בשלח תשע"ה (גליון מספר 887)




פרשת בשלח – ט"ו בשבט

גליון מס' 887 תשע"ה
(קישור לדף המקורי)

וַיֹּאמֶר: 'לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם

לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא?!

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר:

 'מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה? עוֹד

מְעַט וּסְקָלֻנִי!

(שמות י"ז, ג'-ה')

 

תרעומת

או תפילה?

ויצעק – דבר הכתוב דבר משל. כי רבים מריבות עשו עמי ומתרעמים עלי. ואלו היה בהם

יכולת היו סוקלין אותי.

(אבן עזרא שם, שם)

 

ויצעק משה. לא היתה צעקתו על עצמו על שהתלוננו עליו

ונתיירא שיסקלוהו, כי הם שאלו דבר שהוא הכרח לחיי אדם ואי אפשר בלעדו, וחלילה לו לעבד הנאמן בכל בית ה' שיתרעם על ישראל לפני

ד', ויבקש לעורר מדת הדין על ישראל בעת צרתם הגדולה, ולזה אה"כ

'ויצעק משה אל ה' לא אלהים'; אבל צעקתו זאת היא

תפלה לעורר מדת הרחמים על ישראל להושיעם מצער הצמאון,

וכ"א בספרי 'להודיע שבחו של משה שלא אמר הואיל והם מדיינים עמי, איני מבקש

עליהם רחמים, אלא 'ויצעק משה'. ע"כ. ואמר 'מה אעשה לעם הזה', הודיענו נא במה

ארווה צמאון העם, הלא זה הוא היותר הכרחי לחיי אדם

וצדקו מאד בתלונתם עלי, ואם יתאחר עליהם עוד מעט זמן בהתגברות הצמאון,

לא ירע בעיני אף אם יבזוני בתכלית הבזיון עד שיסקלו עלי

אבנים מגודל צערם, כי אין אדם נתפס על צערו. ואין 'וסקלוני' מאמר החלטי שבודאי

יסקלוני (זיא ווערדען מיך שטייניגען), אבל הוא מאמר רשותי

(מאגען זיא מיך שטייניגען), ראוי להם

לסקל נגדי באבנים, כי רועה הצאן מחוייב לנהל צאנו על מי

מנוחות, לא במקומות אין מים. שרש סקל לא ישמש דוקא

על המיתה, מדכתיב 'ויסקל באבנים את דוד' (ש"ב

ט"ז) ולא מת. וכשהמכוון המיתה בסקילה יבואר בו על

הרוב, כמו 'וסקלתו באבנים ומת' (עמ"ש מזה באמור כ"ד י"ד); הנה רועה הנאמן מאהבתו את ישראל דן אותם לכף זכות בתלונתם עליו והפך

בזכותם, וקיבל עליו ברצון אף מכות ופצעים שיעשו בו בסקלם בו מגודל צערם, והצדיק

אותם לפני ד' והשתדל בהתעוררות רחמים עליהם להושיעם מצרתם. וקיים בזה אבי הנביאים

את אשר נצטווה, ככתוב (וארא ו' י"ג) ויצום אל

בנ"י, שאמר עליו (בספרי

פ' בהעלותך) א"ל היו יודעים בני סרבנים הם טרחנים הם

על מנת כן תהוי מקבלין עליכם

שהם מקללין אתכם וסוקלין

אתכם באבנים. ע"כ. והנה אף שלא אמר וסקלוני בדרך החלטה כ"א בדרך תנאי

ורשות, מ"מ משה לגודל מעלתו מדהוציא מלה כזו

בשפתיו, מצאו רבותינו לתפסו כאילו תבע עלבונו, עיי' ברבה ובמכדרשב"י.

ויש למפרשים דרכים אחרים בזה.

 (הכתב

והקבלה שם, שם)

 

 

 

שירה,

פיוט ומדרש

דוד מנחם

הפייטנים הראשונים שקמו בארץ ישראל במאות 6-10 מלאו את מקום הדרשנים

ואת מעמד דרשותיהם. הם חרזו את סיפורי המקרא והמדרש ובקשו גאולה כגאולות סיפוריהם.

