בשלח תשע"ד (גליון מספר 833)


גיליון 836 בס"ד פ' בשלח, שירה, ט"ו בשבט תשע"ד



פרשת בשלח

גליון מס' 833 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן

אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ

וַתֵּצֶאן כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים

וּבִמְחֹלֹת.

(שמות טו, כ)

 

ותקח

מרים הנביאה – היכן נתנבאה כשהיתה

אחות אהרן קודם שנולד משה אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו' כדאיתא בסוטה (דף יב) ד"א אחות אהרן לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה

נקראת על שמו.

(רש"י שם,שם)

 

אמרו

חז"ל (מכילתא בשלח השירה ג) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, והודיענו כי מרים הנביאה מקלסת לשכינה

וכל הנשים אחריה ואומרת השירה הזו בעצמה כמשה ובני ישראל. ועוד תמצא עיקרים גדולים

שבתורה מפורשים על ידי נשים כענין העולם הבא הנקרא צרור החיים על ידי אביגיל, וענין

תחית המתים וסדרי תחינה על ידי חנה, וענין הגלגול על ידי התקועית וכל זה יורה שאין

האשה דבר טפל לגמרי אבל יש לה עיקר. ודרשו חז"ל במסכת מגילה (יד ע"א) שבע נביאות הן. אלו הן, שרה, מרים, חנה, דבורה,

חולדה, אביגיל, אסתר, וזה כנגד שבע מדות המקבלות וזה מבואר. בתופים ובמחולות. היו הנשים

האלו גדולות בחכמה, וכמו שדרשו חז"ל (מכילתא בשלח השירה ג) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל…

(רבנו בחיי שם, שם)

 

 

 

"כִּי מָחֹה אֶמְחֶה" או

"תִּמְחֶה – אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק"

רמי פינצ'ובר

לזכרו המבורך של אבינו ר' אליעזר פינצ'ובר ז"ל

 שהלך לעולמו השבוע

לפני 6 שנים

פרשתנו, פרשת היציאה וההצלה ממצרים שמרכזה הוא "שירת

הים", מסתיימת באקורד של מלחמה בעמלק ובשבועת ה' ובהבטחתו: "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות יז, 14). אולם פרשת

"כי תצא למלחמה" – מסתיימת

בפסוק הידוע: "וְהָיָה

בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה אֱלֹהֶיךָ

נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח". מחייה

שמשמעותה בלשונו של רש"י על אתר: להשמיד "'מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור

ועד שה' (שמואל א' טו, ג)שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה".

הסתירה הזו שבין ההבטחה האלוהית ל"פתרון הסופי של בעית

עמלק" – לבין הצווי האישי מכל אחד מאתנו, לבצע לכאורה באופן מעשי, את "הפתרון

הסופי" הזה, היא לדעת פרופ' אבי שגיא תוצאה של מעשיו החמורים של עמלק.1

התוצאה באה לידי ביטוי מעשי, בצווי האלוהי לשאול מלך ישראל הראשון, לנקום ולהשמיד

את העם – שהיה התוקפן הראשון שהעז לפגוע בעם ישראל ולצנן את חום הנצחון וההצלה האלוהית

של עם ישראל על מצרים.

וכך מצוה אלוהים באמצעות הנביא שמואל את המלך שאול: "כֹּה אָמַר

ה' צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שָׂם לוֹ

בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם

אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל

וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר." (שמואל א טו,

2- 3)

שגיא מפליא להציג מולנו את כל קשת הדעות והפרשנויות לדרישה

האולטימטיבית הזו, שאינה מבחינה בין החוטאים לחפים מפשע – כמראָה שדרכה אנו מביטים

אל "מעמדו של המוסר במסורת היהודית".

הדרישה לנקמה

ללא הבחנה בעם אשר פגע בעם ישראל, איננה היחידה בתורה והיא חוזרת בדרישה של אלוהים

למשה לפני מותו: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת

הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ". (במדבר לא, 2- 3)

אבל רוב הפסוקים בתנ"ך העוסקים בנקמה מתייחסים לנקמה אלוהית ולא

לנקמה אנושית לדוגמא: ‏‏"לִי נָקָם וְשִׁלֵּם" (דברים

ל"ב, 35). "כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב

לְצָרָיו" (דברים ל"ב, 43)."אֵל נְקָמוֹת

ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ. הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל עַל

גֵּאִים" (תהילים צ"ד, 1).

