בראשית תשפ"ב, גיליון 1219

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן.

(בראשית ג', כ"ד)

איור: הרי לנגבהיים

מקדם לגן עדן: במזרחו של גן עדן, חוץ לגן.

(רש"י שם, שם)

ויגרש את האדם – שלא ישוב הוא וזרעו שם עוד.

(ספורנו שם, שם)

ויגרש – אבל אח"כ לא שמר דרך זה ופנה אל שלשה נהרות האחרות ואז גרש אותו, כמגרש שאינו משלח בשליחות מיוחד אל מה שאליו רק מגרש אותו שילך לאשר יבחר, וישכן מקדם לגן עדן, רצונו לומר: ובכל זה לא גרשו מגן עדן לנצח, כי הכין לפניו הדרך שישוב אל גן העדן אחר המוות, אם ימות מות ישרים, וזה בשני פנים: א] במה שהשגיח על האדם לתת לו תורה ומצות שידע הדרך איך יעזוב את עץ הדעת טוב ורע והבלי העולם וישוב לאכול מעץ החיים, וזה מרמז בכרובים שהשפעת הנבואה על בני אדם ללמדם תורת ה' ומצותיו, יהיה באמצעות הכרובים שהם המלאכים פורשי כנפים, שנראים אל הנביאים בצורת כרובים, כמו שכתוב ביחזקאל 'ואדע כי כרובים המה', וכן התורה ששם ה' על ידי משה נתנה באוהל מועד מבין כנפי הכרובים, וכן ע"י שכינת ה' למטה בין כנפי הכרובים יכינו בני אדם אל דרך עץ החיים, וזאת שנית ישוב אל גן עדן ע"י להט החרב המתהפכת, הוא חרב מלאך המוות שעל ידו מפריד בין הנפש ובין הגוויה, והנפש תצא ממאסרה ותתפשט מן הגוויה ותשוב אל גן עדנה, וכבר בארו האלהיים, כי הנשמה העליונה תשוב אל צרור החיים, והרוח ההיולאני ישאר חי בגן עדן, והוא ה'אחות הקטנה ושדים אין לה 'שזכר שלמה ע"ה בשיר האלף שקראה היושבת בגנים, כמ"ש בספרי שירי הנפש. וקראה חרב המתהפכת שיש בה שני הפכים, שהיא נותנת מוות אל הגוויה וחיים אל הנשמה, כי ע"י הפירוד הזה תחל הנשמה לחיות חיי הנשמה, החיים השכליים והנצחיים אשר נעדרו ממנה כל ימי שכונתה בגוויה, וגם שני אלה שהם הכרובים ולהט החרב יעזרו לה להשיג שלמותה ולנצח את הנחש והיצר הרע גם בעודו בחיים, וכמו שכתבו חז"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע; לא ניצחו, יעסוק בתורה וכו', שהיא ניתנה מבין הכרובים; לא ניצחו, יזכיר לו יום המיתה שהוא להט החרב המתהפכת, ובזה ישכון מקדם לגן עדן ויכין את עצמו אליו, ובזה ישמור את דרך עץ החיים, ויכין לו הדרך להגיע אליו אחרי תיפרד נפשו מגופו ותשוב אל בית אביה כנעוריה.

(מלבי"ם שם, שם)

כשהקדוש ברוך הוא גירש את האדם מגן עדן הוא ניחם אותו בכך שנולדו לו ילדים. כשהגלה את עם ישראל מארצו, העניק להם המתנה את התלמוד הבבלי.

 (מפי הרב פרופ' דוד וייס הלבני)


פרו ורבו – בעצב, בתקווה ובאחריות

יוסי הטב

רש"י פותח את פירושו על התורה בהנמקה מדרשית על בחירת התורה להתחיל מ"בראשית", וכך לשונו: 

אמַר רַבִּי יִצְחָק: לא הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא מֵ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב, א) שֶׁהִיא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּני יִשְׂרָאֵל, וּמַה טַּעַם פָּתַח בִּבְרֵאשִׁית? מִשּׁוּם: "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהלים קיא, ו). שֶׁאִם יאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְיִשְׂרָאֵל: לִסְטִים אַתֶּם, שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת שִׁבְעָה גוֹיִם! הֵם אוֹמְרִים לָהֶם: כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִיא, הוּא בְּרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשָׁר בְּעֵינָיו. בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנו.

