בשלח תשע"ב (גליון מספר 736)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת בשלח

גליון מס' 736 תשע"ב
(קישור לדף המקורי)

וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם

 נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים

 קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם.

(שמות טו,

ח)

 

 

 

וברוח אפיך – היוצא

משני נחירים של אף, דיבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אוזן

הבריות כפי הוה שיוכלו להבין דבר; כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו, וכן (תהלים יח) 'עלה עשן באפו', וכן (איוב ד) 'ומרוח אפו

יכלו' וזהו שאמר (ישעיה מח) 'למען שמי אאריך

אפי' – כשזעפו נחה נשימתו ארוכה, וכשהוא כועס נשימתו קצרה (שם) 'ותהלתי

אחטם לך ולמען תהלתי אשים חטם באפי לסתום נחירי בפני האף והרוח שלא יצאו לך

בשבילך' – אחטם כמו נאקה בחטם במסכת שבת (דף נא) כך נראה בעיני. וכל אף וחרון שבמקרא אני אומר כן; חרה אף כמו (איוב ל) ועצמי חרה

מני חורב לשון שריפה ומוקד שהנחירים מתחממים ונחרים בעת הקצף וחרון מגזרת חרה כמו

רצון מגזרת רצה וכן חמה לשון חמימות, על כן הוא אומר (אסתר א) 'וחמתו

בערה בו' ובנוח החמה אומר נתקררה דעתו.

(רש"י שם, שם)

 

וכדי שלא יובן שאותם התארים שהאדם מותר לדבר בהם ולהללו

מצד פעולותיו הם נאמרים עליו על הדרך שיאמרו על האדם, אמר בתחלת דבריו אשירה לה' כלומר כל השבחים

שאזכיר הם על צד הדבור השיריי שכלו דמיונים בלתי

אמתיים, וע"ז הצד הוא

שאתאר את השם בתארים כדי לשכך את האוזן, ע"כ אמר 'ה' איש מלחמה וברוב גאונך

וברוח אפיך תשלח חרונך ימינך ה' תרעץ אויב' אבל על דרך האמת אי אפשר לתארו בשום תאר אפילו מצד פעולותיו ועל הדרך שיתואר בהם

האדם 'כי גאה גאה' כלומר

ע"ד הספור השיריי אדבר בו, אבל ע"ד האמת גאה גאה ונתעלה על כל מיני השבח

שאפשר לדבר בו, ע"כ היה השבח היותר ראוי בחקו יתברך השתיקה, כמאמר דוד 'לך

דומיה תהלה' (תהלים ס"ב) ועל הדרך שהבינו אותו רז"ל (מגילה פ"ב דף י"ח ע"א) שאמרו 'סמא דכולא משתוקא' שנאמר 'לך דומיה תהלה', כלומר:

השתיקה הוא התהלה אליך וע"כ קראו משה נורא תהלות.

(רבי יוסף אלבו: ספר העיקרים מאמר שני פרק כג)

 

 

אז מה באמת ראתה שפחה על הים?

על יצוגים חזותיים של קריעת ים סוף

דוב אברמסון

רבי אליעזר אומר: מנין שראתה שפחה על הים מה שלא ראו

ישעיהו ויחזקאל? שנאמר: 'ביד הנביאים אדמה'. אבל כשנגלה הקב"ה על הים לא

הוצרך אחד מהם לשאול אי זהו המלך, אלא כיוון שראוהו הכירוהו פתחו כולן פיהן ואמרו:

"זה אלי ואנוהו". (מכילתא שמות)

מדרש ידוע זה על הפסוק 'זה אלי

ואנוהו' מובא בדרך כלל כתיאור המפליג במוחשיות של התגלות האל בשעת קריעת ים סוף.

כל כך מוחשית היתה דמותו של האל, כך המדרש, עד שכל אחד ואחת מבני ישראל היה יכול

להצביע עליו באצבע ('זה אלי').

אבקש להציע שהדברים הדרמטיים של

המכילתא מכוונים לא רק להתגלותו של האל, אלא גם לעוצמה הויזואלית של הסצינה כולה.

רבי אליעזר מבקש לומר לנו שעם כל ה'פירוטכניקה' של מעשה המרכבה שראה הנביא יחזקאל,

העוצמה הויזואלית של קריעת ים סוף עלתה עליו עשרות מונים.

