בשלח תשע"ג (גליון מספר 784)




פרשת בשלח

גליון מס' 784 תשע"ג
(קישור לדף המקורי)

וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב

מִצְרָיִם.

(שמות יד, ז)

 

 

רכב בחור – רכב חשוב ומבוחר.

(רשב"ם שם, שם)

 

וכל רכב מצרים – …ומהיכן היו הבהמות הללו? אם תאמר משל מצרים, הרי נא' (שמות ט) 'וימת כל מקנה מצרים' ואם תאמר משל ישראל, והלא נא' (שם י) 'וגם מקננו ילך

עמנו'. משל מי היו? מ'הירא את דבר ה" – מכאן היה רבי שמעון אומר: כשר שבמצרים

הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו.

(רש"י שם, שם)

 

כשר שבגוים הרוג. אין הפירוש להרוג הכשר, שזהו מעולם לא אמרו רז"ל דיש להרוג

את הגוים – כי אם המינים והאפיקורסים מורידין אותם ולא מעלין (ע"ז

כו ע"ב), אבל על הגוים לא אמרו מעולם, וחס ושלום

לומר כך. אלא פירושו בכהאי גוונא – במלחמה, שאם בא עליך גוי למלחמה

ונפל בידך באותה מלחמה – אל תרחם עליו כלל – ותהרגהו, כאשר היה בכאן שמצריים באו

על ישראל והרגו אותם ואת בניהם, ועל כיוצא בזה אמרו 'הרוג'. וכן בפרשת שופטים אמר

הכתוב (דברים כ, ג) "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על

אויביכם", שאם יפלו בידכם אל תרחמו עליהם, שגם הם אינם מרחמים עליכם (סוטה

מב.), וזה בגוים שבאו על ישראל למלחמה, והם אויביהם

לוחמים בם. אבל על הגוים שעשו טובה עם ישראל נצטוינו מפי הקב"ה שלא לעשות להם

רע, שהרי המצריים עצמם שהרגו את בניהם, ושעבוד הקשה שעשו להם – בעבור שהיו ישראל

דרים בארצם ציוה הקב"ה לגמול חסד עם בניהם, שנאמר (דברים כג, ח) "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", כל שכן הגוים שאין עושים רע

לישראל שלא נגמול להם רע, דאיך יהיו דברי חכמים סותרים את הכתוב הזה, שהוא פסוק

מלא לעשות טוב למי שעושה לנו טוב. והרי חכמים ז"ל עצמם מהך קרא דכתיב

"לא תתעב מצרי" אמרו (ב"ק צב ע"ב) 'בירא דשתית מיניה אל תשדי ביה קלא', כל שכן האומות השומרים את ישראל

משונאיהם. וכן אמר הכתוב (ר' ש"א טו, ו) "ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה

עשית חסד עם ישראל בעלותו ממצרים", הרי שעשו חסד עם מי שהוא עשה להם חסד.

ואין פירוש דבר זה רק כמו שאמרנו למעלה, דאיירי בגוים שהיו מאבדים את ישראל ונפלו

בידם – אמרו 'כשר שבגוים הרוג'.

 (המהר"ל

מפראג- גור אריה שם, שם)

 

 

 

גילוי, קול, וגאולה

יחיאל גריינימן

באחד מספריו של ישעיהו

לייבוביץ על פרשת השבוע הוא אומר על פרשת בשלח כי "היא אמנם פרשת הגאולה…אולם

זוהי גם פרשת המציאות שלאחר הגאולה". לאחר הגאולה יש שירה, אך יש גם חזרה ליום-יום

האפור.

פרשת בשלח מביאה לנו

את תיאור הנס הגדול של קריעת ים סוף בו נולד עם ישראל כעם, אך היא גם מתארת לנו את

העם כקטן אמונה, המתלונן שוב ושוב ואף עושה זאת מיד לפני ואחרי אותו הנס.

במהלך הדברים אנו עדים

לכך שמשה רבינו ומנהיגותו עוברים ניסיון קשה – סימן לבאות – כאשר יוצאים למסע במדבר.