פיוטיהם היו ליטורגיים. הם שמשו את התפילה בציבור ולפעמים כתבו אותה מחדש. והדברים

ידועים.

משהגיע הפיוט לספרד הוא קיבל, בנוסף למעמד התפילה וכתיבת רשויות

לחלקיה, גם את הפרא-ליטורגיקה. הפייטנים חיברו פיוטים לשולחן שבת וחג. לשמחות ולהבדיל

לאבל אישי ולאומי. לא רק צורת הפיוט השתנתה, אלא גם תוכנו ותכונתו. החרוזים הפכו להיות

אחידים. והמשקלים ממוספרים ומדויקים ביתדות ותנועות.

לשירת הים נכתבו פיוטים רבים. מהם משמשים לפרשת בשלח, ומהם לשביעי

של פסח. הבה ונטה אוזן לשלשה מהם.

הראשון, פיוטו של רבי אברהם אבן עזרא המתאר את ההתרחשות שלפני קריעת

הים:

אַרְבָּעָה עָמְדוּ עַל הַיָם,

צוּר וְצִיר צֹאן וְצָר;

צָר הֵצִיק לְצֹאן,

וְצֹאן צָעַק לְצִיר,

וְצִיר חָנַן לְצוּר,

וְצוּר צִוָּה לְצִיר:

צֵא וְחַלֵץ צֹאנִי מִיַד צָר;

זֶה צוּר יִשְעֵנוּ,

פָּצוּ פֶה קְהָלֵנו,

וְאָמְרוּ,

יי מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ צוּר יִשְׁרָאֵל!

זהו קטע שתחילתו כלשון

משנה המונה והולכת את פרטיה כמו "ארבעה אבות נזיקין" או "אבות מלאכות

ארבעים חסר אחת", וסופו תפילה וייחול לב לצור ישראל שכאז כן עתה יקום לעזרת ישראל.

בפיוט זה אין אקרוסטיכון (ראשי טורים), לא משקל ולא חרוז. כוחו הוא בקריאתו בפה והשמעתו

לאוזן. המצלול של הקטע, ובמיוחד ריבוי השימוש באות צדי, יוצרים את האווירה שעל שפת

הים; הננו שומעים את רחף השחפים ציוצי הציפורים שאון הרוח והמיית הגלים הנשברים ונמוגים

בשוניות החוף. מסביב יהום הסער; מצוקת הצאן, הלא הוא ישראל

המפחד מרודפו המצרי ומאימת הים, וצועק למשה הציר הנשלח להם. משה צועק אל ה'. בתשובת

הצור לציר אין את הקריאה האלוהית למשה: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". את הקריאה הזו מתמצת ראב"ע

במשפט: צֵא וְחַלֵץ צֹאנִי מִיַד צָר!

פיוט אחר הוא של רבי

משה הלוי (בגדד המאה ה-18) המתאר את השירה והמצב שקדם לה. הפזמון החוזר הוא "אָז

יָשִׁיר מֹשֶׁה יִשְׂרָאֵל הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'". ודאי שמתם לב, שני מילים

הושמטו מהטכסט המקורי והם: "ובני" ישראל. ו"את" השירה הזאת לה'.

נכון הדבר לומר שהמילים הושמטו בשביל להתאים את משקל השיר במספר תנועותיו. אך אפשר

ורצה הפייטן לרמז לנו על דעה המובאת במדרשי חז"ל, האומרת, שרוח הקודש נחה על ישראל

ומשה והם שרו את השירה בבת אחת כאיש אחד בלב אחד מבלי שהתכוננו לכך קודם לכן. אָז יָשִׁיר

"מֹשֶׁה יִשְׂרָאֵל". משה הוא ישראל וישראל הם משה. רוח השירה המהדהדת בהם

משל ה' היא. הוא שהניח עליהם את רוח קדשו. ועל כן, אין שירה זו משויכת לאדם,

"הַשִּׁירָה הַזֹּאת -לַה'!".