וכל כך למה? בעזרת סקירה

לא-מייצגת של יצירות אמנות העוסקות בקריעת ים סוף, ננסה לתת מענה לשאלה זו. ראשית,

נציין את המובן מאליו: כמו בכל מקרה הקשור לויזואליה של סצנה מקראית – העובדה

שאיננו יודעים כיצד נראו הדברים במציאות היא זו שנותנת לדמיון שלנו, ושל יוצרים

בכל הדורות, להציע פרשנות ויזואלית של הסצינה. ובל נשכח: פרשנות חזותית היא תמיד

בהכרח גם סוג של פרשנות טקסטואלית.

אז מה באמת ראתה שפחה על הים?

כיצד נראתה קריעת ים סוף?

ביצירתו של האמן האנונימי של

הגדת סרייבו (ברצלונה,

סביבות שנת 1350), ההגדה העתיקה ביותר שנשמרה עד היום, העמוד המתאר את קריעת ים סוף בהגדה

מחולק לשני חלקים1: החלק העליון מתאר את מעבר בני ישראל בתוך הים, והחלק

התחתון מתאר את שירת מרים והנשים. בחלק המתאר את מעבר בני ישראל בים, הגיבורים של

הסיפור הם ללא ספק העם עצמו, המקבל את המקום המרכזי בקומפוזיציה. בני ישראל, על

נשיהם וטפם, מצטופפים ועוברים בין שני חלקי המים במסלול קשתי מימין לשמאל. לעומת

זאת, משה רבנו – שהוא ללא ספק אחד מגיבורי הסצינה כפי שהיא מתוארת במקרא – מקבל

מקום יחסית שולי אצל אמן זה. דמותו מופיעה בשולי התמונה ממש – ניתן לזהותו על פי

הכתר שלראשו – וראשו אפילו חתוך מעט. אצל אמן זה, ה'שפחה' המטאפורית של רבי

אליעזר, היא מרכז הסיפור ונקודת המבט החשובה היא שלה. גם מקומם של המצרים לא נפקד

ביצירה. בהחלטה סגנונית מרתקת, האמן בוחר לצייר את דמויותיהם של המצרים הטובעים

בים בקו רישומי-קונטורי-מרחף בלבד. רק לפרעה, המצוין בעזרת גלימה אדומה, ישנה

נוכחות 'מוצקה' יותר משל שאר המצרים. ייתכן שזהו הד למדרש שלפיו פרעה ניצל מטביעה

בים סוף2. 'גיבור' אחר הנעדר מייצוג של הסצנה הוא האלוהים. אולי ניתן

לראות את נוכחותו במרומז אצל אחת הדמויות העוברות בים כאשר הוא מצביע עם אצבע

המורה שלו. ייתכן שמדובר בהד של המדרש שהבאנו בפתח דברינו, כאילו האיש אומר: 'זה

אלי!'.

טיפול מרתק ויוצא-דופן לנושא של

קריעת ים סוף ניתן למצוא אצל הצייר הישראלי יוסל ברגנר (נ. 1920). לברגנר מספר

עבודות העוסקות בקריעת ים סוף. ברגנר הרבה לצייר טבע דומם בכלל, וטבע דומם מן

המטבח – מגרדות, מטחנות, מסננות, מלחיות, קומקומים וכיוצא באלו – בפרט. בציור משנת

1979 ששמו 'היעד'3 הוא מצייר עשרות כלי בית – כסאות, שולחנות, שרפרפים,

מנורות, שעונים – כאשר הם מצופפים יחד בטור ארוך וחוצים יבשה אל עבר אופק של

שפת-ים. ממעל מרחפים שמים של לפני סערה. על אף שבציור אין אנשים – לא ישראלים ולא

מצרים – והים עודנו שקט ולא קרוע, האסוציאציה המיידית של היצירה היא של הגישה אל

ים סוף שבסיפור המקראי. מעל היצירה כולה מרחף מוטיב 'היהודי הנודד'; כלי הבית

נעקרים ממקומם לנדוד בשממה. אנחנו מוצאים היפוך מפתיע של גלות וגאולה. בעוד אנו

רגילים לראות ביציאת מצרים ובמפגש עם ים סוף תהליך של גאולה, יצירה זו נוסכת בו אלמנטים

של גלות וזרות. אולי היצירה מבקשת לשאול את השאלה: האם גם בפעם הבאה שניאלץ לצעוד

בטור כזה הים ייבקע עבורנו?