פרשנים אחרים התווכחו עם רש"י או ניסו להבהיר את דבריו. בין היתר, המהר"ל מפראג בפירושו על רש"י "גור אריה" מעיר:"שהיא מצוה ראשונה שנצטוו – וגיד הנשה (להלן לב, לב) שהיא לפני "החודש הזה לכם" (קושיית הרא"ם), על כורחך על ידי משה, גם כן נצטווה גיד הנשה לישראל, וכן מילה (להלן יז, יא), שהרי כתיב (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה". גם אם התכוון רש"י למצוות שניתנו במיוחד לבני אברהם (בנוסף למצוות שניתנו לבני נח), הרי מילה וגיד הנשה, קדמו למצוות קידוש החודש. והוא אף מוסיף שה"תורה" מראה על הוראה ולא רק על ציווים.

האם רש"י טועה? הרי המצווה הראשונה היא: פרו ורבו, וכך לשון המקרא (בראשית א, כז) "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. (כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ". מצווה שניתנה לכלל האנושות ובוודאי לבני אברהם שהם חלק ממנה. לומר שתורתנו לא ניתנה רק לנו, אלא היא משמעותית לכל האנושות בכל הדורות. גם אם מהות התורה היא הנחיות אלוהיות לבני אדם, יש מצוות לא מעטות וחשובות לפני שמות יב.

"פרו ורבו" היא מצווה דו-שלבית, קודם תהיו "פרו" כלומר בוגרים, בשלים ואחראיים למעשיכם, ובמיוחד לקיום מצוות "רבו" ואז תוכלו לזרוע ולרבות. זוהי מצווה לכל דבר!

כדברי מחבר ספר החינוך: "בראשית – יש בה מצוַת עשה אחת והיא מצוות פריה ורביה, וכן (בראשית, ט', ז) "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ". מצווה שהיא תנאי לקיום יתר תרי"ב המצוות, כי אין צורך במצווה בלי מצווה?! ממשיך המחבר ומסביר: "משרשי מצוה זו כדי שיהיה העולם מיושב (גיטין מא): שה' ברוך הוא חפץ בישובו". והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם, כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת. דיני המצוה מבוארים ביבמות סא ובברכות טז. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. וחייב אדם להשתדל בה משהוא ראוי לה, והוא הזמן שנתנו חכמים ז"ל לישא אישה. ומצוה זו אינה מוטלת על הנשים. והמבטלה ביטל עשה ועונשו גדול מאד, שמראה בעצמו שאינו רוצה להשלים חפץ השם ליישב עולמו".

האם מצווה זו, המתנה את כל יתר המצוות, מצווה "בין אדם לחברו" היא, או שמא "בין אדם למקום"? ספר החינוך מחייב אותה "כדי שהעולם יהיה מיושב". זהו רצון האל, זו התוכנית שלו, לא תוכנית האדם. חז"ל הדגישו את חשיבותה של מצווה זו באומרם: "כל מי שאינו עוסק בפריה ורבייה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות, שנאמר: כי בצלם אלוהים עשה את האדם, ואתם פרו ורבו". וגם נאמר בפרשתנו (יח): " ויאמר ה' אלהים: לא טוב (לי) היות האדם לבדו "כי אז איך יקיים את מצוותי לפריה ורביה?! אעשה לו עזר כנגדו… על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" לכן מצווה זו חייבת הייתה להיות הראשונה. 

 זכורה לנו המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בנושא:

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל; הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה: ימשמש במעשיו" (עירובין יג', ב)

גם למלאכי השרת היו ספקות רבים לגבי נחיצות בריאת האדם. האדם הראשון לא ביקש להיווצר וכל הבאים אחריו לא ביקשו להיוולד. הנימוק ששכנע אותם, על פי המדרש, שהאדם יקיים מצוות ויהלל את בוראו. אם כן, מצווה זו היא ללא ספק "בין אדם למקום". ניתן לשער שהבורא, ברוב חוכמתו, העלה בדעתו שהאדם ישקול היטב אם לקיים צו זה ביודעין, כאשר ברורים לו הקשיים והצרות הכרוכים במצווה זו. לכן, על מנת להבטיח אכלוס הארץ בבני אדם שימלאו את רצונו, האל תיכנן את מנגנוני הרבייה של האדם, כך שיהוו ביטוי לדחף מיני חזק ולא תוצאה של דיון מעמיק ומנומק היטב בין בני זוג, ההורים הפוטנציאלים. לקח לאנושות שנים להפריד בין מיניות לילודה.

התורה מספרת לנו על שתי הלידות הראשונות, בהן אדם קיים את המצוה הראשונה: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל".

