בשלח תשע"ז, גיליון 990

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה

וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

(שמות יד, כב)

איור: הרי לנגבהיים

 

והמים להם חומה – שנקרשו המים. וכתיב 'נצבו כמו נד נוזלים'. ואחר עבור רוב ישראל המים שהיו להם חומה נמסו. וזהו 'וישובו המים על מצרים'. והם הבדילו בין המצרים ובין היבשה, על כן כתוב ומצרים נסים לקראתו כי היו חושבים שיצאו אל היבשה. וחומת המים נמסו והפסיקו ביניהם ובין היבשה. והרודפים אין ספק שראו האור איך היו ישראל עוברים.

(אבן עזרא שם, שם)

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. כאן הקדים תוך הים ליבשה ובסמוך אמר בהפך "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", גם כל הפסוק ההוא מיותר, וכאן נאמר "והמים להם חומה" מלא בוי"ו, ובסמוך נאמר "חמה" חסר בלא וי"ו, ובילקוט (בשלח רלח ע"א) מסיק שהוא לשון אף וחימה, לפי שהיו ישראל נתונים בדין אם להינצל או אם להיטבע עם המצרים, ועל פי דרך זה נוכל לומר שהיו בישראל כיתות כיתות על הים, מקצתם צדיקים מקצתם קטני אמנה כנח, שנאמר בו (בראשית ו, ז) 'מפני מי המבול', שלא נכנס בתיבה עד שדחקוהו מי המבול, והנה הטובים מישראל באו תיכף אל הים באמצעיתו, אע"פ שלא ראו היבשה עדיין, מכל מקום האמינו בה' ובאו אל תוך הים, ואח"כ ראו היבשה, ולהם היו המים לחומה להגין בעדם, אבל הפחותים, בנים לא אֵמון בם, הלכו תחילה ביבשה, כי לא האמינו באלהים, ע"כ לא נכנסו אל תוך הים עד שראו תחילה היבשה, ולהם היו המים חימה עזה, כי היו נתונים בדין אם להנצל או להטבע, ומטעם זה נאמר למעלה 'ויבאו' להורות שמיד בבואם נכנסו אל הים קודם שראו היבשה, ולמטה נאמר 'הלכו', כי אע"פ שראו היבשה, מ"מ לא האמינו עד שהלכו תחילה ביבשה, ואח"כ נכנסו גם אל תוך הים. וי"א שבבואם לים, היינו בכניסתם היו צדיקים גמורים, לכך נאמר אצלם חומה מלא, אמנם כאשר הלכו על שפתו השני ממרים היו עם ה', שנאמר (תהלים קו, ז) 'וימרו על ים בים סוף'. כי אמרו כשם שאנחנו עולים מצד זה, כך יעלו המצרים מצד אחר, על כן היו להם המים לחימה וקצף כאמור.

(כלי יקר שם, שם)


 

ויבא עמלק – מהיכן בא?*

פנחס לייזר

מכיוון שצורת הפועל "ויבא" מתאר מצב של הגעה מ"מקום" אחד אל "מקום" אחר, נשאלת לעתים שאלה לגבי מקום המוצא של ה"בא". שמתי את המילה 'מקום' במרכאות, כי לעתים יש משמעות למקום ממנו מגיע האדם ולא מדובר דווקא במקום פיזי או גיאוגרפי.

למשל, בפרשת חיי שרה, לגבי אברהם נאמר: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". רש"י על אתר מפרש: מבאר שבע, לעומת המדרשים (בראשית רבה נח, ה ובמקומות אחרים)

ויבא אברהם לספוד לשרה – מהיכן בא? רבי לוי אמר: מקבורתו של תרח לשרה בא, א"ל ר' יוסי: והלא קבורתו של תרח קדמה לקבורתו של שרה שתי שנים? אלא, מהיכן בא? מהר המוריה ומתה שרה מאותו צער לפיכך נסמכה עקידה ל'ויהיו חיי שרה'.