ביצירה אחרת, 'חציית הים'4,

ברגנר לוקח את הדברים צעד אחד קדימה – הוא משיב את הכלים מן הסביבה של הטבע ומחזיר

אותם חזרה אל תוך הבית. הוא מניח את כלי המטבח על מפת שולחן (שבת?) לבנה. הפעם

הכלים צועדים לעברנו, הצופים, וכמעט נופלים מן השולחן אל התהום הפעורה בינינו לבין

היצירה. ההעתקה של סצינת חציית ים סוף אל תוך הבית היהודי יוצרת אצל הצופה תחושה

קומית וטרגית גם יחד. או במילים אחרות: תמצית הסיפור היהודי כולו.

ולא ניתן להתייחס לייצוגים

ויזואליים של קריעת ים סוף מבלי להזכיר את הטיפול הקולנועי. לא מקרי הדבר שבשתי

יצירות הקולנוע המרכזיות של המאה ה-20

העוסקות בסיפור יציאת מצרים – 'עשרת הדיברות' (במאי: ססיל ב. דה מיל; 1956) ו'נסיך מצרים' (במאים: ברנדה ג'אפמן, סטיב היקנר,

סיימון וולס; 1998) – הסצינה של קריעת ים סוף נתפשת כשיא הויזואלי של הסרט. בשני המקרים מדובר

בשיא טכנולוגי פרי התקופה בה נעשה כל אחד מן הסרטים. אמנם ישנם הבדלים ניכרים בין

שני הייצוגים הקולנועיים5, אבל הצד השווה שבהם היא ההיררכיה של 'גיבורי'

הסצינה. בשני הסרטים המדוברים, שלא כמו ביצירות של ברגנר ושל אמן הגדת סרייבו –

העם משחק תפקיד משני. משה הוא גיבור מרכזי בסצינה, וגם האל נוכח בצורתו האמורפית

והמרומזת. אבל במדיום הקולנועי הגיבור – בה"א הידיעה – הוא הים

עצמו. בסרט 'נסיך מצרים' הדבר בולט במיוחד. העבודה הנפלאה שעשו אמני האנימציה

של הסרט מעתיקה את נשימתנו מכיוון שאנו צופים באיתן טבע מוכר כל כך, משנה לבלי הכר

את צורתו ואת עצם טבעו.

ואולי כאן טמונה התשובה לשאלה בה

פתחנו: מדוע מה שראתה שפחה על הים הוא בעל עצמה רבה יותר ממה שראה הנביא יחזקאל?

אולי מכיוון שהעוצמה הויזואלית של סצינת קריעת ים סוף שואבת מעוצמת הנס עצמו –

שינוי הטבע בצורה כל כך מפתיעה, כל כך מעוררת פליאה שאי אפשר להישאר מולה אדיש.

המראה סוחף את חושינו באופן ששום מחזה על-טבעי, דוגמת מעשה המרכבה, מסוגל לעשות.

ותחזינה עינינו.

1. ניתן לראות

את היצירה ב: http://is.gd/yam_suf_sarajevo

2. זאת לפי דעתו של ר'

נחמיה במדרש על הפסוק 'לא נשאר בהם עד אחד', שלשיטתו 'עד ולא עד בכלל'. ישנן

דוגמאות רבות באמנות היהודית המוקדמת בהן מופיעים אלמנטים ויזואליים השואבים מן

המדרש ולא רק מן הפשט המקראי. דוגמה ידועה היא הנחש המצוי מתחת למזבח אליהו הנביא

בכרמל בציורי דורא אירופוס.

3. ניתן לראות

את היצירה ב: http://is.gd/bergner_destination_x. ותודה לחוקרת האמנות רונית

שטיינברג שחשפה אותי ליצירות אלו.

4. ניתן לראות

את היצירה ב: http://is.gd/bergner_crossing

5. יובל ריבלין ערך השוואה כללית מרתקת בין שני הסרטים

במאמר 'שנתן לנו את התורה', 'דעות' 16, 2003.

דוב אברמסון הוא אמן ומעצב גרפי העוסק בתרבות יהודית-ישראלית. יצירתו 'מרוב עצים רואים

את היער' מוצגת בימים אלו במוזיאון היהודי העכשווי בסן פרנסיסקו.

הערות

 

 

השמחה על ההצלה אינה מחייבת שמחה על תבוסת

האויב

ומי חדי הקדוש ברוך הוא (האם הקב"ה שמח) במפלתן של רשעים?

והא כתיב (והרי כתוב) "בצאת לפני החלוץ, ואומרים הודו לה' כי לעולם

חסדו" (דברי הימים ב,כ), ואמר רבי יוחנן:

מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו? לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים

ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב (מה שכתוב) (שמות י"ד) ולא קרב זה אל זה כל

הלילה", בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין

בים ואתם אומרים שירה ?!

