בשלח תש"ף, גיליון 1139

וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ;

 וְהָיָה מִשְׁנֶה, עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם.

(שמות ט"ז ה) 

איור: הרי לנגבהיים

למען אנסנו הילך בתורתי אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. לשון רש"י. ואיננו נכון, אבל הוא כמו שאמר (שם טז) 'המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך', כי ניסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחלה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא לחם. וככה אמר להם עוד (שם ח ב) 'וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא', כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב (שם טו), ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו, לנסותם ולהטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם וכבר פירשתי ענין הנסיון בפסוק והאלהים נסה את אברהם (בראשית כב א). והרב אמר במורה נבוכים (ג כד) לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל, ואם יש בה סיפוק צורך אם לא. ואם כן היה ראוי שיאמר "למען ינסה לדעת": והנה לא הזכיר כאן דבר רק המן שהוא הלחם שהמטיר להם, אבל כאשר אמר להם משה (בפסוק ח).

 (רמב"ן טז, ד)

לפי זה, היה הנסיון באמת בחיים של אכילת מן, שהם חיים קשים, חיים על מזון לא מורגל, זר ("אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך"), חיים שאין עמם שפע של מזון, אלא צמצום ("וענך וירעיבך"). אולם, יש הרואים בחיי המן דווקא חיים קלים ביותר, חיים שאין עמם עמל ויגיעה, חיים שאין עמם טורח פרנסה, חיים שצרכיך ניתנים לך "מידו הפתוחה והרחבה", חיים בלא דאגות: ואם כן, מהו הניסיון? נראה שהנסיון הוא דווקא בקלות שבחיים אלה:"כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון, ובזה יהיו פנויים מכול, ואראה – הילך בתורתי אם לא" (אור החיים שם,שם). לפי פירוש זה, הניסיון הוא לא בתנאים הקשים, אלא בחיים הקלים, בעודף הזמן הפנוי.

(נ. ליבוביץ: עיונים בספר שמות , עמ' 196)


'הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָֽיִן?'

רמי פינצ'ובר

 הדברים לזכרם של הורינו ע"ה, שה' ותורתו היו בקרבם כל ימי חייהם

 והלכו לעולמם בשבוע של שבת "שירה".

אם יש פסוק בעיני שמתמצת את פרשתנו – זהו הפסוק. על פסוק זה דרשו חז"ל דרשה מפורסמת:1 "אמר רבי לוי: למה היו ישראל דומין? לאחד, שהיה לו בן והרכיבו על כתפו, והיה מוליכו בשוק, והיה הבן רואה דבר של חפץ ואומר לאביו: 'קח לי זה'. והוא לוקח לו, פעם ראשונה ופעם שנייה. ופעם שלישי ראה הבן אדם, אמר לו: 'ראית את אבי?' אמר לו: 'שוטה, אתה רוכב על כתפיי, וכל מה שאתה מבקש אני לוקח לך, ואתה אומר לזה: 'ראית את אבי!' מה עשה אביו? השליכו מעל כתפו, בא כלב ונשכו. כך כשיצאו ישראל ממצרים, הקיפו הקדוש ברוך הוא בז' ענני כבוד, שנאמר: 'יסובבנהו יבוננהו' (דברים לב 10). ביקשו מן – נתן להם, שליו – נתן להם. כיון שנתן להם כל צורכיהם, התחילו מהרהרין ואומרים, 'היש ה' בקרבנו אם אין?' (שמות יז 7). אמר להם הקדוש ברוך הוא: 'הרהרתם עלי? חייכם שאני מודיע לכם! הרי הכלב ונשך אתכם'. ואי זה? זה עמלק, שנאמר: 'ויבא עמלק' (שם שמות יז 8), לכך נאמר: 'זכור את אשר עשה לך עמלק' (דברים כה 17).

