בשלח תשע"ח, גיליון 1039

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם.

(שמות י"ד, כ"ט; ט"ו, י"ט)

איור: הרי לנגבהיים

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. כאן הקדים תוך הים ליבשה ובסמוך אמר בהפך ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, גם כל הפסוק ההוא מיותר, וכאן נאמר והמים להם חומה מלא בוי"ו, ובסמוך נאמר חמה חסר, בלא וי"ו, ובילקוט (בשלח רלח ע"א) מסיק שהוא לשון אף וחימה, לפי שהיו ישראל נתונים בדין אם להינצל או אם להיטבע עם המצרים, ועל פי דרך זה נוכל לומר שהיו בישראל כיתות כיתות על הים, מקצתם צדיקים מקצתם קטני אמנה כנח, שנאמר בו (בראשית ו ז) מפני מי המבול. שלא נכנס בתיבה עד שדחקוהו מי המבול, והנה הטובים מישראל באו תיכף אל הים באמצעיתו, אע"פ שלא ראו היבשה עדיין מכל מקום האמינו בה' ובאו אל תוך הים, ואח"כ ראו היבשה ולהם היו המים לחומה להגין בעדם, אבל הפחותים בנים לא אֵמון בם, הלכו תחילה ביבשה, כי לא האמינו באלהים, ע"כ לא נכנסו אל תוך הים, עד שראו תחילה היבשה ולהם היו המים חֵימה עזה כי היו נתונים בדין אם להינצל או להיטבע, ומטעם זה נאמר למעלה 'ויבאו' להורות שמיד בבואם נכנסו אל הים קודם שראו היבשה, ולמטה נאמר 'הלכו', כי אע"פ שראו היבשה, מ"מ לא האמינו עד שהלכו תחילה ביבשה ואח"כ נכנסו גם אל תוך הים. וי"א שבבואם לים, היינו בכניסתם היו צדיקים גמורים לכך נאמר אצלם חומה מלא, אמנם כאשר הלכו על שפתו השני 'ממרים היו עם ה", שנאמר (תהלים קו ז) 'וימרו על ים בים סוף'. כי אמרו כשם שאנחנו עולים מצד זה כך יעלו המצרים מצד אחר, על כן היו להם המים לחימה וקצף כאמור.

 (כלי יקר יד, כב)


לזכר אחי, שכנא פנחס כהן

שהלך לעולמו בכ"ז בטבת תשע"ז

חייו היו קודש למאבק על השלום

גיליון זה מוקדש ע"י חברנו פרופ' ירחמיאל (ריצ'י) כהן ומשפחתו


 

"פן ינחם העם"

שפר סטולמן

בספר בראשית כתוב: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית ו:ה), ביטויים אלו, "וינחם ה'" וכן "ויתעצב אל לבו", הם בעייתיים מאוד מאחר שאין לייחס לבורא תכונות של בני אדם. מאידך, כאשר מדובר בבני אדם, חז"ל מציינים כי למרות שהקב"ה יודע את העתיד להיות, אין האדם מוכרח במעשיו להיות צדיק או רשע, כי "הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה" (פרקי אבות משנה טו).

בספר שמות, בפסוק הראשון של פרשת בשלח, קיימת סתירה לכל דברי הקדמה הנ"ל:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹקים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה (שמות יג, יז).

מצד אחד כתוב "כִּי אָמַר אֱלֹקים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם" אשר משמעותו הוא לכאורה כי יכול להתקיים ספק אצלו יתברך לגבי העתיד. ולכן, אבן עזרא מפרש על אתר:

וידענו כי השם יודע העתידות בלי ספק וידע שינחמו אם יוליכם דרך ארץ פלישתים ואמר פן ינחם העם, כי דברה תורה כלשון בני אדם שיבינו הלומדים.

ומצד שני, מכיוון שהקב"ה יודע את העתיד להיות הוא מונע בריחתם של בני ישראל חזרה למצרים. אם כך, מתברר שאין הרשות נתונה! הנושא עוד יותר מסובך כי המפרשים הקלאסיים חלוקים בדעתם על איזו מלחמה מדובר כאשר כתוב: "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה". רש"י אומר: "כגון מלחמת וירד העמלקי והכנעני וכו', ולדברי הרמב"ן, המלחמה היא עם פלישתים מכיוון (ציטוט) "שיהיה להם לעבור דרך ארץ פלישתים ופלישתים לא יתנום לעבור בשלום וישובו למצרים…".