תמוה הוא העונש שנגזר על האישה, אחרי גירושם מהגן שבעדן, לקיום מצווה המחייבת את הגבר (לפחות מבחינת הלכה) "אֶל הָאִישָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ (בראשית ג טז)." קיום מצווה ע"י אדם אחד גורם סבל לאדם אחר, לאהובתו ואם ילדיו! הקב"ה מצווה על האדם מצווה שהיא לא לטובתו, לכאורה, מילא, אבל מצווה שהיא חובת הגבר בלבד, ולא של האישה אך כרוכה בסבל בל ישוער לאישה בלבד ההרה והיולדת. מלימודי הרפואה במחלקת יולדות, זכורות לי היטב הצרחות, הבכי, הכאב הבלתי נשכח של אותן יולדות צעירות שנקלעו, חלקן שלא מרצונן, מחויבות לקיום מצווה המוטלת על הגבר. (אגב גם ברית המילה גורמת כאב למי שלא ביקש לקיימה, אלא כופים אותה עליו).

כגבר, אני מלא תמיהה והערכה עצומה לאשתי ולכל האימהות על מסירות הנפש האינסופית שלהן ולהסכמתן להרות עבורנו, כדי שנזכה בקיום המצווה הראשונית הזו. לכן, על פניו, ברור שהיא אינה יכולה להיות מצווה "בין אדם לחברו"! אם זה היה נגמר בלידה מילא, אבל אחר כך לא נהיה פשוט יותר. צער גידול בנים ובנות שרובץ בעיקר על האימהות, "ייסורים של אהבה". כדברי הרב עמית קולא: "אצל האישה התקווה גוברת על הזיכרון". הבורא דאג לשתול בכרומוזום X את אווי הילודה, משאלת הילודה ואהבת האם, לכן צריך 2 כרומוזומים X. לגבר יש רק X אחד כדי שיקנא באישה ההרה וגם יאהב את ילדיו.

עוד יותר תמוהה לי תופעת הפונדקאות, כשהיא לא נובעת מסיבות של עוני מחפיר, או נכונות הקרבה אלטרוטיסטית לבת משפחה במצוקת עקרות כואבת. הריון כרוך בבחילות, כאבים שונים, כבדות, קשיי שינה, ועוד צרות, ככה בשביל אישה אחרת!

אבל לא פחות או אף יותר תמוה לי החיבור הפרדוכסלי בין קיום מצווה כ"כ חשובה, תנאי לקיום קיומו של האל בעולמו, לכאב מהכואבים ביותר. היינו מצפים, כבני אדם, שדווקא את המצווה הזאת האל יעטוף בטוב לב, בהנאה, בבריאות, בשמחה, בביטחון, ללא תמותת אימהות ותינוקות.

למרות זאת האדם ואשתו הוכיחו את נאמנותם ואמונתם בתוכנית האל ליישב את כדור הארץ. מגיע להם יישר כוח גדול על כך, ובוודאי יש לקוות שהאל ישמור על כל התינוקות והילדים שנולדים שהם בעצם ילדיו. אבל כפי שמסכם התלמוד את המחלוקת בין בתי המדרש של הילל ושמאי: זה מה יש!! נסמוך על עצמנו, כי "אם אין אני לי מי לי". כלומר, לקיחת אחריות היא לא רק על הבאת ילדים לעולם, אלא יש בה היבט נוסף של מודעות.

נדאג ונפעל שעולמנו יהיה טוב לחיות בו ואם לא עבורנו, לפחות לילדינו, נכדינו, ונינינו האהובים, שלא יסבלו יתר על המידה. ובכך מצווה זו מקבלת גם ממד אנושי של מצווה בין אדם לחברו. אהבת הילדים וחינוכם למעורבות, להדדיות, לדאגה לדורות הבאים שממילא יוולדו בצו האלוהי, הם הסמל המושלם של מצווה "בין אדם לחברו". המצווה המוסרית "par excellence" ממנה נגזרת התפתחות העולם האנושי למוסרי יותר, למתחשב בזולת, בתקווה לתיקון עולם מושלם ולשלום.

ד"ר יוסי הטב הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי


האדם נברא יחידי

אדם נברא יחידי בעולם שלא יהו משפחות מתגרות זו בזו.ומה עכשיו שנברא יחידי מתגרות זו בזו, אילו נבראו שניים על אחת כמה וכמה.

 (תוספתא סנהדרין פרק ח, ב)

לפיכך נברא אדם יחידי… מפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך.

 (משנה סנהדרין ד, ה)

תנו רבנן:אדם נברא בערב שבת ומפני מה, שלא יהו המינים אומרים שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, דבר אחר, שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית.