נראה לי שגם לגבי פרשת עמלק (יז, ח-טז) המוזכרת בסוף פרשתנו, המתחילה במילים "ויבא עמלק" יש מקום לשאול: מהיכן בא? כלומר: מה ההקשר בו מופיע הסיפור הזה בתורה. האם פתאום ללא כל קשר מגיע עמלק ותוקף את ישראל? האם הסיבה נעוצה ברשעותו של עמלק בלבד?

פרשני המקרא בדורות שונים התמודדו עם שאלה זו בצורות שונות: רש"י (בעקבות בראשית רבה) קושר את הדברים לפסוק הקודם בו מבטאים בני ישראל את ההרגשה שאין ה' בקרבם:

ויבא עמלק וגו' – סמך פרשה זו למקרא זה לומר: תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם ואתם אומרים 'היש ה' בקרבנו אם אין' – חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני; משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: אבא, טול חפץ זה ותן לי והוא נותן לו וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד אמר לו אותו הבן: ראית את אבא? אמר לו אביו: אינך יודע היכן אני?! השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו.

השגחת האל תלויה באמונת האדם, והפקרת האל על ידי האדם מפקירה את האדם לכוחות הרוע. במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מס' דעמלק פרשה א) מובאת דרשה אחרת המביעה רעיון דומה:

…אחרים אומרים: אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה, לכך בא שונא עליהם לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה.

על פי תפיסה זו, עם ישראל פגיע כאשר הוא עוזב את התורה. רבי חזקיה בן מנוח, בעל פירוש חזקוני ( 1250-1320) וגם בעלי התוספות רואים את התקפתו של עמלק, נכדו של עשו כמעשה נקמה על סיפור מכירת הבכורה, וכך לשון החזקוני:

ויבא עמלק – מהיכן בא? אלא קאי הוא לעיל א'וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו', שפרש"י הלך לו מפני שטר חוב של גזרת 'כי גר יהיה זרעך' המוטל על זרעו של יצחק, אמר: אלך לי מכאן אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר, ומפני הבושה שמכר את בכורתו ליעקב ועל ידי כך המתין עמלק בן בנו עד שיצאו ישראל ממצרים ונפרע שטר חוב של ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה. וילחם עם ישראל – מפני שנאת מכירת הבכורה, אבל מקודם לכן נתייראו להזדווג אליהם, שלא יהא מוטל עליהם פריעת שטר החוב של ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה.

והתלמוד (בבלי סנהדרין דף צט ע"ב) נותן גם הוא הסבר על שורשיו של עמלק, מכיוון אחר:

אחות לוטן תמנע מאי היא? – תמנע בת מלכים הואי (היתה בת מלכים), דכתיב (בראשית ל"ו) אלוף לוטן אלוף תמנע. וכל אלוף – מלכותא בלא תאגא היא (מלך ללא כתר). בעיא לאיגיורי (ביקשה להתגייר), באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל (יצא ממנה עמלק שציער את ישראל). מאי טעמא (מה הסיבה?) – דלא איבעי להו לרחקה (שלא היה צריך להרחיק אותה).

במקרה זה, עמלק "בא" כתוצאה מדחייתה של תמנע על ידי האבות (האם יש כאן ביקורת של חז"ל על בתי דין המחמירים בגיור?). דומני שרוב הפרשנים הבינו שאם אנחנו מצווים לזכור את עמלק וגם למחות את זכרו, המצווה אינה מתייחסת לזכרון האירוע ההיסטורי, אלא לעמלק כאויב האולטימטיבי של ה' בעולם, וכך כותב הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" (שמות יז, יד):

