בשלח תשע"ט, גיליון 1085

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ;

וַתֵּצֶאן כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.

(שמות ט"ו, כ')

איור: הרי לנגבהיים

 

'ותקח מרים הנביאה אחות אהרן', ולא אחות משה. – אמר רב נחמן, אמר רב: שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל, ובשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי נתקיימה נבואתיך, וכיון שהשליכוהו ליאור עמד אביה וטפחה על ראשה ואמר לה: בתי, היכן נבואתיך? היינו דכתיב (שמות ב, ד) 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה' – לדעת מה יהא בסוף נבואתה.

(בבלי מגילה יד, ע"א)

…דָּבר אַחֵר: אֲחוֹת אַהֲרֹן – לְפִי שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ כְּשֶׁנִּצְטָרְעָה, נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ.

(רש"י שם, שם)

אחות אהרן. ללמדנו שהיתה נבואתה מעין נבואת אהרן. אבל אינו בערך נבואת משה. שהיה למעלה מסגולת המשפחה המסוגלת לנבואה, כמש״כ לעיל ו׳ י״ד.

(העמק דבר שם, שם)

ותקח מרים הנביאה וגו' עכשיו נעשית נביאה, כי במעמד זה זכו גם הנשים לראות פני השכינה, עד שאמרו כולם 'זה אלי', כפי שאמרו רז"ל (מכילתא בשלח פר' ג) 'ראתה שפחה על הים כו", לכך נאמר 'ותצאן כל הנשים אחריה', כי הנבואה התחילה במרים וכל הנשים יצאו בעקבותיה במעמד זה, כי כולם זכו לנבואה, ולפי שאין השכינה שורה כי אם מתוך שמחה, והנשים יש להם צער לידה, על כן לקחה את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות כדי שתחול עליהם רוח הקודש מתוך שמחה.

(כלי יקר שם, שם)


לזכר אחי ודודינו האהוב, שכנא פנחס כהן

שהלך לעולמו בכ"ז בטבת תשע"ז

חייו היו קודש למאבק על השלום

גיליון זה מוקדש ע"י פרופ' ירחמיאל (ריצ'י) כהן ורעייתו שלומית 


הבחירה באמונה מתוך חירות

יוסי הטב

בתפיסתו את התורה כספר חוקים, רש"י ,בעקבות רבי יצחק, שואל: למה היא לא מתחילה במצווה הראשונה שניתנת לכלל ישראל ככזה: "החודש הזה…". לו היה מבין את התורה כ"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. (בראשית ה,  א), היה מברך דווקא על התחלתה בבראשית. ואם היה הוגה, פילוסוף או תיאולוג, אולי היה מציע להתחילה בפסוק מפרשתנו , פרשת "בשלח". הפסוק אליו אני מתכוון מגלם בתוכו אותו עיקרון מכונן של כל תפישת עולם הקושרת בין מקבץ אנושי כלשהו לישות על-אנושית, על-טבעית, על-יקומית שלא ניתנת להשגה דרך החושים, "כי לא יראני האדם וחיי", ולכן היא שנויה במחלוקת. הפסוק שלנו הוא (שמות יד', לא" :(ויַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ".

האמונה היא אחד התפקודים הנפשיים של המוח. היא גם שכלית וגם רגשית, זו תחושת ביטחון דומה לזו של הידע המגיע אלינו באמצעות החושים, לכאורה. אמונה הופכת השערה לףידע, וזו אשליה! ידע מתייחס רק לעבר ובמידת מה להווה. אמונה אינה מושגת בחושים, אלא בחשיבה רגשית ולכן היא אינה ניתנת להוכחה מלכתחילה, אלא בדיעבד בלבד.  האמונה נחוצה לקיום האדם ואף מאפיינת את האדם ומבדילה אותו מיתר היצורים: "אני מאמין, לכן אני קיים". (לדעתי, האמירה המפורסמת של דיקרט אינה מדויקת!) כל התבוננות וחשיבה על העתיד הינם בתחום האמונה, החל מהולדת ילדים וחינוכם עד להחזקת חשבון בנק, דרך לימוד מקצוע. אגב, גם ידע המושג באמצעות חושים מוטל בספק, כי לעולם לא נדע אם החושים מעבירים לנו את המציאות כמות שהיא.