אָשִׁיר לָאֵל גָּאֹה גָּאָה      הֶרְאָה

יָדוֹ הַנִּפְלָאָה

עַל צַר לְפָנָיו הִתְגָּאָה       וְאָמַר

מִי הוּא ה':

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה יִשְׂרָאֵל    הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה':

מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ     בְּמֵי אַדִּירִים צָלְלוּ

שָׁמְעוּ עַמִּים אָז נִבְהֲלוּ    וְאָמְרוּ אֵין אֵל כַּה':

שַׁוְעַת עַמְּךָ הִקְשַׁבְתָּ        וְיַם סוּף לָהֶם בָּקַעְתָּ

וְרוֹדְפֵיהֶם בּוֹ טִבַּעְתָּ       נִלְחַמְתָּ לָהֶם ה':

הִגְדִּילוּ מַהֲלָל לִשְׁמוֹ       מֹשֶׁה

וְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ

עַל סוּס רוֹכְבוֹ יָם כִּסָּמוֹ  אָז שָׁרוּ שִׁירָה לַה':

הַלְוִיִּם שָׁרוּ בִמְחוֹלוֹת.    כִּי מִצְרַיִם בָּא בִמְצוֹלוֹת.

וַיְכַסּוּמוּ הַתְּהוֹמוֹת.        אָז הֶאֱמִינוּ בַה':

חָזָק הָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ.        עַל

הַר צִיּוֹן נַחֲלָתְךָ

מָקוֹם מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ.      כּוֹנְנוּ

יָדֶיךָ ה':

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה יִשְׂרָאֵל הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה':

ומה נפלא פיוטו של רבי

דוד בן רבי אהרון בן חסין (מכנאס מרוקו המאה ה-18) שהפליא

בפיוט רשות לנשמת כל חי, לספר את מעשה קריעת ים סוף ושירת ישראל. בפיוטו ירוץ הקורא,

כי בו כלולים ובלולים וארוגים במעשה אומן עיקרי מדרשי חז"ל בלשון משובבת נפש.

והרי הוא לפניכם כלשונו וככתבו:

מַלְכִּי מִקֶּדֶם אֱלֹהִים                 מַלְכוּתוֹ

בַכֹּל מָשָׁלָה

גָּבוֹהַ עַל כָּל גְּבוֹהִים      

           מַבִּיט בְּנֶפֶשׁ שְׁפָלָה

פָּדָה בָנִים מִשּׁוֹבֵיהֶם     

           בְּרֹן בְּחֶדְוָה

וּבְגִילָה

כַּסְפָּם וּזְהָבָם שָׁלְלוּ       

           וַיִרְדְּפוּם חִישׁ מְהֵרָה

מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ                בְּתוֹךְ הַיָּם

יָרֹה יָרָה:

זֶה הַיָּם גָּדוֹל עֵת נִבְרָא              צוּר עוֹלָמִים הִתְנָה

עִמּוֹ

תְּנַאי כַּדָּת וְכַשּׁוּרָה       

           לִהְיוֹת נִקְרָע לִפְנֵי עַמּוֹ

הִקְדִים רְפוּאָה לַצָּרָה    

           אֵל עֶלְיוֹן בְּתַעֲצוּמוֹ

וּבְעֵת קָרַב וּבָא יוֹמוֹ      

           עָבְרוּ בוֹ עֵדָה טְהוֹרָה

מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ                בְּתוֹךְ הַיָּם

יָרֹה יָרָה:

מֹשֶׁה בֶן עַמְרָם בְּעָמְדוֹ               וַיֵּט מַטֵּהוּ עַל יָמָּה

הִתְחִיל לְהַתְרִיס כְּנֶגְדּוֹ               בְּטַעֲנַת דִּין

קְדִימָה

עַד נָתַן יָדוֹ עַל יָדוֹ         

           ה' אִישׁ מִלְחָמָה

יְמִין ה' רוֹמֵמָה                         כִּי

בָהּ נָתַן לָנוּ תוֹרָה

מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ                בְּתוֹךְ הַיָּם