כתב זאת זכרון בספר. מה שאומר לך כי מחה אמחה וגו' תכתוב בספר וגם ושים באזני יהושע, זה הענין, ולפי הנראה הוא מיותר. שהרי כל דבר ה' למשה נכתב בספר התורה גם בלי דבר ה' שיכתוב לזכרון, וגם ענין 'שים באזני יהושע' אינו מבואר. אבל מתחילה יש לבאר גוף המאמר כי 'מחה אמחה את זכר עמלק', אם הכונה למלכות עמלק. על מה קבעו חז"ל מצות זכירה זו לדורות אחר שכבר נמחית מלכות הרשעה זו מן העולם. ואם אפילו יש איזה אנשים מזרע אומה זו בעולם, מה זה ענין? ואם הכוונה שיהא נשכח שמו וזכרו, זה אי אפשר כלל. שהרי התורה נצחית והיא מזכרתו. אלא ע"כ הכוונה תעודת עמלק בעולם. דזה ברור שלא לחינם התגרה עמלק עם ישראל. אשר בלי ספק לא נעלם ממנו, כי לא בנקל יהיה יוכל לו. והלא נתעבר על ריב לא לו. אלא משום שראשית גוים עמלק, דבר בלעם בעת הופע עליו אור רוח הקודש. וע"כ אין הכוונה שהיא האומה היותר מצלחת ומאושרת בעולם, שהרי מעולם לא היה עמלק כי אם ממלכה שפלה, אלא הענין דכמו שהיה מלחמת אמרפל וחבריו על אברהם אבינו ביחוד, כמו שנתבאר מדיוק המקראות בס' בראשית. והוא משום שידעו שעל ידו נעשה עין משפט, היינו להוריד השגחה עליונה על פי המעשים. כך מאז יצאו ישראל ממצרים ומוכן היה לקבל את התורה, הרע לאומות העולם ביותר. ועמלק הוא ראשית גוים השונא את ההשגחה תכלית שנאה והבטיח הקב"ה כי תגיע שעה שימחה זכר עמלק, היינו תכלית תעודתו שתהיה הליכות הטבע חפשי בלי השגחה לפי מעשים. זה הרצון יהיה נשכח מאומות העולם והיה ה' למלך על כל הארץ. וזהו ימות המשיח שיגיע במהרה בימינו. ואמר ה' למשה 'כתוב זאת זכרון בספר', כאדם שמספר לבנו איזה מעשה להביא לבו למוסר, וכשמגיע לענין נחוץ ביותר שיהא משורש בלבו, מדייק לו אביו ביותר ואומר: זכור זה בני, אע"ג שרצונו שיזכור כל הענין, מכל מקום מעמידו ביותר על ענין נחוץ בספורו. כך כל התורה עלינו לזכור ע"י כתיבת ס"ת, אבל באשר אנחנו רואים שאמר הקב"ה למשה 'כתוב זאת זכרון בספר' עלינו להשכיל כי יש לנו לזכור זה הענין ביותר, כי הוא תכלית המבוקש שימלא כבוד ה' את כל הארץ, ועלינו להאמין כי עוד תבוא זה השעה והיא ביאת המשיח, וע"ז אמר עוד ה' 'ושים באזני יהושע' הוא הגדת דבר סוד שבזה. והוא זמן הקץ שגלה לאזנו. והמובן שגם הוא יגלה למי שראוי לכך.

הנצי"ב, אם כן, רואה כאן מאבק נצחי בעולמנו בין המאמינים בעולם "מושגח", דהיינו עולם בו יש קשר בין התנהגות האדם לבין השגחת האל לבין הכופרים באמונה זאת. הוא גם משווה את מלחמת המלכים נגד אברהם למאבק זה, כאשר בסופו של דבר, עלינו לזכור ולחנך לקראת עולם בו כל העולם יכיר בניצחון ה' על עמלק.

הרש"ר הירש רואה ב'עמלק', כידוע, עמדה נפשית שאיננה מאפיינת קבוצה מסוימת של בני אדם או עמים, אלא סכנה מוסרית האורבת לכל אדם ולכל עם, וזו לשונו (שמות יז, יד):

