בשלח תשפ"ב, גיליון 1234

וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ

וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד

 וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.

(שמות י"ז, י"ב)

איור: הרי לנגבהיים

וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים – בִּשְׁבִיל שֶׁנִּתְעַצֵּל בַּמִּצְוָה וּמִנָּה אַחֵר תַּחְתָּיו, נִתְיַקְּרוּ יָדָיו.

אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו – וְלֹא יָשַׁב לוֹ עַל כַּר וָכֶסֶת. אָמַר: יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר, אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר (תענית י"א)

וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה – וַיְהִי מֹשֶׁה יָדָיו בֶּאֱמוּנָה, פְּרוּשׂוֹת הַשָּׁמַיִם בִּתְפִלָּה נֶאֱמָנָה וּנְכוֹנָה.

 (רש"י שם, שם)

אֱמוּנָה – קיימין בחזקן. וכן: ותקעתיו יתד במקום נאמן, מקום חזק. וכן: בכל דור ודור אמונתו, קיומו לדור דור. וכן: וחלים רעים ונאמנים חלאים ארוכים וקיימים.

(רשב"ם שם, שם)

…אלא דכל איש מישראל צריך למחות חלק רע המכונה בשם עמלק אשר טמון בלבו, דכל זמן דזרע עמלק נמצא בעולם, אז כיוון דאדם גם כן הוא עולם קטן אז יש מציאות לעמלק לכוח הרע בכל אדם אשר מתעורר בכל פעם להחטיא את האדם, ועל זה בא הזכירות בתורה. והנה כוח של זרע ישראל אינו אלא בפה 'הקול קול יעקב', בתורה ותפלה כשאדם יש לו כוח זה ובוער תמיד לבו להשם יתברך אז אין שום רע יוכל לשלוט בו. אך כשאדם יניח כוח זה, אז מיד 'ויסעו מרפידים', שרפו ידיהם. מיד 'ויבא עמלק', מיד שורה הרע עמו. אך כשאדם תופס על כל פנים מדת היראה להיות ירא מפניו יתברך מלעבור על מצותיו על כל פנים אינו בא לידי חטא. וזהו שכתוב ואתה עיף ויגע, שאין בך כוח זרע ישראל שרפו ידיהם מעבודת השם. ולא ירא אלהים. ועל ידי זה תזכור מאד שלא יכשילך כוח עמלק. וזהו שכתוב מחה תמחה מלבבך שורש הרע ולכפות אותו תחת הטוב. וזהו שכתוב (שמות יז, יא) 'והיה כאשר ירים משה את ידו', רצה לומר כוחו המכונה בשם יד, כשאדם מרים זה הכוח אז וגבר ישראל. אבל כאשר יניח מזה הכח אז חס ושלום וגבר…

 (קדושת לוי שמות, דרוש לפורים)


אל לנו לשקוע בגעגועים למדבר – מחשבות על עמוד הענן

אביטל הוכשטיין

בפרשתנו מופיע עמוד הענן: "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת, יוֹמָם וָלָיְלָה. לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה,לִפְנֵי הָעָם." (שמות יג, כ"א–כ"ב). מהם מאפייניו ומה טיבו של עמוד הענן המדברי? כיצד הוא מתאפיין בהתגלות ראשונה זו בפרשתנו ובכלל? ומה ניתן ללמוד על המציאות שלנו, המציאות הבתר מדברית, חסרת עמוד הענן, ממאפיינים אלו?

בראש ובראשונה מתגלה עמוד הענן כסימן וביטוי לנוכחותו של האל: 'וה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן' (שמות יג, כ"א). לכתחילה, לנוכחות זו מטרה מעשית: 'לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ' (שם), הענן מתווה את מסע בני ישראל במדבר בשני אופנים: הוא מורה לאן נוסעים וכן מורה מתי: וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (במדבר ט, י"ז). ככל שמסעות בני ישראל במדבר מתארכים, נוכחות זו מהווה ביטוי לנוכחות האל לא רק בזמן מסע, אלא גם בזמן שהייה: 'וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ' (במדבר ט, י"ט). בנוסף, כשורה תחתונה שהיא למעשה שורה פותחת ומהותית על אודות עמוד הענן, מספרת התורה כי נוכחות אלוהית זו המתקיימת על ידי עמוד הענן, דבר של קבע היא, דבר אשר 'לֹא-יָמִישׁ' (שמות יג, כ"ב).