יָרֹה יָרָה:

וּבְשׁוּב הַיָּם לְאֵיתָנוֹ       

           מִצְרַיִם לִקְרָאתוֹ נָסוּ

צוּר הַמַּשְׁבִּיחַ שְׁאוֹנוֹ                  רָמָה בוֹ רוֹכֵב

וְסוּסוֹ

גַּם פַּרְעֹה שָׁבַר גְּאוֹנוֹ                 וְהָעָם אֲשֶׁר

בְּאַרְצוֹ

כֻּלָּם בְּתוֹכוֹ נִרְמְסוּ                    כְּמֵגִיס בְּתוֹךְ קְדֵרָה

מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ                בְּתוֹךְ הַיָּם

יָרֹה יָרָה:

רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם    

           כִּרְאוֹת מֹשֶׁה אִישׁ נֶאֱמָן

כְּבוֹד הָאֵל חַי וְקַיָּם                   וְכָל

נִסְתָּר וְכָל נִטְמָן

כְּאִישׁ בָּחוּר נִגְלָה בַיָּם               וּבְסִינַי כְּזָקֵן

רַחְמָן

בְּתוֹךְ מֶרְכַּבְתוֹ אַרְגָּמָן                אֵין לוֹ שִׁנּוּי

גַּם תְּמוּרָה

מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ                בְּתוֹךְ הַיָּם

יָרֹה יָרָה:

לְגוֹזֵר יָם סוּף לִגְזָרִים    

           שִׁירָה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים

בִּנְפֹל בְּמַיִם אַדִּירִים      

           שָׁרִים רַבִּים כְּחוֹלְלִים

לְנוֹגְנִים קִדְּמוּ שָׁרִים                 נָצְחוּ

מְצוּקִים אֶרְאֶלִּים

כִּי עֲלֵיהֶם הֵם מְעֻלִּים    

           לְשֵׁם לִתְהִלָּה

וּלְתִפְאָרָה

מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ                בְּתוֹךְ הַיָּם

יָרֹה יָרָה:

דָּחֲקוּ מַלְאֲכֵי מַעְלָה       

           לוֹמַר שִׁירָה לֵאלֹהֵינוּ

אַחַר עֵדָה הַכְּלוּלָה        

           בֵּינֵינוּ וּבֵין נָשֵׁינוּ

הִשְׁתִּיק אוֹתָם צוּר נַעֲלָה            עֲלִילוֹת אֵלָיו נִתְכָּנוּ

וַיָּשִׁירוּ וַיָּרֹנּוּ                            לְאַחֲרֵי כֻלָּם

שִׁירָה

מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ                בְּתוֹךְ הַיָּם

יָרֹה יָרָה:

וְגַם מִרְיָם הַנְּבִיאָה        

           אֶת הַתֹּף

בְּיָדָהּ לָקְחָה

עָנְתָה בִרְעָדָה וְיִּרְאָה     

           נְשֵׁי עַמִּי שִׁיר וּשְׁבָחָה

שִׁירוּ לַה' כִּי גָאָה          

           עַל כָּל אֲשֶׁר דַּעְתּוֹ זָחָה

עִבְדוּ ה' בְּשִׂמְחָה          

                       הַמּוֹצִיאִי מִכָּל צָרָה

מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ                בְּתוֹךְ הַיָּם

יָרֹה יָרָה:

דּוֹד וְאָהוּב דָּגוּל בְּכָל                 נְעִימוֹת חָסִין

בְּשֵׁמוֹת

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בּוֹרֵא הַכֹּל             אֵלָיו

נִגְלוּ תַעֲלוּמוֹת

תּוֹלֶה עוֹלָם כְּמוֹ אֶשְׁכּוֹל             יִבְנֶה עָרִים הַנְּשַׁמּוֹת

אָז נִשְׁמַת כָּל חַי בְּאֵימוֹת                       תְּהַלֵּל

שְׁמוֹ בְזִמְרָה

מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ                בְּתוֹךְ הַיָּם

יָרֹה יָרָה:

הרב דוד מנחם הוא פייטן, מוזיקאי וסופר.