אבל הקב"ה כבר הבטיח למשה במעמד הסנה בתשובה לדברי משה:

…כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקים עַל הָהָר הַזֶּה. (שם ג, יא-יב)

משום כך, ברור הוא מעל כל ספק שלא היה בדעת עליון להוליך את בני ישראל אל הארץ בלי להביאם תחילה להר חורב, מקום הסנה, וזאת על מנת לתת להם את התורה! אם כך על איזו מלחמות מדובר? עמלק? פלישתים?

לכן, נהירים דברי רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ: "אַף עַל פִּי שֶׁהַכַּוָּנָה הָאֱלהִית הָיְתָה לְהולִיךְ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַר סִינַי לְקַבֵּל הַתּורָה וּמִשָּׁם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל… מִכָּל מָקום הַכַּוָּנָה עַתָּה הָיְתָה לְהולִיכָם לְיַם סוּף, וְזֶה לְהַטְבִּיעַ שָׁם אֶת פַּרְעה וְחֵילו..." ומשום כך מסביר הספורנו, כי דרך ארץ פלישתים היא הדרך המוליך לים סוף ומכיוון "שֶׁאותו הַדֶּרֶךְ וְסופו קָרוב לְמִצְרַיִם, וְיִרְבּוּ עובְרֵי דֶרֶךְ שָׁם וּמַגִּידִים מִשָּׁם לְמִצְרַיִם וּמִמִּצְרַיִם לְשָׁם. וְהִנֵּה בִּרְאותָם מִלְחָמָה. בְּשָׁמְעָם שֶׁיָּכִין פַּרְעה אֶת עַצְמו לִרְדּף אַחֲרֵיהֶם עִם כָּל חֵילו, יִנָּחֵם הָעָם בְּלִי סָפֵק מִיִּרְאַת מִלְחַמְתָּם וְיָשׁוּבוּ לְמִצְרַיִם…". ומשום כך הקב"ה מסובב אותם דרך המדבר ולא דרך ארץ פלשתים המוכר והקצר כדי שלא יוכלו למצוא את הדרך חזרה למצרים אם תפרוץ מלחמה.

לכן, יש לקרוא את הפסוקים מחדש ולראות מה כוונת התורה בפסוק: כִּי אָמַר אֱלֹקים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה", ואיך כל זה מסתדר עם "הכל צפוי והרשות נתונה"? לדעתי, משה הוא זה ששומע את אמירה זו של אלוקים, והוא זה שיודע היטב שאין ספיקות אצל הבורא יתברך. משה קורא בין השורות ומבין שה'מלחמה' היא זאת שהקב"ה עומד להביא על המצרים שהתגייסו ללחום בבני ישראל. זו היא המלחמה שעליו אמר אלוקים למשה: "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה".

הכרזת מלחמה זו של הקב"ה על מצרים וההודעה על כך בפסוקי הפתיחה לפרשת בשלח כאילו נלקח מתוך פרשת שופטים בספר דברים בו מלמדת התורה את דרכי הטיפול במלחמה עתידית על כל היבטיה:

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם, כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (דברים כ).

שם, בספר דברים, התורה מציגה שתי פעולות לקראת היציאה למלחמה. אחת בידי הכהן המשוח והשניה בידי השוטרים. הראשונה מוזכרת בפסוקים הבאים בהמשך לפסוק הנ"ל:

וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם (שם).