אולם עמוד הענן מכיל שניות: שכן, בה בשעה משמש עמוד הענן גם כמחסום וחיץ בין אלוהים לאדם. ה' יורד 'בְּעַמּוּד עָנָן' (במדבר יב, ה') – לא באופן ישיר וחשוף אלא דרך מעטפת או מסווה, מתגלה באמצעות הענן, היושב דווקא פתח אוהל מועד: 'וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל' (דברים לא, ט"ו), כמו כן, העם רואה את העמוד ולא את האל (שמות לג).

כך גם בזמן לחימה, כפי שמתואר בפרשתנו: 'וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם, בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן' (שמות יד, כ"ד) – האלוהים אינו משקיף על הצד התוקף באופן ישיר, אלא באמצעות עמוד הענן. בפסוק זה מתגלה דבר מה מרתק: לא רק העיון האנושי באל, אם כן, אלא גם העיון האלוהי באדם נעשה באמצעות עמוד הענן.

בהקשר זה של מלחמה, בולט במיוחד תפקידו המפריד של הענן, לא רק כחיץ בין ישראל לאלוהיו, אלא גם בין אדם לאדם. כאשר רודפים המצרים אחרי בני ישראל לפני קריעת ים סוף, 'וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם' (שם, י"ט) – הענן מהווה מעין מחסום מפריד בין עם העבדים הבורח לבין מצרים הרודפים אותו.

כך, מכיל עמוד הענן מורכבות ומתח: הוא מהווה נוכחות אלוהית, חיה, תמידית, בקרב העם, הוא מתקיים בקרב בני האדם ומהווה מקור תקשורת אלוהית עם בני האדם, ועם זאת, בד בבד, גם מהווה עמוד הענן חיץ, הפרדה ומחסום בפני קשר ישיר ובלתי אמצעי בין אלוהים לאדם.

שני מאפייני עמוד הענן – נוכחות מנחה וחיץ מפריד, מתמזגים בדמיון הפרשני: הענן מתואר כהולך לפני מחנה ישראל "ועמוד ענן שהיה מקדים לפניהם הורג נחשים ועקרבים ושורף סירים וקוצים ואטד משפיל להם את הגבוה ומגביה להם את השפל ועושה להן את הדרך מיושר" (תוספתא סוטה פ"ד הלכה ב). המציאות אם כן הופכת חלקה וחסרת מהמורות הודות לענן. אולם דבר זה נוצר משום שהענן מהווה מעין הפרדה לא רק בין בני האדם לאלוהים, אלא גם במובן מסוים בין בני ישראל למציאות.

יתרה מזו, הגנתו של הענן מורכבת, שכן לא ברור אם היא נובעת מנוכחותו, או שמא דווקא מתכונת ההפרדה שלו. לא ברור אם מגננת הענן היא לאור מציאות אלוהים, או בגין ההפרדה שהענן מייצר. נראה, שהתכונה שלו לגונן היא תכונה המשותפת לשני צידי השניות של הענן: הנוכחות וההפרדה.

המדרש מסיים בציון מאפיין בסיסי של עמוד הענן: 'ובו היו משתמשין כל ארבעים שנה שהיו במדבר'. עמוד הענן הוא אם כן סמל לתקופת הביניים המדברית, ולסוג הקשר המדברי של ישראל עם אלוהיו: חזק, תמידי, מנחה ומגונן, אך לא ישיר. קשר של תלות חד כיוונית, סמל לתקופה בה אין ישראל אחראיים לעצמם, אולי כי אינם מסוגלים לכך. אינם מסוגלים להרוג בעצמם את הנחשים והעקרבים, אינם מיישרים לעצמם את הדרך, לא מתמודדים עם ההרים או הגאיות, וגם לא מחליטים מתי לנוע ומתי לנוח.

מה מלמד אותנו עמוד הענן על מאפיינים מהותיים של חיינו אנו, שלא במדבר? ההזדמנות הבתר-מדברית מתאפיינת בכורח ללקיחת אחריות, ועם זאת היא גם מסמלת מציאות שיש בה הזדמנות לקשר ישיר (יותר) ולמגע ישיר (יותר) עם המציאות. האלוהים אולי נסתר יותר, וכתוצאה מכך בני האדם מוזמנים לקחת חלק גדול יותר בברית אשר חלק מתכליותיה הם יצירת עולם מתוקן יותר. המציאות החוץ מדברית חסרה את הענן המנחה, ומזמינה להחלטה עצמאית בדבר תנועה ועמידה במקום. בתקופות היסטוריות מסוימות, ובנסיבות ומקומות מסוימים, נמתחת עצמאות זו לכדי הזמנה לריבונות. יש מקום, עבור מי שחיים מחוץ למדבר, להכיר בכוח שלהם ולכן באחריות הנובעת מחיים שכאלה:

בעוד התלות המדברית מאופיינת בהגנה אלוהית, 'עננית', הגנה שכאמור נובעת מהשניות של נוכחות ונבדלות, הרי שכעת מונחת על כתפינו האחריות לאופי ההגנה בה אנו ומנהיגינו בוחרים. עלינו לשאול ולדרוש מהם את ההשלכות המעשיות והמוסריות של כל מעשה המתואר כהגנה, לברר אלו קריטריונים צריכים להכריע, מתי להשתמש בכוח, והאם לבנות חומות.