 

 

המים כחֵמה וכחומה – אין שופטים את המשעבדים ואת המשועבדים בצורה

דומה

וַיָּשֻׁבוּ

הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים

אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם, לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה

בְּתוֹךְ הַיָּם, וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. 

 (שמות יד, כחכט)

 

'והמים

להם חֹמה' – שירד סמאל ואמר לפניו:

רבונו של עולם, לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים ואתה עושה

להם נסים? והיה משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חֵמה ובקש לטבען. מיד השיב

לו הקב"ה: שוטה שבעולם, וכי לדעתם עבדוה? והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך

טרוף דעת, ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון?! כיון ששמע שר של ים אותה חֵמה שנתמלא על

ישראל, החזירה על מצרים שנאמר 'וישובו המים' ששבו מישראל על מצרים.

(ילקוט שמעוני שמות פרק יד, סימן רלד)

 

…על

הנסים שעשה להם במצרים לא טען [סמאל], משום דהגם דהיו נשחתין במצוות, כמו שעבדו עבודה

זרה והפרו ברית מילה, אבל מאושרין היו במידות שלא היה

בהן לשון הרע, והיו אוהבין זה את זה, ולכך בציבור הקדוש

ברוך הוא עושה להם נסים, אבל במים, שנחלקו לד' כתות, ויש שאמרו "נשובה מצרימה", הלשין שצריך לדון אותם כיחדים, והן נכרתין על עבודה זרה ואיך

אתה עושה להן נסים?

אמנם

המסתכל יִראה דבקמא [=בפסוק כב]

כתיב "והמים להם חומה" רק בכתוב השני [כט]

כתוב חמה בלא "ו", ועל זה דרש המדרש שנתמלא חימה,

והוא דבאמת אמר להם משכו מעבודה זרה והדבקו במצוות,

והם עשו תשובה על עבודה זרה שהאמינו בה', וכן מלו עצמם ובשר בניהם ועבדיהם, ולכן לא

היה להם לצעוק להם על שה' יתברך עשה להן נסים במצרים… רק כאן, כאשר אמרו "אנוסה

מפני ישראל, כי ה' נלחם להם במצרים", הלא הודו כי ה' נלחם וחזרו בהן לנוס מפניהם,

אם כן גם הם עשו תשובה? (ומפני זה זכו לקבורה) על זה צעק "הלא גם ישראל עבדו עבודה

זרה במצרים ונמחל להם, אם כן מפני הללו ניצולים והללו יהיו נטבעים"? על זה השיב

הקב"ה: "שוטה…" אבל המצרים הוא להיפך, דעבדו

עבודה זרה מתוך הרווחה והשלוה והתשובה היתה מתוך הטֵרוף

שנהממו בים, ולכן הם נטבעים וישראל עושה להם נסים. יתן ה' יתברך שבני י שראל ישובו לה' מתוך הרווחה, אמן.

(משך חכמה שמות יד, כט)

 

 

נבואתה

של מרים

'ותקח מרים הנביאה': וכי היכן

מצינו שנביאה היתה מרים? אלא, שאמרה לאביה סופך אתה מוליד

בן שמושיע את ישראל מיד מצרים, מיד 'וילך איש מבית לוי ויקח וגו' ותהר ותלד בן וגו" ולא יכלה עוד הצפינו', נזף בה אביה אמר לה:

בתי, היכן נבואתיך?