מדרש נפלא זה מתאר באופן חד וברור את ההרהורים וכפיות הטובה של עם ישראל כלפי ה' והוא נבנה על סמיכות הפסוקים: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל־רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת־ה' לֵאמֹר: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָיִן: פ2 וַיָּבֹא עֲמָלֵק, וַיִּלָּחֶם עִם־יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם":

לכאורה כך הוא פשט הדברים, שהרי התורה עצמה ממחישה את החוויות והתגובות של בני ישראל בין שתי המלחמות של הפרשה – המלחמה בפרעה והמלחמה בעמלק – בשבעה פעלים אופייניים: "ויראו מאד…" ויצעקו בני ישראל אל ה'… ויראו העם את ה', ויאמינו בה'…" "ויאמרו לאמר: אשירה לה'…" "וילונו…" "וילונו…". הפעלים הללו מציגים בפנינו באופן חד וברור את תהפוכות וטלטלות הנפש הטראומטיות שעברו על בני ישראל בתוך ימים ספורים: מיראת מוות מפני פרעה, הם עוברים בבת אחת ליראה ואמונה בה' ואופוריה שבעקבותיה הם פוצחים בשירה ובמחולות, אך מיד לאחריהם באה הנפילה, תלונה אחרי תלונה ובסופה מלחמה3.

רוצה אני ללמד סנגוריה על בני ישראל, ולכן אני מציע פרשנות אחרת לפסוק4 'הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָֽיִן?' עם עבדים מזי רעב שעבד בפרך במצרים מאות בשנים, בורח מבית העבדים במצרים ועובר בתוך ימים ספורים חוויות מטלטלות. רק לפני שבעה ימים הם היו תחת שעבוד נורא ואז באישון לילה הם בורחים ממולדתם, הבוקר אור והנה הם רואים את כל צבא מצרים, סוסיו ופרשיו וחילו – רודפים אחריהם וכמעט תופסים אותם על שפת ים סוף. ואז קורה הנס וכל תפארת הצבא המצרי טובעים בים והם ניצלים, ומיד משבחים בשירה מופלאה וממליכים עליהם את האל המושיע. השמחה חולפת מהר, העם נוסע מים סוף במדבר ולאחר שלשה ימים במדבר אזלו המים שהביאו עמהם, והם מתלוננים ובצדק 'מה נשתה?'. חולפים שלשה שבועות וגם האוכל אזל, ושוב הם מתלוננים ובצדק – על מחסור במזון. ה' דואג מיד למחסורם, ושוב הם נודדים במדבר הנורא ושוב הם צמאים למים, ואז מגיע הרגע שבו העם שואל: 'הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָֽיִן?'. במילים אחרות ניתן לומר: העם עושה חשבון נפש. מה עדיף עבדות בארץ נושבת או מוות בצמא? האם יש בכלל אלוהים? ואם כן האם הוא ישנו בתוכנו? העם מטיל ספק, והשאלה היא האם הספקנות מידה טובה היא, או מידה רעה? האם מותר לאדם המאמין [שראה את היד החזקה בים ומנגד גם את היד החלשה של ה' בשנות העינויים במצרים] להטיל ספק? זוהי שאלה לדור המדבר ולכל הדורות, ובפרט לדורות שעברו טראומות קשות ונוראות וגם הצלה פלאית. שאלות והטלת ספקות אין בהן כפירה, יש בהן מחשבה עמוקה וחשבון נפש. בני ישראל שואלים את עצמם מה קרה לנו בחודש הזה שאנו מיטלטלים בו בין עבדות למלחמה, בין ניסים ורעב וצמא במדבר הנורא? לא זו בלבד, אלא שיש בחוויות הקשות בכדי להשכיח את אלה המרוממות, או להופכן למעין חזון תעתועים, בפרט לגבי אלה אשר רוב חייהם ידעו סבל ושיעבוד.

הטלת הספק – היא תנאי הכרחי לכל אדם באשר הוא אדם החפץ בידיעת האמת ובידיעת דרכי האל. הטלת הספק איננה מובנת מאליה ובדרך כלל רוב בני האדם אינם מטילים ספקות בשל הערעור הקיומי הכרוך בהטלת הספק. רוב בני האדם המאמינים באל סבורים שהאל איתם.5 העיסוק בספקנות החל כבר ביוון העתיקה והדיון הפילוסופי סביבה ממשיך עד ימינו.