אנחנו רואים את משה המתפתח כמנהיג הרגיש לצרכי עמו, אך גם סובל מדרישותיהם, למשל באומרו

"…מה אעשה לעם הזה, עוד מעט וסקלני"!

הרב יוסף דב סולובייצ'יק

במסה בשם "גאולה, תפילה ותלמוד תורה" אשר הופיעה בספר "דברי הגות והערכה"

מתייחס למשמעות מושג הגאולה וקושר אותו להיות אדם ואומה בני קול בהיסטוריה האנושית

וליכולת ההבעה של היחיד ושל הציבור אל מול גורלם, בין היתר ביכולתם להתפלל. הוא אומר:

גאולה זהה… עם התקשרות ההדדית, עם התגלותה של המלה, כלומר עם

הופעתו של הדיבור. בשעה שעם נוטש עולם אילם ובא לעולם של קול, של דיבור ושיר, הוא נהיה

לעם נגאל, עם בן חורין. במילים אחרות, חיים אילמים זהים לשעבוד! חיים שחוננו בדיבור

חיי חירות הם. (עמ' 256)

רבים הקוראים והמפרשים

שראו והדגישו את הפגם בדור המדבר, המתואר בהמשך כ"עם קשה עורף", שהתלוננו

וניסו את ה' ואת משה עשרה ניסיונות במדבר, ועוד הרבה במשך תולדותינו כעם מאז. אך יש

גם לראות בכך ביטוי לחירותם וכניסתם להיסטוריה אחרי תקופה ארוכה של היותם עבדים אילמים

כפי שמתאר יפה הרב סולבוצ'יק במאמר שהזכרתי. יכולתנו (וזכותנו) למחות על עוול ועל מחסור

הם ביטויים לחירות. שתיקה מול אי-צדק, ויתור על זכות הדיבור, זכות המחאה, יש בהם בגידה

במוסר היהודי הבסיסי ביותר. ההולך בדרכו של אברהם אבינו אינו יכול לשתוק אף מול שמים,

וודאי מול שלטון המתעלם מצרכי האזרח ומצוקותיו.

כאשר משה פונה אל ה'

בתחילת הפרשה אל מול הים ומביע את יראתם של העם אחרי שהוא השתיק אותם " ה' ילחם

לכם ואתם תחרישון", (פרק י"ד, פסוק י"ד) הוא נענה במילים של

נזיפה:

"…מה תצעק אלי? דבר

אל בני ישראל וייסעו.." (י"ד,ט"ו) – באותה עת היה צורך

לעשות, ולא רק להתפלל. יש כאן רמז שהיה על משה להתייחס יותר בכבוד לצעקתם. לעומת

זאת כאשר הוא פונה אל ה' במרה "וילנו העם על משה לאמר מה נשתה: ויצעק אל ה'

.." (ט"ו, כ"ד- כ"ה) אין תשובה של השתקת

תפילתו, אלא היענות לה.

יש גם התפתחות משמעותית

בטיב התלונות של העם שעובר מ"סתם צעקה" בימי העבדות במצרים, אל צעקה לה',

והלאה אל מחאה ממוקדת יותר בפרשתנו כאשר יש כתובת לתלונות. התהליך הזה ממשיך הלאה בפרשת

יתרו בהתהוות מערכת שלטונית מפותחת יותר – על פי עצתו של יתרו – הקרויה לצרכי העם ומקלה

את העומס על כתפיו של משה. שיאו של התהליך הזה מגיע אולי בספר במדבר במקרה של תלונתן

של בנות צלפחד המתקבלות אצל משה כצודקות בטענותיהן בענייני ירושה, בתלונתן על אי הצדק

שנעשה להן. מגיעים, אם כן לבסוף, לאישור הזכות של היחיד (ובמקרה ההוא נשים!) לומר אמת

לשליט ברמתו של משה רבינו! קל וחומר שבימינו זכותנו, ואף אחריותנו לומר אמת למנהיגינו.

אין דבר רחוק יותר משלטון מסוגו של פרעה במצרים, שהיה שלטון עריץ ואטום לצרכי האדם

הקטן.