ועודה מחזקת בנבואתה, שנאמר 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו' ואין יציבה

אלא נבואה שנאמר 'ראיתי את יי נצב על המזבח' ואומר

'ויבא יי ויתיצב' ואומר 'קרא את יהושע והתיצבו וגו"

מרחוק אין מרחוק בכל מקום אלא

רוח הקדש, שנאמר 'מרחֹק יי נראה לי'

לדעה, אין דעה אלא רוח הקדש,

שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את יי וגו"

'מה יעשה לו' אין עשייה אלא רוח הקדש,

שנאמר 'כי לא יעשה יי אלהים דבר'

אחות אהרן ולא אחות משה, ומה תלמוד לומר אחות

אהרן? אלא לפי שנתן נפשו אהרן על אחותו נקראת על שמו.

(מכילתא בשלח,

מסכת דשירה פרשה י)

 

 

אין

הקב"ה מיחד שמו על הקללה"

'ותשר

דבורה' (שופטים ה, א – מתוך ההפטרה לפ' בשלח) – לא כתוב "לה'" כמו בשירת הים

ובשירת דוד, משום דכתיב : "אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ

יְהוָה – אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ" וברק החרים את מרוז

בארבע מאות שופרות (בבלי מועד קטן טז, ע"א) ואין הקב" מיחד שמו על הקללה, כמו שאמרו חז"ל

(בראשית

רבה ג, ו) ועוד דנסתקה ממנה שכינה , כמו שאמר ריש לקיש (פסחים סו, ע"ב), לכן לא כתוב "השירה הזאת לה'".

חסר מקור

 

 

החכמה והנבואה כפופות לתכונות מוסריות

אמר

רב יהודה אמר רב: כל המתיַהֵר – אם חכם הוא' חכמתו

מסתלקת ממנו; אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו – מהִלל,דאמר מר: התחיל מקנטרן בדברים וקאמר

להו הלכה זו שמעתי ושכחתי; אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו – מדבורה, דכתיב (שופטים ה) 'חדלו פרזון בישראל חדלו עד

שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל וגו" וכתיב (שופטים ה) 'עורי עורי דבורה עורי עורי

דברי שיר וגו". ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו;

אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו.

(בבלי פסחים דף סו, ע"ב)

 

 

אמונה אמיתית אינה קשורה לנסים

…אנחנו

למדים מ"בשלח" דבר גדול מאד והוא שהנס, ההתגלות, וגם התעלות האדם לשירה על

רקע נס של התגלות – כל זה אינו אלא אפיזודה חולפת שאין לה השפעה על ההמשך. ואילו מה

שמתמיד אינה השירה של החיים, אלא הפרוזה של החיים. ודווקא במסגרתה של אותה פרוזה של

חיים – וילנו, וילונו, וילונו, ומים אין לשתות, והלחם קלוקל

ו"היש ה' בקרבנו" – דווקא במסגרת זו ניתנת תורה לישראל: "שם שם לו חוק ומשפט", ושם נקבעה השבת, שהיא המוסד המרכזי של

הקיום היהודי על-פי התורה…

האמונה

אינה ניתנת מן החוץ, ואיננה יכולה להינתן מן החוץ. היא יכולה לצמוח רק ממאמץ האדם,

מהכרעתו ומהחלטתו.

(י.ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 48-49)

 

 

הנטיעות מקשרות את האדם לנצח

'כי

תבואו אל הארץ ונטעתם': אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אף על פי שתמצאו אותה מליאה

כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות,

שנאמר 'ונטעתם כל עץ מאכל'. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים

לבניכם. שלא יאמר אדם, אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד מתיגע

לאחרים? למחר אני מת. אמר שלמה: 'את הכל עשה יפה בעתו, 'גם

את העלם נתן בלבם' (קהלת ג יא), העלם

כתיב, חסר וא"ו. מהו כן? אילולי שהקדוש ברוך הוא העלים

מלבו של אדם את המיתה, לא היה אדם בונה ולא נוטע, שהיה אומר, למחר אני מת, למה אני

עומד ומתיגע לאחרים? לפיכך העלים הקדוש ברוך הוא מלבות של

בני אדם את יום המיתה, שיהא אדם בונה. זכה, יהיה לו. לא זכה, לאחרים.

(מדרש תנחומא קדושים

סימן ח)