המציאות הבתר-מדברית איננה זמנית, וככזו עלינו לפעול בה מתוך חזון ארוך טווח, מתוך הנחה שאנו במציאות קבע ולא בהווה ארעי. כיצד אנו רוצים לחיות? איך אנו רוצים להתקיים בארץ כישות מדינית ריבונית, ואיך אנו רוצים להתנהל כיחידים ומתוך קהילות חיות ותוססות? כעת, מחוץ למדבר, עמוד הענן איננו מתווה את הדרך הסלולה, להיפך, עלינו להיות שותפים מלאים בעיצוב דרך הישר: מה נעשה למול נחשים ועקרבים? את מי נגדיר ככאלו? האם ניישר הרים, או שמא נבחר לטפס עליהם?

אלו שאלות שמזמן מפגש ישיר, מפגש ישיר עם המציאות, עם בני האדם שהם צלם אלוהים. אל לנו להיות מובלים על ידי עמדות מגננה או תגובה, או על ידי תודעת ארעיות או פחד. מחוץ למדבר ישנה הזדמנות ליצירתיות ואומץ, למעורבות ביצירת מציאות חיים טובה יותר באופן יזום, לכתחילה, באופן מקושר ופעיל.

אל לנו לשקוע בגעגועים למדבר ולעמוד הענן המסמל אותו, אלא בעיניים פקוחות למצות את הזדמנות הפז שהיציאה מן המדבר מעניקה לנו ותובעת מאתנו כיהודים החיים בקבע בתר מדברי, במדינת ישראל, ומחוצה לה.

ד"ר אביטל הוכשטיין היא נשיאת מכון הדר בישראל, הדברים פורסמו לראשונה במסגרת דברי התורה של מכון הדר. https://mechonhadar.org.il


נבוכים הם בארץ

אמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ – אין נבוכים אלא מטורפים, שנאמר: 'מה נאנחה בהמה נבוכו עדרי בקר' (יואל א). דבר אחר: נבוכים אין נבוכין אלא מעורבבין, שנאמר: 'והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה' (אסתר ג). דבר אחר: ואמר פרעה לא ידע מה אמר, אמר: משה הטען ולא היה יודע להיכן מוליכן, שנאמר 'נבוכים', אין נבוכים אלא משה, שנאמר: 'עלה אל הר העברים הזה הר נבו' (דברים לב). דבר אחר: ואמר פרעה, לא ידע מה אמר: עתידין ישראל לבכות במדבר, שנאמר 'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו' (במדבר יד). דבר אחר: ואמר פרעה לא ידע מה אמר: עתידין ישראל לנפול במדבר, שנאמר: 'במדבר זה יפלו פגריכם' (שם).

סגר עליהם המדבר, כיון שראו ישראל את הים סוער ושונא רודף, הפכו פניהם למדבר, והקב"ה זימן להם חיות רעות ולא היו מניחות אותם לעבור, שנאמר: 'סגר עליהם המדבר' ואין סגירה אלא חיה רעה.

 (מכילתא דרבי ישמעאל י״ד, ג׳, א׳-ב׳)

וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

(שמות יד, כח-כט)

המים כחֵמה וכחומה – אין שופטים את המשעבדים ואת המשועבדים בצורה דומה

'והמים להם חֹמה' – שירד סמאל ואמר לפניו: רבונו של עולם, לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים ואתה עושה להם נסים? והיה משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חֵמה ובקש לטבען. מיד השיב לו הקב"ה: שוטה שבעולם, וכי לדעתם עבדוה? והלא לא עבדוה אלא מתוך שיעבוד ומתוך טרוף דעת, ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון?! כיון ששמע שר של ים אותה חֵמה שנתמלא על ישראל, החזירה על מצרים שנאמר 'וישובו המים' ששבו מישראל על מצרים.