הרב סולובייצ'יק מצטט

מספר הזוהר (רעיה מהימנא, פרשת וארא) תיאור של מהות העבדות

כהעדר קול ותהליך הגאולה עם הגעת משה אל העבדים כמתן קול לעם: "כי אתא משה אתא

קול…" הוא מפרש את הזוהר כך:

קודם לבואו של משה לא היה בנמצא אפילו קול בודד. תלונה לא הוגשה,

אנחה או צעקה לא הושמעו…עבדים קודרים היו, נטולי-קול ואילמים…הם לא היו מודעים

לצורך כלשהו…משבא משה, בא הקול לעולם… משה בהגנו על היהודי חסר הישע, שיקם את רגישותם

של העבדים קהי-הרגש. לפתע הכירו כי כל הכאב, הצער, ההשפלה והאכזריות, כל תאוות הבצע

וחוסר הסובלנות של איש לרעהו, רעות המה. הכרה זו הביאה בעקבותיה לא כאב חד בלבד, אלא

אף הכרה בסבל. עם הסבל באה המחאה הרמה, הזעקה, השאלה הבלתי מבוטאת, התביעה נטולת-האומר

לצדק ותגמול. (עמ' 259)

תיאור זה של הרב סולובייצ'יק

את תחילת תהליך הגאולה במצרים דרך גילוי הקול והיכולת לצעוק ולמחות מבטא רגישות למצבם

של אנשים מדוכאים ולצורך העז שלהם לביטוי סבלם כצעד לקראת מודעות משחררת, ובהמשך לקראת

השחרור עצמו. מצבו של עם ישראל בפרשתנו הוא מצב ביניים עד לקבלת התורה. רק בקבלת התורה

יש השלמה של החלק האלוקי בתהליך הגאולה שהחל במצרים ונמשך במדבר אחרי קריעת ים סוף.

המשך הגאולה בעולם הזה תלוי בעם ובמעשיו.

השנה אנו קוראים את פרשה

זו בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, שהוא גם יום יסוד הכנסת. דברים אלו יופיעו בשבת

אחרי הבחירות לכנסת, אחרי שניתנה לנו במה ציבורית לתלונותינו ואפשרות לבחירת מנהיגות

חדשה למדינת ישראל. אני תפילה שמנהיגינו שזה עתה נבחרו יהיו ראויים, ושתלונותיהם של

האזרחים יישמעו. בפרשתנו מסופר שהיה לעם ישראל מנהיג ראוי ששמע את תלונותיו של העם

והגיב בהתאם לצרכיו במדבר, כאשר פנה אל ה' בשמעו את צעקתם למים ולמזון. בעיניי, מנהיגות

ראויה היא מנהיגות הרגישה לצרכי העם ומצוקותיו, גם אחרי הבחירות. זה כמובן כולל את

צרכי הגר, היתום והאלמנה! מדינה החסרה רגישות זו אינה יכולה לטעון שהיא מדינה יהודית.

רק מי שרגיש לצעקת הדל

ולצרכיו של האדם – כל אדם – ראוי להנהיג את עם ישראל ומדינת ישראל היום.

הערה: אני מודה לרעייתי, דבורה ולחברותא שלי הרב

מרדכי גולדברג על רעיונותיהם בהכנת דבר תורה זה.

הרב יחיאל גריינימן הוא מנהל מחלקת זכויות אדם

בשטחים, שומרי משפט, רבנים למען זכויות האדם.

 

 

אמונה אמיתית אינה קשורה לנסים

…אנחנו למדים מ"בשלח" דבר

גדול מאד והוא שהנס, ההתגלות, וגם התעלות האדם לשירה על רקע נס של התגלות – כל זה

אינו אלא אפיזודה חולפת שאין לה השפעה על ההמשך. ואילו מה שמתמיד אינה השירה של

החיים, אלא הפרוזה של החיים. ודווקא במסגרתה של אותה פרוזה של חיים – וילנו,

וילונו, וילונו, ומים אין לשתות, והלחם קלוקל ו"היש ה' בקרבנו" – דווקא

במסגרת זו ניתנת תורה לישראל: "שם שם לו חוק ומשפט", ושם נקבעה השבת,

שהיא המוסד המרכזי של הקיום היהודי על-פי התורה…

האמונה אינה ניתנת מן החוץ, ואיננה

יכולה להינתן מן החוץ. היא יכולה לצמוח רק ממאמץ האדם, מהכרעתו ומהחלטתו.