תהליך זה אכן מתקיים מול ים סוף על ידי משה בתפקיד של כהן משוח מלחמה1:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם, כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. (שמות יד)

התהליך הנוסף הוא בידי השוטרים בפסוקים הבאים:

וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵך וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה… (דברים כ:א-ט)

גם תהליך זה של השוטרים מתקיים בעת יציאת מצרים והפעם על ידי הקב"ה, כפי שנהוג לומר, הקב"ה הסתכל באורייתא וברא עולם, דהיינו שהוא כביכול 'עבד לפי הספר', וההסבר הוא כדלקמן: שלוש פעמים מוזכרות בפרשת שופטים המילים "פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה", פעם למי שבנה בית ולא חֲנָכוֹ; פעם למי שנטע כרם ולא חִלְּלוֹ; ופעם למי אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ. אחרי כל אלו כתוב: "…וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ: מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתו וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (שם). מי הוא הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב? זו היא מחלוקת תנאים מתוך דברי רש"י על אתר:

 רבי עקיבא אומר: כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר: הירא מעבירות שבידו. ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית, כֶרם ואשה לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עבירה והרואה חוזר אומר, שמא בנה את הבית, או נטע כרם, או ארש אשה.

לפי ר' יוסי הגלילי, כל פעם שהתורה הזכירה את אלו שחוזרים מהמלחמה מפני החשש של "פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה", הוא רק בכדי לא לבייש את "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב", השב גם הוא מהמלחמה. משום כך, המילים "פֶּן יָמוּת" הן רק מטפורה לצורך הטיפול הנאות באלו שיראים ומפחדים ממלחמות.

לכן, רצוני לומר כי הפתיח לפרשת בשלח מעיד כי הקב"ה מכוון את הליכתם של בני ישראל לקראת המלחמה הצפויה עם מצרים תוך כדי שהוא משחרר את כל "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" מהלחימה בידיעה ברורה שהם כולם כאלו לאחר יציאתם מעבדות. אבל במלחמה כמו במלחמה. משה ממלא את התפקיד של 'כהן משוח מלחמה'. וכל דבריו אל בני ישראל מול ים סוף תואמים את רוח הדברים שמשמיע הכהן בפרשת שופטים: "אַל תִּירָאוּ" וכן "ה' יִלָּחֵם לָכֶם". מאידך, הקב"ה ממלא במלחמה זו את התפקיד של השוטרים, בהתאם לכתוב: "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתו …." (שם).

מלת המפתח אם כן היא "פֶּן" והיא מלת המטפורה שהזכרנו למעלה שתכליתה לא לבייש את "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב". לכן אין צורך לפרש את השימוש במילה "פן" בפרשת בשלח כפי שהסביר אבן עזרא, דהיינו בגלל שהתורה דיברה בלשון בני אדם, אלא שאין כאן ספק כלשהו חלילה אצל הקב"ה וכל מטרת המילה "פן" באה להראות על כוונת הקב"ה לשחרר את בני ישראל מהשתתפותם במלחמה בהתאם לקיומה של ההלכה בפרשת שופטים בספר דברים.

  1. בעלי התוספות (ד"ה: "במה" ממסכת עבודה זרה לד.) מסבירים שלמשה היה מעמד של כהן במשך ימי המילואים, אך הוא לא לבש את בגדי הכהונה…

שפר סטולמן, בעל תואר שני בחינוך, עסק בדוברות ובהסברה בסוכנות היהודית, מחבר ״בדרך אל העקידה וממנה״.


'נבוכים הם בארץ': כאדם שהשתבש ולא ידע מה יעשה.

(אבן עזרא מגילת אסתר ג , טו)


אין 'נבוכים' אלא משה, שנאמר 'עלה אל הר העברים' הזה הר נבו.

(מכילתא בשלח מסכת דויהי פרשה א)


והוא יכול להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בו! (מסילת ישרים פרק ג) והטעות השניה, והיא קשה מן הראשונה, הוא: שמטעה ראיתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב, והטוב כאלו הוא רע ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים, כי אין די שחסרה מהם ראית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצא גדולות ונסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות, וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת… וכל זה מפני היותם תחת החשך וכבושים המה תחת ממשלת יצרם. אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה, הם רואים האמת לאמתו ויכולים לייעץ שאר בני אדם עליו. הא, למה זה דומה? לגן המבוכה, הוא הגן הנטוע לצחוק הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים וביניהם שבילים רבים נבוכים ומערבים כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם, ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה, ואמנם ההולך בין השבילים, הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם שוים ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית, שהוא האכסדרה, והנה העומד כבר על האכסדרה הוא רואה כל הדרכים לפניו ומבחין בין האמיתיים והכוזבים 'אז ישיר משה' אז ישיר ישראל לשעבר ויש אומרין לעתיד לבא.