במובן החיובי של המשפט 'הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָֽיִן?' – אין השאלה מלמדת על כפירה, השאלה מלמדת על מצב קיומי. ונראה שניתן לומר שהשאלה האמיתית הנשאלת כאן היא: האם אל זה, שמשה מנהיגנו דובר בשמו, אל מופשט זה, שאין אנו רואים ואין אנו שומעים, האם הוא ישות של ממש? או שמא האירועים הללו שאנו עוברים הם פרי גחמותיו, או אף אולי יד המקרה? והאם הישות הזו ראויה להנהיגנו? האם אנו ראויים להנהגתה? ויותר מכך האם נצליח להכניסה ללבנו?6

רבים, גדולים וטובים עסקו בספקנות ודי עם אביא כמה ציטוטים בעדה. בשם חז"ל נכתב: "אהב את השמא ושנא את המה בכך… (דרך ארץ זוטא א יא). עגנון כתב: "הפקפקנים והספקנים והחשדנים – הם בלבד אנשי אמת, מפני שרואים את העולם כמות שהוא. לא כאותם השמחים בחלקם ושמחים בעולם, שמחמת שמחתם הם מעלימים עיניהם מן האמת… ('עפר ארץ ישראל' בתוך 'אלו ואלו' עמ' רפד). גרשום שלום כתב: 'אני מאמין באלוהים, זהו יסוד חיי ואמונתי, כל היתר מוטל בספק וניתן לוויכוח…' (ג. שלום "עוד דבר" עמ' 97) מישל דה מונטיין כתב:7 'העיסוק בפילוסופיה משמעו להטיל ספק' ועוד הוא מוסיף: 'האם אין זה טוב יותר להטיל ספק, מאשר להסתבך בכל שגיאותיו של המין האנושי?' הרב שג"ר מלמד את תפילתו של ר' נחמן "בעולם של ספק" ומסביר: "כשהספק של האדם באמונה נוכח לצד התפילה, הוא הופך באופן פרדוקסלי למנוף המאפשר לו להגיע לאמונה עמוקה וגבוהה יותר. דווקא ויתורו של המתפלל על הוודאות, ונכונותו להשאיר את הספק במקומו, מביאים את האמונה למקומה הגבוה והראוי"8.

אבל יש גם מתנגדים. כך משתמע מהמדרש שהבאנו בתחילת הדברים וכך גם רבן גמליאל שאמר: (במסכת אבות א טז): "עשה לך רב והסתלק מן הספק…" וכך גם ה'מצודת דוד', בפירושו לפסוק: "מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם" (משלי טו 30) – "'מאור עינים' – הארת עינים בדבר המסופק; 'ישמח לב' – כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות: 'שמועה טובה' – בדבר חידושי התורה."

וראוי לסיים בדברים הנוגעים בלב העניין של מ.מ. בובר,9 בתארו את מצבם של בני ישראל בעקבות הנס שעל הים אשר: 'שום ידע ושום למידה לא יכלו להחליש. נקודות המפנה הגדולות בתולדות הדת, מבוססות על העובדה ששוב ושוב ללא קץ, הפרט והקבוצה מתמלאים פליאה וממשיכים להתפלא; נוכח תופעת טבע, אירוע היסטורי או שניהם גם יחד. הנס איננו דבר מה "על טבעי" או "על היסטורי", אלא התרחשות, אירוע שאפשר לכלול אותו במלואו בהקשר האובייקטיבי, המדעי של הטבע וההיסטוריה; אולם משמעותו החיונית לגבי האדם שאירע לו הנס, הורסת את ביטחונו בידע ומפוצצת את קביעותם של תחומי החוויה הקרויים "טבע" ו"היסטוריה".

1. פסיקתא דרב כהנא [מהדורת "מנדלבוים" עמ' 35] פרשת 'זכור' – המדרש מופיע פעמים רבות בנוסחים שונים.

2. האות פ מצביעה על כך שכאן ישנה פרשה פתוחה – דהיינו פסקה חדשה וראו בהמשך הדברים ובהערה 5.

3. ובהמשך זמן קצר לאחר מכן חטא העגל.

4. וסימוכין לפרשנותי ניתן למצוא, במרווח הברור שבין הפסוק 'הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָֽיִן?' לפרשת מלחמת עמלק.

5. על מטבעות גרמניים מתקופת מלחמת העולם הראשונה שמצאנו לאחר מות הורינו מופיע המשפט: "אלהים עמנו – "GOTT MIT UNS והוא מופיע באופן בולט גם על אבזם חגורת מכנסי המדים הנאצים. www.warrelics.eu/forum/kriegsmarine/best-ctd1942-665920 זאת בניגוד גמור למטבע האמריקאי, שם נכתב "אנו בוטחים באל – IN GOD WE TRUST".