( מסכת מגילה י;ע"ב)

 

 

נפש שפלה מקבלת את השעבוד, נפש גבוהה נלחמת על

החופש

יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים

אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה: כי המצרים היו אדונים לישראל

וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל

עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל רפים ואינם מלומדים למלחמה, הלא תראה כי

עמלק בא בעם מועט ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל, והשם לבדו שהוא עושה גדולות, ולו

נתכנו עלילות, סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד

שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות, והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי

בדברי משה בפרשת ואלה שמות.

(אבן עזרא שמות יד, יג)

 

 

נבואתה

של מרים

'ותקח מרים הנביאה': וכי היכן

מצינו שנביאה היתה מרים? אלא, שאמרה לאביה סופך אתה מוליד בן שמושיע את ישראל מיד

מצרים, מיד 'וילך איש מבית לוי

ויקח וגו' ותהר ותלד בן וגו" ולא יכלה עוד הצפינו', נזף בה אביה אמר לה: בתי, היכן

נבואתיך?

ועודה מחזקת בנבואתה, שנאמר 'ותתצב אחותו

מרחוק לדעה מה יעשה לו' ואין יציבה אלא נבואה שנאמר 'ראיתי את יי נצב

על המזבח' ואומר 'ויבא יי ויתיצב' ואומר 'קרא את יהושע והתיצבו וגו"

מרחוק אין מרחוק בכל מקום אלא

רוח הקדש, שנאמר 'מרחֹק יי נראה לי'

לדעה, אין דעה אלא רוח הקדש,

שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את יי וגו"

'מה יעשה לו' אין עשייה אלא רוח הקדש,

שנאמר 'כי לא יעשה יי אלהים דבר'

אחות אהרן ולא אחות משה, ומה תלמוד לומר אחות

אהרן? אלא לפי שנתן נפשו אהרן על אחותו נקראת על שמו.

( מכילתא בשלח,

מסכת דשירה פרשה י)

 

 

המקדש השלישי לא

ייבנה בידי אדם

תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו

ידיך.

(שמות טו)

 

…אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים,

שנאמר (שמות טו) 'מקדש ה' כוננו

ידיך'.

(רש"י סוכה מא, ע"א)

 

 

"וחיי עולם נטע בתוכנו": סדרי עדיפויות ראויים

רבן יוחנן בן זכאי היה אומר: אם היתה נטיעה

בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך משיח – בֹּא ונטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילו.

(אבות דרבי נתן,

נוסח ב' ל"א)

 

ר' שמואל מתני בשם ר' יהודה: אם יאמר לך אדם מתי

קץ הגאולה באה, אל תאמין בו, לפי שכתוב 'כי יום נקם בלבי' ליבא

לפומא לא גלי, פומא למאן גלי?! (לבי לא גילה לפי, למי יגלה פי את הדבר?).

ר' ברכיה ור' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמרו:

ג' סימנים סימנתין לך בקברו של משה, שנאמר 'ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית

פעור' (דברים לד ו) וסוף סוף 'לא ידע

איש את קבורתו' (שם שם) בדבר שנתתי לך סימני סימנים, אין כל בריה יכולה לעמוד עליו

על הקץ, שנאמר כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ (דניאל יב ט) על אחת כמה וכמה.

( מדרש תהלים

מזמור ט)

 

…אבל אלה שמפתים עצמם ואומרים שיעמדו

במקומם עד שיבא המלך המשיח לארץ המערב (מרוקו) ואז יהיו יוצאים והולכים לירושלים –

איני יודע איך יבטל מהם זה השמד! אלא עוברים הם ומחטיאים זולתם. ובכמותם אמר

הנביא, עליו השלום: "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמר: שלום שלום ואין

שלום" (ירמיהו ח, יא) כי אין זמן לביאת

המשיח עד שתולים בו ואומרים עליו: הוא קרוב או רחוק. וחיוב המצוות אינו תלוי

בביאת המשיח – אלא אנחנו מחויבים להתעסק בתורה ובמצוות ונשתדל להשלים עשייתן. ואחר

שנעשה מה שאנחנו מחויבים, אם יזכה ה' לנו או לבני בנינו לראות המשיח – הרי זה טוב

יותר; ואם לא – לא הפסדנו כלום, אלא הרווחנו בעשייתנו מה שאנחנו מחויבים.

(מתוך איגרת השמד

לרמב"ם)

 

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 0523920206

ozveshalomns@gmail.com

תודה

מערכת שבת שלום           עוז

ושלוםנתיבות שלום