(י.ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 48-49)

 

 

"אין הקב"ה מיחד שמו על

הקללה"

'ותשר דבורה' (שופטים ה, א – מתוך ההפטרה לפ' בשלח) – לא כתוב "לה'"

כמו בשירת הים ובשירת דוד, משום דכתיב : "אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ

יְהוָה – אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ" וברק החרים את מרוז בארבע מאות שופרות (בבלי מועד קטן טז, ע"א) ואין הקב"ה

מיחד שמו על הקללה, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ג, ו) ועוד דנסתלקה ממנה

שכינה , כמו שאמר ריש לקיש (פסחים סו, ע"ב), לכן לא כתוב "השירה הזאת

לה'".

(משך חכמה שמות יז,

ח)

 

 

מה בין מצוות לבין מידות ו"נימוסים"? מה מבין יחיד לחברה?

בהתבונן בדרכי התורה, ניראה כי במצוות מעשיות כמו עבודת גילולים יש כרת וסקילה

ושאר מיתות ומלקות, לא כן בנימוסיות ומידות כמו מחלוקת, לשון הרע, רכילות, גזל,

אין מלקות דהוי (מכיוון שהם) לאו הניתן לתשלומין,

או "לאו שאין בו מעשה". אולם, זה דווקא ביחיד העושה, אבל אם הציבור

נשחתין, בזה מצאנו להפך בירושלמי פאה : "דורו של דויד כולם צדיקים היו, ועל-ידי

שהיו בהם דילטורין (מלשינים), היו נופלים במלחמה; אבל דורו של אחאב עובדי גילולים היו,

ועל ידי שלא היו בהן דילטורין (מלשינים), היו יורדים למלחמה ומנצחין בו, שאם הציבור

נשחתין בעבודת גילולים ועריות, על זה נאמר "השוכן אתם בתוך טומאותם", אבל

בנימוסיות, ומידות, לשון הרע ומחלוקת, על זה כתוב "רומה על השמים", כביכול

סלק שכינתך מהם.

וגדולה מזו אמרו, שבמקדש ראשון היו עובדי גילולים ועריות, ובמקדש שני היו

עוסקין בתורה ובמצוות וכו', ומפני שנאת חינם [חרב]; ושם שאלו מי הם גדולים, תנו עיניכם

בבירה שחזרה לראשונים, הרי דאם הציבור נשחתים במידות, גרוע יותר מאם נשחתים במצוות,

ולכן אמר רבי יוחנן (סנהדרין קח): וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עבר על הכל, ולא נחתם גזר-דינם

אלא על שפשטו ידיהם בגזל, דכבתי "כי מלאה הארץ חמס", שעל העריות דין ציבור

יש להם והיה מרחם עליהם, אבל על נימוסיות לא יתכן, ולכן על חילול שבת בעוונות הרבים

שנתפשט אז, יכולים לקוות כי יאחר להם כי הם ציבור, ואף בעבודה זרה אמרו בספרי

"והנפש ונכרתה" שאין הציבור נכרתין, אבל כיוון שפרצו בנימוסיות, הולכים בחרבות

וחצים לחמוס ולגזול ונשחתו במידות, כי המה כחיתו טרף, אז נקום ינקום ה' ולא יאחר.

(משך חכמה יד, כט)

 

 

הנטיעות מקשרות את

האדם לנצח

'כי תבואו אל הארץ ונטעתם': אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אף

על פי שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר

'ונטעתם כל עץ מאכל'. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים

לבניכם. שלא יאמר אדם, אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד מתיגע לאחרים? למחר

אני מת. אמר שלמה: 'את הכל עשה יפה בעתו, 'גם את העלם נתן בלבם' (קהלת ג יא), העלם כתיב, חסר וא"ו. מהו כן? אילולי שהקדוש ברוך

הוא העלים מלבו של אדם את

המיתה, לא היה אדם בונה ולא נוטע, שהיה אומר, למחר אני מת, למה אני עומד ומתיגע לאחרים?