6. מי שהבין לאשורו את מצבו של העם הזה, אשר בעוד מספר פרשיות יחטא בחטא העגל, היה – בין היתר – המלחין היהודי ארנולד שנברג, אשר בשנים הרות הגורל ערב עליית הנאצים לשלטון, הלחין את האופרה "משה ואהרון" ובה ירד לעומק הפער הגדול שבין רעיון מופשט של אלוהות, לבין הצורך של עדת עבדים מוכה, בהנהגה מוחשית, חומלת ומלכדת. [הערה זו העירה אחותי, רות הכהן פינצ'ובר].

7. מראשוני העוסקים בפילוסופיה של הספקנות בתקופת הרנסנס.

8. שיעורים על ליקוטי מוהר"ן חלק א עמ' 331.

9. "משה" מהדורת 1945 עמ' 75-76 [כפי שמצטטת אילנה פרדס ב"הביוגרפיה של עם ישראל" עמ' 30. הגירסה מעט שונה ב"משה" במהדורת 1963].

רמי פינצ'ובר הוא מהנדס המתגורר בנטף.


נִמְשָׁךְ אָדָם – מירון איזקסון

נִמְשָׁךְ אָדָם

לְהַכְנִיס אֶת עַצְמוֹ בְּסָפֵק,

שָׁם אֵין לוֹ כִּשָּׁלוֹן

וְכָל עִנְיָן לְשִׁנּוּי נִתָּן.

וְאָז גַּם לְנִדְרֵי אָדָם

פּוֹתְחִים הֶתֵּרִים,

בּוֹא וּמְצָא לְךָ מָנוֹחַ

מִכִּבּוּד אָבִיךָ וְאִמְּךָ

מִכְּתֹבֶת אִשְׁתְּךָ

אֲפִלּוּ מִכְּבוֹד עַצְמְךָ וּכְבוֹד בָּנֶיךָ

וּמִדָּבָר שֶׁנּוֹלָד.

אֵלֶּה פְּתִיחוֹתָיו שֶׁל אָדָם,

וְיֶשְׁנוֹ גַּם הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה

אַף יָמִים טוֹבִים וְשַׁבָּתוֹת,

וְעַל הַכֹּל נִמְשָׁךְ אָדָם

לְהַרְאוֹת כֹּחוֹ שֶׁל סָפֵק,

הִנֵּה הֵבֵאנוּ לְךָ פֶּתַח

וְאַל תֶּאֱסֹר עוֹד עַל עַצְמְךָ דָּבָר,

הִנֵּה עָלֶיךָ צוּרַת הַפֶּתַח

וּמִכָּאן הָלְאָה אַתָּה נִמְשָׁךְ.

מן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים – יהודה עמיחי

מן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חָצֵר

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִיש

כשרואה אני אדם מתהלך בינינו – כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש"מורה נבוכים" חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם – הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו ולייסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע את נפשו בלעיסת גירה שהיא היא המיישרת כל הדורים. ואשר לי – טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת, מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה.

(ברל כצנלסון – "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", נאום בפני נוער ב' בתמוז 1940)

אמונה אמיתית אינה קשורה לנסים, החכמה והנבואה כפופות לתכונות מוסריות

אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיַהֵר – אם חכם הוא' חכמתו מסתלקת ממנו; אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו – מהִלל,דאמר מר: התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי; אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו – מדבורה, דכתיב (שופטים ה) 'חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל וגו" וכתיב (שופטים ה) 'עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר וגו". ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו; אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו.

(בבלי פסחים דף סו, ע"ב)

…אנחנו למדים מ"בשלח" דבר גדול מאד והוא שהנס, ההתגלות, וגם התעלות האדם לשירה על רקע נס של התגלות – כל זה אינו אלא אפיזודה חולפת שאין לה השפעה על ההמשך. ואילו מה שמתמיד אינה השירה של החיים, אלא הפרוזה של החיים. ודווקא במסגרתה של אותה פרוזה של חיים – וילנו, וילונו, וילונו, ומים אין לשתות, והלחם קלוקל ו"היש ה' בקרבנו" – דווקא במסגרת זו ניתנת תורה לישראל: "שם שם לו חוק ומשפט", ושם נקבעה השבת, שהיא המוסד המרכזי של הקיום היהודי על-פי התורה…

האמונה אינה ניתנת מן החוץ, ואיננה יכולה להינתן מן החוץ. היא יכולה לצמוח רק ממאמץ האדם, מהכרעתו ומהחלטתו.

(י.ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 48-49)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.