(ילקוט שמעוני שמות פרק יד, סימן רלד)

…על הנסים שעשה להם במצרים לא טען [סמאל], משום דהגם דהיו נשחתין במצוות, כמו שעבדו עבודה זרה והפרו ברית מילה, אבל מאושרין היו במידות שלא היה בהן לשון הרע, והיו אוהבין זה את זה, ולכך בציבור הקדוש ברוך הוא עושה להם נסים, אבל במים, שנחלקו לד' כתות, ויש שאמרו "נשובה מצרימה", הלשין שצריך לדון אותם כיחידים, והן נכרתין על עבודה זרה ואיך אתה עושה להן נסים?

אמנם, המסתכל יִראה דבקמא (=בפסוק כב) כתיב "והמים להם חומה" רק בכתוב השני (כט) כתוב חמה בלא "ו", ועל זה דרש המדרש שנתמלא חימה, והוא דבאמת אמר להם משכו מעבודה זרה והידבקו במצוות, והם עשו תשובה על עבודה זרה שהאמינו בה', וכן מלו עצמם ובשר בניהם ועבדיהם, ולכן לא היה להם לצעוק להם על שה' יתברך עשה להן נסים במצרים… רק כאן, כאשר אמרו "אנוסה מפני ישראל, כי ה' נלחם להם במצרים", הלא הודו כי ה' נלחם וחזרו בהן לנוס מפניהם, אם כן גם הם עשו תשובה? (ומפני זה זכו לקבורה) על זה צעק "הלא גם ישראל עבדו עבודה זרה במצרים ונמחל להם, אם כן מפני הללו ניצולים והללו יהיו נטבעים"? על זה השיב הקב"ה: "שוטה…" אבל המצרים הוא להיפך, דעבדו עבודה זרה מתוך הרווחה והשלוה והתשובה היתה מתוך הטֵרוף שנהממו בים, ולכן הם נטבעים וישראל עושה להם נסים. יתן ה' יתברך שבני ישראל ישובו לה' מתוך הרווחה, אמן.

(משך חכמה שמות יד, כט)

נבואתה של מרים

'ותקח מרים הנביאה': וכי היכן מצינו שנביאה היתה מרים? אלא, שאמרה לאביה סופך אתה מוליד בן שמושיע את ישראל מיד מצרים, מיד 'וילך איש מבית לוי ויקח וגו' ותהר ותלד בן וגו" ולא יכלה עוד הצפינו', נזף בה אביה אמר לה: בתי, היכן נבואתיך?

ועודה מחזקת בנבואתה, שנאמר 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו' ואין יציבה אלא נבואה, שנאמר 'ראיתי את ה' נצב על המזבח' ואומר 'ויבא ה' ויתיצב' ואומר 'קרא את יהושע והתיצבו וגו"

מרחוק אין מרחוק בכל מקום אלא רוח הקודש, שנאמר 'מרחֹק ה' נראה לי'

לדעה, אין דעה אלא רוח הקדש, שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו"

'מה יעשה לו' אין עשייה אלא רוח הקדש, שנאמר 'כי לא יעשה ה' אלהים דבר'

אחות אהרן ולא אחות משה, ומה תלמוד לומר אחות אהרן? אלא לפי שנתן נפשו אהרן על אחותו נקראת על שמו.

(מכילתא בשלח, מסכת דשירה פרשה י)

לכך נאמר 'ותצאן כל הנשים אחריה', כי הנבואה התחילה במרים וכל הנשים יצאו בעקבותיה במעמד זה, כי כולם זכו לנבואה. ולפי שאין השכינה שורה כי אם מתוך שמחה והנשים יש להם צער לידה, על כן לקחה את התוף בידה 'ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות' כדי שתחול עליהם רוח הקודש מתוך שמחה.

 (כלי יקר שמות טו, כ)

אמונה אמיתית אינה קשורה לנסים

…אנחנו למדים מ"בשלח" דבר גדול מאד והוא שהנס, ההתגלות, וגם התעלות האדם לשירה על רקע נס של התגלות – כל זה אינו אלא אפיזודה חולפת שאין לה השפעה על ההמשך. ואילו מה שמתמיד אינה השירה של החיים, אלא הפרוזה של החיים. ודווקא במסגרתה של אותה פרוזה של חיים – וילנו, וילונו, וילונו, ומים אין לשתות, והלחם קלוקל ו"היש ה' בקרבנו" – דווקא במסגרת זו ניתנת תורה לישראל: "שם שם לו חוק ומשפט", ושם נקבעה השבת, שהיא המוסד המרכזי של הקיום היהודי על-פי התורה…

האמונה אינה ניתנת מן החוץ, ואיננה יכולה להינתן מן החוץ. היא יכולה לצמוח רק ממאמץ האדם, מהכרעתו ומהחלטתו.

(י.ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 48-49)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.