אברהם אבינו מתואר בתורה כאדם הראשון שביסס אמונתו על תצפית וידע, ואלוהים, נשוא האמונה הזו הודה לו על כך (בראשית טו', י): "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" כי האלוהים יודע שאמונה אינה מובנת מאליה. גדולתם שלל אברהם ושל שרה הייתה שהם הצליחו להנחיל אמונה זו לנפשות אשר עשו בחרן ובעיקר לבנם המשותף ובדיעבד והרבה יותר מאוחר לבנם של אברהם והגר וגם זה אנו יודעים, רחוק מלהיות מובן מאליו!וראו זה פלא: אנחנו כאן היום, כ-4,000 שנה אחרי אברהם ושרה, עודנו חדורים באותה אמונה

נחזור לפרשתנו, מה ראו על הים שלא ראו לפני-כן ושיחזקאל בן בוזי לא זכה לראות בנבואתו? משה, שגם הוא היה מאד ספקן והכיר את אחיו, לא האמין שבני ישראל יאמינו לו (שמות ד, א): "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ: לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'". "לא ראית, סימן שאין!", ביתר שאת כשהבטחתו להוציא אותם ממצרים גורמת לתוספת סבל והכבדת העבדות: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" לא כיוונו לאלוהים בכלל, בטח לא לה', הם זעקו מכאב, אבל האלהים שמע.

אמונה יש לעורר ולחזק כל הזמן ובכל זאת, (שמות ד, לא': (ַויַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת  עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" וזאת בניגוד לנאמר בבבלי (בבא מציעא פו', ע"א) "אין אמונה בעבדים". הכוונה אינה שלא רצוי או לא כדאי להאמין בעבד, אלא שמצבו הנפשי והגופני של העבד אינו מותיר לו שום אפשרות להתפנות לעולם אמוני, בהיותו כל כולו שקוע במציאות והישרדותו בה.

לאורך כל עשר המכות, כעשר אצבעות הידיים, בני ישראל לא הביעו שום ביטוי של אמונה. המכות לא שיכנעו אותם. הדבר מפליא, מכיוון שרובינו, כולל הספקנים והכופרים שבינינו, היינו מסתפקים בפחות מכך, כדי להיווכח שאמנם יש אלוהים ושהוא דואג לנו.

מורנו הרב יהודה אשכנזי זצ"ל, מניטו, אמר במלים אלו או אחרות: "האמונה הנה הביטוי המובהק והעילאי של חופש האדם". המציאות נכפית עלינו, אך האמונה היא בחירתנו החופשית ורצוי שכך היא תישאר. לכן אין מצווה להאמין בה' אלא לאהוב אותו: "ואהבתה את ה' אלוהיך…", לדעת: (דברים ד', לט) "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד". או (דברים ז', ט): "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים, הָאֵל הַנֶּאֱמָן, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד, לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר" ועוד אחרים…

 למרות מרכזיותו של הפסוק, הוא לא זכה לפרשנות, לא של רש"י, לא של רס"ג, לא של ראב"ע הקצר והארוך, לא של חיזוקני ולא של הרמב"ן, בכל אופן לא כפי שקיוויתי למצוא בהם על מהות האמונה. הרשב"ם מסתפק לומר "ויאמינו… שאף במדבר לא ימותו ברעב.." ורבנו חננאל מחלק את האמונה ל-4 חלקים; אמונה בה', בנביאים, בעולם הבא ואמונה בביאת הגואל. "ויבוא גוי צדיק שומר אמונים"! כאילו כל כך מובן מאֵליו להאמין?! המאמין הדתי כל כך חדור ביטחון באמונתו שהוא מתקשה לקבל דבר המטיל ספק במושא האמונה שלו, ועוד יותר את דברי מאמין באמונה אחרת. כי אם אמונתו מוכחשת או מוטלת בספק, היא אינה מובנת מאליה וודאית, והוא יצטרך להיאבק עליה עד כדי חיסול המתנגד.

לכן הרמב"ם לא יכול להסתפק בהעדר חיוב מהתורה וקבע (הלכות יסודי התורה א, א): "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע ולהאמין שיש שם מצוי ראשון", כך גם בעל ספר החינוך (מצווה כה) – מצות האמנה במציאות השם שבפרשתנו: "כי האמונה הזו יסוד הדת".