לא עמלק, אלא זכרו ותהילתו של עמלק – הוא הגורם רעה לעתידה המוסרי של האנושות. כל זמן שספרי הזכרונות של האנושות יקשרו כתרי תהילה לראשם של גיבורי החרב; כל עוד שחונקיו ורוצחיו של אושר האדם לא ירדו לטמיון הנשייה – יביטו דורות הבנים בהערצה אל אותם גדולי בעלי הזרוע, וזכרם יעורר את הרצון להידמות להם במעשי אלימות ותהילה. ממשלתו של עמלק בעולם תמוט לנצח נצחים – רק בזמן שתורת-המוסר האלוהית תיעשה למידה היחידה לכל דבר קטן וגדול, והכרת המוסר תגדל בעולם ביחס שווה, ולא הפוך, אל הגדולה והעוצמה; וככל שתרבה גדולתו וגבורתו של אדם, כן תגדל חומרת אשמתו כאשר יחטא ויעבור על חוקי המוסר, ופשעים של אדירי העמים ייתעבו ככל שעושיהם גדולים וחזקים יותר. שאמנם זאת התכלית הסופית של השגחת ה' בהיסטוריה – זאת אמר ה' כאן לאחר שלראשונה רפו ידיו של עמלק: מחה אמחה את זכר עמלק מתחת לשמים. וכן הובע גם בתהילים ט, ז הרעיון, שרק כאשר יאבד זכר החורבנות והכיבושים, יתמו הם עצמם מן הארץ: "אבד זכרם המה"!

ובפרשת "זכור"(דברים כה, יח), כותב הרש"ר הירש, דברים מפורשים על הסכנה האורבת לפתחנו:

 אל תשכח דבר זה, אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם זרים. אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאליות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלויהך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות, ואתה בעצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב – על ידי עצם גורלך ודוגמתך – את הניצחון הזה ואת העתיד הזה.

"לא תשכח" – וכדי שלא תשכח, "זכור": מזמן לזמן חדש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר לך על עתידו.

דומני שדברים אלו שנכתבו ע"י הרש"ר הירש במחצית שניה של המאה ה-19 תקפים גם היום, והם מובנים לנו ללא צורך בהסבר. קיימת נטיה לראות בעמלק את האויב האולטימטיבי החיצוני, ואין לזלזל ברוע ובשנאה שהיתה מופנית כלפינו מצד "עמלקים" למיניהם, אך קריאה אחרת מאפשרת להתבונן ב"עמלק" שבתוכנו, בנטיה לנצל את חולשת האחר, בתוך כל אחד מאתנו, כבני אדם וכעם.

אם כן, "מהיכן בא" אותו "עמלק"? מהם שורשיו?

לעתים, הוא נובע מרגשות נקם כלפי מישהו שפגע בנו; הוא גם יכול לנבוע מתחושה של דחייה, דבר הגורם לנו להשליך על האחר את הרוע. אך, אין להתעלם מהעובדה שלפעמים הוא גם נובע מהאדרת הכוח. לנו ניתנת הבחירה, כיחידים, כקבוצה וכעם, אם "ה' בקרבנו" או אם "עמלק בקרבנו". לעתים מתקיים מאבק בין שני כוחות אלו, ולוואי שנשכיל לבחור את הבחירות הנכונות.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

*גירסה קודמת פורסמה בגיליון "בשלח" בשנת תשע"א


המקדש השלישי לא ייבנה בידי אדם

תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך. (שמות טו)

…אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר (שמות טו) 'מקדש ה' כוננו ידיך'.

(רש"י סוכה מא, ע"א)


"וחיי עולם נטע בתוכנו"

רבן יוחנן בן זכאי היה אומר: אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך משיח – בֹּא ונטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילו.

(אבות דרבי נתן, נוסח ב' ל"א)


'כי תבואו אל הארץ ונטעתם': אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אף על פי שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר 'ונטעתם כל עץ מאכל'. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם, אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד מתיגע לאחרים? למחר אני מת. אמר שלמה: 'את הכל עשה יפה בעתו, 'גם את העלם נתן בלבם' (קהלת ג יא), העלם כתיב, חסר וא"ו. מהו כן? אילולי שהקדוש ברוך הוא העלים מלבו של אדם את המיתה, לא היה אדם בונה ולא נוטע, שהיה אומר, למחר אני מת, למה אני עומד ומתיגע לאחרים? לפיכך העלים הקדוש ברוך הוא מלבות של בני אדם את יום המיתה, שיהא אדם בונה. זכה, יהיה לו. לא זכה, לאחרים.

(מדרש תנחומא קדושים סימן ח)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.