 (מכילתא פרשת בשלח מסכת דשירה פרשה א)


גדולה שירה שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה לעולם הבא.

(סיפרי פרשת האזינו פיסקא שלג)


"מחה אמחה את זכרעמלק"

לא עמלק, אלא זכרו ותהילתו של עמלק – הוא הגורם רעה לעתידה המוסרי של האנושות. כל זמן שספרי הזכרונות של האנושות יקשרו כתרי תהילה לראשם של גיבורי החרב; כל עוד שחונקיו ורוצחיו של אושר האדם לא ירדו לטמיון הנשייה – יביטו דורות הבנים בהערצה אל אותם גדולי בעלי הזרוע, וזכרם יעורר את הרצון להידמות להם במעשי אלימות ותהילה. ממשלתו של עמלק בעולם תמוט לנצח נצחים – רק בזמן שתורת-המוסר האלוהית תיעשה למידה היחידה לכל דבר קטן וגדול, והכרת המוסר תגדל בעולם ביחס שווה, ולא הפוך, אל הגדולה והעוצמה; וככל שתרבה גדולתו וגבורתו של אדם, כן תגדל חומרת אשמתו כאשר יחטא ויעבור על חוקי המוסר, ופשעים של אדירי העמים ייתעבו ככל שעושיהם גדולים וחזקים יותר. שאמנם זאת התכלית הסופית של השגחת ה' בהיסטוריה – זאת אמר ה' כאן לאחר שלראשונה רפו ידיו של עמלק: מחה אמחה את זכר עמלק מתחת לשמים. וכן הובע גם בתהילים ט, ז הרעיון, שרק כאשר יאבד זכר החורבנות והכיבושים, יתמו הם עצמם מן הארץ: "אבד זכרם המה"!

(הרש"ר הירש שמות י"ז, י"ד)


"וחיי עולם נטע בתוכנו": סדרי עדיפויות ראויים

רבן יוחנן בן זכאי היה אומר: אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך משיח – בֹּא ונטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילו.

(אבות דרבי נתן, נוסח ב' ל"א)


ר' שמואל מתני בשם ר' יהודה: אם יאמר לך אדם מתי קץ הגאולה באה, אל תאמין בו, לפי שכתוב 'כי יום נקם בלבי' ליבא לפומא לא גלי, פומא למאן גלי?! (לבי לא גילה לפי, למי יגלה פי את הדבר?). ר' ברכיה ור' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמרו: ג' סימנים סימנתין לך בקברו של משה, שנאמר 'ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור' (דברים לד ו) וסוף סוף 'לא ידע איש את קבורתו' (שם שם) בדבר שנתתי לך סימני סימנים, אין כל בריה יכולה לעמוד עליו על הקץ, שנאמר כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ (דניאל יב ט) על אחת כמה וכמה.

(מדרש תהלים מזמור ט)


…אבל אלה שמפתים עצמם ואומרים שיעמדו במקומם עד שיבא המלך המשיח לארץ המערב (מרוקו) ואז יהיו יוצאים והולכים לירושלים – איני יודע איך יבטל מהם זה השמד! אלא עוברים הם ומחטיאים זולתם. ובכמותם אמר הנביא, עליו השלום: "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמר: שלום שלום ואין שלום" (ירמיהו ח, יא) כי אין זמן לביאת המשיח עד שתולים בו ואומרים עליו: הוא קרוב או רחוק. וחיוב המצוות אינו תלוי בביאת המשיח – אלא אנחנו מחויבים להתעסק בתורה ובמצוות ונשתדל להשלים עשייתן. ואחר שנעשה מה שאנחנו מחויבים, אם יזכה ה' לנו או לבני בנינו לראות המשיח – הרי זה טוב יותר; ואם לא – לא הפסדנו כלום, אלא הרווחנו בעשייתנו מה שאנחנו מחויבים.

(מתוך איגרת השמד לרמב"ם)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.