לפיכך העלים הקדוש ברוך הוא מלבות של בני

אדם את יום המיתה, שיהא אדם בונה. זכה, יהיה לו. לא זכה, לאחרים.

(מדרש

תנחומא קדושים סימן ח)

 

 

עם כנסת ראשונה (לכבוד יום ההולדת לכנסת בט"ו

בשבט)

מאת נתן אלתרמן

שוב יהי

יום-אביב, יום תמורות ופליאות.

באוויר ישתובב

ריח מנתה.

וצירים, בדלגם על

גבי שלוליות.

ילכו,

רעי,

הפרלמנטה.

 

הם ישבו, כשגור,

ויקשיבו לנאום

(ישיבה מספר-אלף-ואלף-ושבע)

אחדים יחטפו

לרגעים קצת-נמנום,

אחדים

סתם יישנו

שנת-קבע

 

וינאם המרצה על

יצוא-הפולים,

או על מס החזקת

חתולים-של-בית

(ההיסטוריה

גם לה יש שעות של

חולין,

לסריגה,

לתקון גרבים).

 

אז מאיזה

אשנב-שנפתח איזו דרור

תכנס אל היכל

הכנסת,

תרקד קצת על פני

פטישו של היו"ר,

וכמעט תהפוך את

הקסת

 

ובעופה ילווה

צירים במבט

וידעו: היא

צירה-מזומנת

מרוחו העזה של

אותו ערב-שבט

בו נולדת, אספה

מכוננת.

 

את לא נצח תחיי

באורו של ברק

לא! גם לך עוד

נכונו בעין

ימי-חול ונמנום

וויכוח-של-סרק,

בלי תזמורת ובלי

שנות-אלפים

 

עוד יומך, אספה,

בשגרה יכורסם,

וכבר שן לך

לוטשים למפרע

הלשכה והנייר

האורבים לערשם

של תקופות ודגלים

ואידיאה.

 

אך טובים החולין והפרך הוא טוב.

אם בהם לא יידום

אף לרגע,

כמו לב עקשני

ועמום, קול התוף

שרעם

עת הונף הדגל!

 

שם עתיק לך ניתן,

על "כנסת" נקראת.

אך כמו חצוצרת

רוננת

בך מבקיע (ואל

ייחשב לך לחטא)

גם השם הלועז

"אספה מכוננת".

 

יען לא רק

לכנסת-מקדם את בת

לא רק

לה!…מצמרת עד גזע

בך מכה גם סופת

הקנוונט-בצרפת

וחולפים בך

קרעי-מרסליזה!

 

את יפה כיפות

בבנותיו-של-הדרור

הקמות לעולם

כאנדרטה.

מן הפורום-רומנום

בתוך המצור

עד לכנסת

ה"מגנה-כרטה".

 

לו תמיד תזכרי את

ימי החזיז

בם ניצבת ראשונה

מול רואייך!

ומגע השגרה את

לחך לא יניס

ונעוריך

יוכלו לנייריך!

 

ובתוכנו וגם

בגויים יוודע

כי על אף השנים

והוותק

יעמוד בפתחייך

ללא-חלודה

ברק חרבם של משפט

וצדק.

 

ובימי ניסיון – יעביר

הוא בך זיק

וניצבת את דברך

להודיע

ועיניך ליושר

ולדין-הצדיק,

אבל לא לתשואות

היציע!

 

כך! לא פעם תקומי

למלאכת הדור

חשופת מרפקים

ככובסת

ומאיזה

אשנב-שנפתח איזו דרור

אז תבוא אל היכל

הכנסת.

 

ובעופה ילווה

צירים במבט

ורבים לא ידעו כי

אל-הנה

היא הגיעה ישר מאותו

ערב-שבט

שאי-פעם סער

מעלינו.

 

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין

 0523920206

ozveshalomns@gmail.com

תודה

מערכת שבת שלום               עוז ושלוםנתיבות שלום