הנימוק הזה הובא לידיעת העמים

האלה ונשנה ונתבאר בהעתק זה של התורה, למען ידעו ויבינו כל עמי כנען: הם צפויים

לגירוש רק אם רצונם להחזיק בהשקפותיהם ובאורחות חייהם האליליים, אך אם ישובו

למצוות האנושיות הכלליות, אין כל מניעה לישיבתם בארץ.

(הרש"ר הירש דברים כז, ח)

"חטא חטאה ירושלים" – ייחודו של עם ישראל כעם נבחר

על הפסוק

ב"איכה" – "חטא חטאה ירושלים על-כן לנידה היתה" (א, ח) שואל המדרש:

"'חטאה ירושלים', וכי אומות העולם אינם חוטאים"? אלא אף על פי

שחוטאים, אינם כלום, אבל ישראל חטאו ולקו'." משמע האחריות הרובצת על עם ישראל

גדולה מזו של הגויים, וכשאומות העולם חוטאות, לפעמים הן אף נוחלות הצלחות חרף

חטאיהן, ואילו לגבי עם ישראל אין הדבר כן, ועָוֶל ורשעות שאינם מערערים כלל את

יסודות קיום עולם הגויים, יש בכוחם לערער קיומו של עם ישראל, וזוהי ייחודיותו של

עם ישראל המוצאת ביטויה בנוסח הידוע 'אתה בחרתנו מכל העמים', בחירה שהיא לקבלת

חובות ומילויין בלבד, שהן-הן גם כל זכויותיו כעם ה'.

(מתוך:

י.ליבוביץ, שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 138)