כפי שהראו שגיא וזיוון,2 לכל אורך הדורות

– חכמינו הפליאו בפרשנותם "האלגורית סימבולית", שלפיה 'עמלק' אינו

עם קונקרטי, אלא רעיון, מטאפורה, לכוחות הרעים בעולם, שחובה להילחם בהם רוחנית. לסיכום

ביניים ניתן לתמצת את ההיבט המוסרי, במשפטו המופלא של הרמב"ם: "אין משפטי

התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם". (רמב"ם משנה תורה, הלכות שבת ב' ג')

אבל

למרות זאת, שאלת מוסריות מעשה הנקמה בחפים מפשע, בעינה עומדת וניתן לומר שהנקמה

עומדת על הפרק לכל אורך חייו של עם ישראל והעולם כולו, מימי קין, שאול ואגג ועד

ימינו.

שני מנהיגים דגולים הצדיקו באופן מפורש – במלחמת העולם השניה

– את הפגיעה בחפים מפשע, בנימוק הנקמה. ראש ממשלת בריטניה צ'רציל, אמר בשידור לאומה

ש: "חיל האויר

המלכותי מטעים את העם הגרמני מדי חודש בחודשו, מטעמן של המצוקות שהם הנחיתו על

האנושות, ואף משלם להם שבעתיים על כל אשר עשו"3 (צ'רצ'יל שידור רדיו 1941)

נשיא

ארה"ב בשלהי המלחמה – הארי טרומן, אמר בנאום לאומה מיד לאחר הטלת הפצצות

הגרעיניות על יפן: "השתמשנו בפצצה (האטומית) נגד – מי

שהתקיפונו בלא אזהרה מוקדמת בפרל הרבור, נגד – מי שהרעיבו והיכו והוציאו להורג

שבויי מלחמה אמריקנים, נגד – מי שזנחו כל יומרה לציית לחוקי המלחמה. השתמשנו בה

כדי לקצר את המלחמה…" (נאום

לעם האמריקאי 12 אוגוסט 1945)

נשאלת

השאלה: האם הפצצות "בעלות הברית" שפגעו במכוון בנשים וילדים

במהלך מלחמת העולם השניה, היו מעשה מוסרי, העומד במבחן הפרשנות המוסרית היהודית

לאורך הדורות?

משוררי דור התקומה עוד לפני ימי החושך של המאה עשרים, נדרשו

לנושא הנקמה וידועות השורות המרטיטות של ביאליק (בשירו "על השחיטה" המצוטט לעיתים באופן מגמתי

הפוך מכוונת המשורר), אשר בעקבות הפוגרום

בקישנב בשנת 1903 כתב בעוז כנגד רעיון הנקמה:

וְאָרוּר הָאוֹמֵר:

נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת,

נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא-בָרָא

הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם

אֶת-הַתְּהוֹם!"4

40 שנה מאוחר יתר בעצם ימי מלחמת העולם השניה (1943) כתב המשורר יעקב

אורלנד (ניצול פוגרום בעצמו) את שיר הלוחמים היהודים בנאצים (המנון החי"ל –

הבריגדה היהודית):

דָּמֵנוּ נָהָר וָאֶשֶׁד, 

בְּרִיתֵנוּ

קוֹרֵאת – נָקָם!

נִשְׁבַּעְנוּ,

נִשְׁבַּעְנוּ, אַחִים, לַנֶּשֶׁק

אֲשֶׁר

לֹא יָשׁוּב רֵיקָם.


עֲלִי נָא, עֲלִי

שַׁלְהֶבֶת

שֶׁלִּי,

בְּדַם

חֲלָלַיִךְ הַדְלִיקִי-נָא אוֹר!

הֲיִי-נָא,

הֲיִי

שַׁלְהֶבֶת

שֶׁלִּי,

בְּפִי חַיָּלַיִךְ מִזְמוֹר5.

ומצד

שני היה זה "יורשו" המוסרי של ביאליק, שבעצם אותם הימים הנוראים, שורר

את המשפט האלמותי:

כי צדיק בדינו השֶלַח,-

אך תמיד, בעוברו שותת,

הוא משאיר, כמו טעם מלח,

את דמעת החפים מחטא. (נתן אלתרמן, שירי מכות מצרים, "בדרך

נא אמון", ג'; 1944)

אלתרמן

איננו מתכוון להכשר המשפט הידוע "במלחמה כמו במלחמה"6, אלא להיפך, אלתרמן מציב

אל מול פנינו את הפן האנושי של האויב, הוא קורא תיגר על נוהגי ההיסטוריה

ואכזריותיה. אלתרמן מחבר מחדש את החיבור של פרשתנו בין מצרים ועמלק, שומע את הצעקה

הגדולה שנותרה נשכחת במצרים וכואב את כאבו של האדם הפשוט והאנונימי, הסובל על לא עוול

בכפו, בשל כוחות גדולים וחזקים ממנו.