אבותינו במצרים, אחרי ההתלהבות הראשונית שלהם, איבדו את אמונתם. רק כאשר: "ויַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". כל מילה בסלע בפסוק שלנו, וירא ישראל "במצרים", עוד לא על ים סוף, כיחיד, כעם מגובש. זהו הנס הגדול של מכות מצרים, הן איחדו את ישראל כעשר אצבעות היד, בעיקר בשתי המכות האחרונות; חושך ומכת בכורות. רק חיסול הרודן שנתפס כאל בפני עצמו, הוא וצבאו, ביטחון שלא יוכל לחזור בו יותר, כמו ביתר המכות, זה מה ששיכנע את בני ישראל שאלוהים אינו רק מידת הדין, בורא העולם; הוא גם מציל אותם. מי שמבקש שיקראו לו "אהיה אשר אהיה" הוא אכן האל האולטימטיבי ואין בלתו וזה מפחיד: "וייראו העם", כי מאל כזה לא ניתן להימלט! רצוי שיהיה הוא האל שלך, ולא של עם אחר. הוא מיטיב מוחלט ומחייב מוחלט, לכן יכלו סוף סוף להאמין גם במשה, כי עד כה היו ספקנים לגביו. יש עדות לאותה ספקנות גם במדרש התנאים מכילתא דרבי ישמעאל "וייראו העם…" במצרים לא היו יראי ה', אבל כאן "וייראו… ויאמינו…". אם במשה האמינו, קל וחומר בה' – ללמדך שכל מי שמאמין ברועה נאמן, כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם. "ויאמינו בה' " – גדולה האמונה שהאמינו ישראל במי שאמר והיה העולם, שבשכר שהאמינו ישראל בה' שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. וכן אתה מוצא שלא ירש אברהם אבינו העולם הזה והעולם הבא, אלא בזכות אמונה שהאמין בה', שנאמר "והאמין בה' ויחשב לו צדקה".

אם משה, האדון עליהם, מקבל על עצמו להיות "עבד ה'" מי אנחנו שנפקפק! ובכל זאת יודעים את המשך הסיפור שלנו מאז ועד היום: יש מאמינים יש כופרים, ויש ספקנים; החירות להיות בספק הוא המניע ללימוד, להעמקה, לחשיבה ולקבלת האחר.

דר' יוסי הטב הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי


 

השירה מחברת בין העולמות והזמנים

'אז ישיר משה' – אז ישיר ישראל לשעבר, ויש אומרין: לעתיד לבא.

 (מכילתא פרשת בשלח מסכת דשירה פרשה א)


גדולה שירה שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה לעולם הבא.

(סיפרי פרשת האזינו פיסקא שלג)


מה בין מצוות לבין מידות ו"נימוסים"? מה מבין יחיד לחברה?

בהתבונן בדרכי התורה, ניראה כי במצוות מעשיות כמו עבודת גילולים יש כרת וסקילה ושאר מיתות ומלקות, לא כן בנימוסיות ומידות כמו מחלוקת, לשון הרע, רכילות ,גזל, אין מלקות דהוי (מכיוון שהם) לאו הניתן לתשלומין, או "לאו שאין בו מעשה". אולם, זה דווקא ביחיד העושה, אבל אם הציבור נשחתין, בזה מצאנו להפך בירושלמי פאה : "דורו של דויד כולם צדיקים היו, ועל-ידי שהיו בהם דילטורין (מלשינים), היו נופלים במלחמה; אבל דורו של אחאב עובדי גילולים היו, ועל ידי שלא היו בהן דילטורין (מלשינים), היו יורדים למלחמה ומנצחין בו, שאם הציבור נשחתין בעבודת גילולים ועריות, על זה נאמר "השוכן אתם בתוך טומאותם", אבל בנימוסיות, ומידות, לשון הרע ומחלוקת, על זה כתוב "רומה על השמים", כביכול סלק שכינתך מהם.