(בבלי סנהדרין, ל"ח, א )

הקדמה והמערכת החוקית אינן ערובה לעולם מתוקן

הגם שקין ובניו יסדו עיר וקיבוץ מדיני ותיקנו נימוסים ומלאכות להנהגת החברה, בכל זאת אם לא התבונה תיתן קולה ואם לא יהיו האנשים בעלי יושר ואוהבי צדק בטבעם, לא יועילו הנימוסים, שאם יעמוד איש עריץ, יצחק לכל חוק ונימוס ויגזול משפט וצדק.

 (מלבי"ם, בראשית ד, כ"ג)

לאחר שהזכירה (התורה) החידושים שחידש קין ובניו בתרבות האנושות, מביאה היא את שירו של למך, המוכיח שעל ידי ההתקדמות החומרית לא היתה מורגשת התקדמות מוסרית. החמס היה שורר ובמעשי החמס היו אותם דורות מתפארים,ודוקא המידות המגונות והשנואות בעיני ה', היו נחשבות למעלה בעיני בני אדם. במצב שכזה לא היה אפשר ששופט כל הארץ לא יעשה משפט.כל ההישגים בתרבות החומרית אינם שווים כלום בלי המידות הטובות בדרכי המוסר.

 (פרופ.מ.ד.קסוטו,"מאדם ועד נח ",עמ' 130)

כל באי עולם נבראו בצלם

…וסיפר ראשונה כי הוא יתברך ברא האדם בצלמו כדמותו, למען יבחר להידמות ליוצרו כפי האפשר, כי בזה ישלם ויהיה פעלו שלם ונכבד מכל פועל זולתו, כראוי לו יתברך המרומם על כל זולתו. והוא רחום בחמלתו נתן לאדם די מחסורו שלא בצער, ויניחהו בגן עדן, עד שהרע מעשיו וקלקל את פרנסתו שגרשו האל יתברך משם לעבוד את האדמה, ולטרוח כמה טרחות עד שלא אכל פת.

 (מתוך הקדמתו של רבי עובדיה ספורנו לפירושו על התורה)

'חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה… שנאמר: 'בצלם אלהים עשה את האדם' (אבות ג, יד) ובכל אדם, אמר רבי עקיבא. וכמו שהוא הראיה שממנו הביא שהוא נאמר לבני נח, לא לבני ישראל לבדם ורצה רבי עקיבא לזכות את כל אדם אף לבני נח. ומאמר מלא אמר הרמב"ם בפ"ח מהלכות מלכים (הלכה י'), וזו לשונו: 'צוה משה רבינו ע"ה מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח. וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וכו' כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא'… ומעתה אני תמה למה זה רחקה הדרך מן המפרשים ולא רצו ללכת בה לפרש דברי רבי עקיבא שאמר מאמרו כלפי כל אדם, כי אם לישראל בלבד. ונסמכו במאמרם ז"ל 'אתם קרויים אדם'וכו" והרי זה דרש על דרש. ובזה נכנסו בדוחק ענין הצלם. ובפי' הכתוב שהביא לראיה. אבל בעיני זו הדרך דרך סלולה ומרווחת כי בא ר"ע להיישיר לכל באי עולם כאשר נצטוינו מפי משה רבנו ע"ה, כדברי הרמב"ם. ואם בכפיית חרב הרג ואבדן נצטוינו כל שכן בכפיית דברים להמשיך לבם אל רצון קונם וחפץ צורם. יזכרם לטובה. ושהם חביבים שנבראו בצלם להורות נתן בלבם. כי זאת תורת האדם לעשות חוקי אלהים ומשפטיו מצד אשר הוא צוה כדברי הרמב"ם, דהואיל שחבבו לבראו בצלמו.

(תוספות יום טוב על אבות ג, יד)

"זה ספר תולדות אדם"

רבי נחמיה אומר: מנין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית? שנאמר 'זה ספר תולדות אדם' ולהלן הוא אומר (שם ב) 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם' מה להלן בריאה ועשיה, אף כאן בריאה ועשיה.

(אבות דרבי נתן פרק לא, משנה ג)

'ואהבת לרֵעך כמוך' (ויקרא יט) רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה) זה כלל גדול מזה.

(ירושלמי נדרים פרק ט, הלכה ד; ספרא)

'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה) זה כלל גדול מזה" פסוק זה מביע את אחדות המין האנושי. הגדול שבפושעים, הדיוטא התחתונה של ההשחתה, הכל כתוב בספר ה' וכלול ב"תולדות אדם"; הכל התפתח מאדם אחד, שנברא בדמות אלהים… ובכן, כל בני האדם קרויים אדם, לעולם לא יאבד אדם צלם האלהים עד תום, – זו האמת הראשונה, הכתובה בראשית ההיסטוריה האנושית.

 (הרש"ר הירש בראשית ה, א)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.