חז"ל הצליחו לקעקע אפילו את תאוות הנקם הזו. מסורת שמוסרים לנו

חז"ל על זרעו של עמלק, יחד עם שאר צאצאי אויבינו:

מבני

בניו של המן לימדו תורה בבני ברק; מבני בניו של סיסרא לימדו תינוקות בירושלים;

מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים. מי הם? שמעיה ואבטליון. (בבלי גיטין נז ע"ב)

ניתן לומר שחז"ל מנסים לומר לנו, שהצווי המעשי לאלוהים ולאדם למחיית

עמלק, שמשמעותו המעשית היא נקמה ופגיעה פיזית בחפים מפשע בשעת

מלחמה, פג תוקפו עוד בתקופת התנאים – וגם בימינו – ושצאצאים של גדולי אויבינו וביניהם

גם העמלקים – שאלהים עצמו נשבע להלחם בהם עד עולם, הפכו לגדולי ידידינו.

יתר על כן, בני בניו של המן (האגגי-העמלקי!) הפכו להיות 'אנחנו'. המסורת

הזו מבקשת ללמד אותנו שהאויב של היום הוא האח ואף המורה של המחר. כולנו דומים הרבה

יותר משאנחנו שונים.

יתכן ומסורת זו מבקשת גם לטעון, שאלוהים שמח כביכול – בבחינת "נצחוני

בני" – שמסע הנקמה האישי שלו בעמלק נכשל, שהרי כשלונו הוליד כמה וכמה מגדולי

תלמידי החכמים של עם ישראל – חכמים שהיפרו והפיצו בעם ישראל ובעולם כולו – את המסר

הגדול של תורת האל: " דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם."7  (משלי

ג 17)

1. במאמרו החשוב "עונשו של עמלק: דרכי התמודדות של המסורת היהודית עם הבעיה

המוסרית", בתוך מאוטנר, שגיא ושמיר (עורכים), רב תרבותיות במדינה

דמוקרטית יהודית, ת"א 1998 עמ' 477-510

2. גילי זיוון ב"שבת

שלום" לפרשת "זכור" "תצוה" תשע"ג נדרשה לנושא זה במאמרה

"מחיית עמלק – אתגר מוסרי".

3. מפליא שזו ממש הלשון התורה בהקשר לקין "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן"

(בראשית ד 24)

4. דברים ברוח זו כתב גרשם שלום – שהתנגד לעונש המוות לאייכמן –

לאחר תלייתו:"לפשעיו של אייכמן אין עונש מתאים בדיני החברה האנושית. בדבר זה

כולם מסכימים. אין כל יחס אפשרי בין הפשע ועונשו…" ("דברים בגו א'"

עמ' 118) וראו גם ביאליק בשיר " יָדַעְתִּי,

בְּלֵיל עֲרָפֶל".

5. לימים נפוצה השמועה,

שערב הוצאתה להורג של חנה סנש נשמע מאחד התאים קול שירת אישה, שזימר את "עלי

נא, עלי, שלהבת שלי". זה היה קולה של חנה. למחרת בבוקר הודיע לנו קצין

הונגרי, שחנה הוצאה להורג.  (ראובן דפני

בספר "חנה סנש")

6.

"בעת מלחמה ידום חוק" ראו דיונו המקיף והמעמיק של מיכאל וולצר

בספרו הקלאסי "מלחמות צודקות ולא צודקות" מעמ' 299 ואילך.

7.

שהרי הלל שהיה תלמידם של שמעיה ואבטליון אמר: "הוה מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום

ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

רמי פינצ'ובר הוא מהנדס.

 

 

השירה מחברת בין

העולמות והזמנים

'אז ישיר משה' אז ישיר ישראל לשעבר ויש אומרין

לעתיד לבא. (מכילתא

פרשת בשלח מסכת דשירה פרשה א) גדולה שירה שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה לעולם

הבא.

(סיפרי פרשת האזינו פיסקא שלג)

 

 

"וחיי עולם נטע בתוכנו": סדרי עדיפויות ראויים

רבן יוחנן בן זכאי היה אומר: אם היתה נטיעה

בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך משיח – בֹּא ונטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילו.