וגדולה מזו אמרו, שבמקדש ראשון הי ו עובדי גילולים ועריות, ובמקדש שני היו עוסקין בתורה ובמצוות וכו', ומפני שנאת חינם [חרב]; ושם שאלו מי הם גדולים, תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים, הרי דאם הציבור נשחתים במידות, גרוע יותר מאם נשחתים במצוות, ולכן אמר רבי יוחנן (סנהדרין קח) : וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עבר על הכל, ולא נחתם גזר-דינם אלא על שפשטו ידיהם בגזל, דכבתי "כי מלאה הארץ חמס", שעל העריות דין ציבור יש להם והיה מרחם עליהם, אבל על נימוסיות לא יתכן, ולכן על חילול שבת בעוונות הרבים שנתפשט אז, יכולים לקוות כי יאחר להם כי הם ציבור, ואף בעבודה זרה אמרו בספרי "והנפש ונכרתה" שאין הציבור נכרתין, אבל כיוון שפרצו בנימוסיות, הולכים בחרבות וחצים לחמוס ולגזול ונשחתו במידות, כי המה כחיתו טרף, אז נקום ינקום ה' ולא יאחר.

 (משך חכמה יד, כט)


"השעור" והמידות לעומת פריצת הגבולות המזמינה איום חיצוני

ומה שאחֵר עד עתה לפרש שיעור מדת העומר, והיה ראוי שיזכירנו מעלה בצווי ה' או במעשה, ושיאמר "עומר לגלגלת הוא עשירית האיפה" או "וימדו בעומר הוא עשירית האיפה", אבל הענין מפני שכל הפרשה מבארת ענינו של מן ואחר שהשלים הספור בעסקי המן, הוצרך לפרש עתה באחרונה כמה השיעור, או נאמר כדי שיסמוך השיעור לענין רפידים, כי בנוהג שבעולם מתוך שפע השלווה ורבוי הטובה, יתרשל אדם מן העבודה ויתרפה בתורה ולא יעשה כן בספוק ובשיעור הבינוני, אך יתחזק בזה. ועל כן הודיענו הכתוב כי ישראל מתוך הספוק ושיעור הבינוני לכל אחד ואחד שהוא עשירית האיפה, רפו ידיהם ברפידים מן התורה, על כן "ויבא עמלק" וזהו סמיכות הפרשיות זו לזו.

(רבינו בחיי שמות פרק טז פסוק לו)


"וחיי עולם נטע בתוכנו": סדרי עדיפויות ראויים

רבן יוחנן בן זכאי היה אומר: אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך משיח – בֹּא ונטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילו.

(אבות דרבי נתן, נוסח ב' ל"א)


ר' שמואל מתני בשם ר' יהודה: אם יאמר לך אדם מתי קץ הגאולה באה, אל תאמין בו, לפי שכתוב 'כי יום נקם בלבי' ליבא לפומא לא גלי, פומא למאן גלי?! (לבי לא גילה לפי, למי יגלה פי את הדבר?). ר' ברכיה ור' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמרו: ג' סימנים סימנתין לך בקברו של משה, שנאמר 'ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור' (דברים לד ו) וסוף סוף 'לא ידע איש את קבורתו' (שם שם) בדבר שנתתי לך סימני סימנים, אין כל בריה יכולה לעמוד עליו על הקץ, שנאמר כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ (דניאל יב ט) על אחת כמה וכמה.

(מדרש תהלים מזמור ט)


…אבל אלה שמפתים עצמם ואומרים שיעמדו במקומם עד שיבא המלך המשיח לארץ המערב (מרוקו) ואז יהיו יוצאים והולכים לירושלים – איני יודע איך יבטל מהם זה השמד! אלא עוברים הם ומחטיאים זולתם. ובכמותם אמר הנביא, עליו השלום: "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמר: שלום שלום ואין שלום" (ירמיהו ח, יא) כי אין זמן לביאת המשיח עד שתולים בו ואומרים עליו: הוא קרוב או רחוק. וחיוב המצוות אינו תלוי בביאת המשיח – אלא אנחנו מחויבים להתעסק בתורה ובמצוות ונשתדל להשלים עשייתן. ואחר שנעשה מה שאנחנו מחויבים, אם יזכה ה' לנו או לבני בנינו לראות המשיח – הרי זה טוב יותר; ואם לא – לא הפסדנו כלום, אלא הרווחנו בעשייתנו מה שאנחנו מחויבים.

(מתוך איגרת השמד לרמב"ם)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.