(אבות דרבי נתן, נוסח ב' ל"א)

 

ר' שמואל מתני בשם ר' יהודה: אם יאמר לך אדם מתי

קץ הגאולה באה, אל תאמין בו, לפי שכתוב 'כי יום נקם בלבי' ליבא

לפומא לא גלי, פומא למאן גלי?! (לבי לא גילה לפי, למי יגלה פי את הדבר?).

ר' ברכיה ור' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמרו:

ג' סימנים סימנתין לך בקברו של משה, שנאמר 'ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית

פעור' (דברים לד ו) וסוף סוף 'לא ידע איש את קבורתו' (שם שם) בדבר שנתתי לך סימני סימנים, אין כל בריה

יכולה לעמוד עליו על הקץ, שנאמר 'כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ' (דניאל יב ט) על אחת כמה וכמה.

(מדרש תהלים מזמור ט)

 

…אבל אלה שמפתים עצמם ואומרים שיעמדו במקומם

עד שיבוא המלך המשיח לארץ המערב (מרוקו) ואז יהיו יוצאים והולכים לירושלים – איני

יודע איך יבטל מהם זה השמד! אלא עוברים הם ומחטיאים זולתם. ובכמותם אמר הנביא,

עליו השלום: "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמר: שלום שלום ואין שלום" (ירמיהו ח, יא) כי אין זמן לביאת המשיח עד שתולים בו ואומרים

עליו: הוא קרוב או רחוק. וחיוב המצוות אינו תלוי בביאת המשיח – אלא אנחנו

מחויבים להתעסק בתורה ובמצוות ונשתדל להשלים עשייתן. ואחר שנעשה מה שאנחנו

מחויבים, אם יזכה ה' לנו או לבני בנינו לראות המשיח – הרי זה טוב יותר; ואם לא –

לא הפסדנו כלום, אלא הרווחנו בעשייתנו מה שאנחנו מחויבים.

(מתוך איגרת השמד לרמב"ם)

 

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ

לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'. (ויקרא יט, יח) "פירוש הנקמה בחברו דומה לאדם שמחתך בשר ולא

נזהר היד שאוחז בסכין והכה בסכינו על ידו השנית, האם תעלה על הדעת לחזור ולהכות את

היד החותך ולנקום בה?

(העמק דבר שם;

1880)

 

אם תרצה להנקם מאויבך תוסיף מעלות טובות

ותלך בדרכי ישרים, ובזה ממילא תנקם משונאך, כי הוא יצטער על מדותיך, ויתאבל בשמעו

שמעך הטוב. אבל אם תעשה מעשים מכוערים, אז ישמח שונאך על קלונך וחרפתך. והנה הוא

מתנקם בך.

(קיצור שו"ע

סימן ל, איסור רכילות, סעיף ח')

 

חברות וחברים יקרים

לפני כ- 3 חודשים התחלנו מחזור חדש של

"שבת

שלום"

אנו מביאים לכם מדי שבוע מאמרים, דברי תורה, דרשות ופרשנויות

המבטאים, מתוך מקורותינו והגותנו,

מסרים של צדק, שלום וכבוד לכל אדם שנברא בצלם.

 

קרן הולנדית התומכת בשלום ובדוקיום מאפשרת לנו לעמוד בהוצאות

הכרוכות בהפקת הגיליון ובהפצתו. אנו שמחים בשותפותכם הערכית,

בתמיכתם הרגשית,

בדברי התורה ,

בעזרתכם בהפצת שבת

שלום

ובתרומות המסייעות להמשך קיום מפעלנו המשותף.

 

בשנים האחרונות,

חלה ירידה משמעותית

בשערי החליפין של היורו ושל הדולר והדבר משפיע על תקציבנו לכן,

כדי שנוכל להמשיך

בפרסום

ובהפצת "שבת שלום" בארץ ובעולם, ללא פרסומת מסחרית, אנו

זקוקים לכם יותר ויותר כשותפים נאמנים

 

את תרומתכם הפטורה ממס יש לשלוח

בהמחאה לפקודת עוז ושלום

לעוז ושלום (לידי מרים פיין)

רחוב דוסטרובסקי 9,

דירה 4

ירושלים 9339806

לפרטים נוספים,

ניתן לפנות למרים

פיין

בטל. 0523920206

או בדוא"ל: ozveshalomns@gmail.com

 

בתודה ובברכה לשנה של צדק ושלום

מערכת "שבת שלום"

                       "עוז ושלוםנתיבות שלום"