בראשית תשע"ט, גיליון 1071

וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים, מִן הָאֲדָמָה,

כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל,

 וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.

(בראשית ב', ט)

איור: הרי לנגבהיים

 

'ויחל נח איש האדמה ויטע כרם' – אמר רב חסדא, אמר רב עוקבא, ואמרי לה: מר עוקבא א"ר זכאי: א"ל הקב"ה לנח: נח, לא היה לך ללמד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין, כמאן דאמר 'אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה', דתניא רבי מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין; ר' יהודה אומר: חיטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן; רבי נחמיה אומר: תאנה היה שבדבר שקלקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג, ז) 'ויתפרו עלה תאנה'.

(בבלי סנהדרין ע, ע"א-ע"ב)

שאין התינוק יודע כו'. וע"ד זה אמרו בסוף פרק לולב הגזול: קטן שיכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו, שנאמר 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב' ובב"ר נדרש גבי אדם הראשון: ע"י שהוסיף דעת הוסיף מכאוב וק"ל.

(מהרש"א חידושי אגדות שם, שם)


שם שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא. הא דנקיט מילות אלו ולא נקיט מלות אחרות, נראה לי בס"ד דידוע חכמה נקראת אב, ובינה נקראת אם, והדעת מכריע בין חכמה ובינה ובלול משניהם מאב ואם, ולכן אין התינוק אומר אבא ואימא עד שיאכל דגן הנקרא עץ הדעת, והנה לסברת ר' יהודה דסבירא ליה חיטה היה, נראה לי בס"ד לומר טעם דלכך תמצא שהחיטה אשתנית למעליותא (משתנה לטובה), שכל הפירות הן של עץ הן של אדמה אם נשתנו, גריעי (מעמדם נחות) שתהיה ברכתם שהכל, ורק החיטה בשינוי שלה תהיה למעליותא (מעמד גבוה יותר), שבעודם חיטים מברך פרי האדמה, ואם נשתנו שטחנם ואפאם מברך 'המוציא לחם מן הארץ', וכן תמצא בעץ הדעת שלעתיד יתוקן הפגם שהיה בו בחטא אדם הראשון לגמרי, ואז בגמר התיקון יהיה משובח ומעולה יותר ממה שהיה קודם החטא כמה וכמה.

 (רבי יוסף חיים מבגדד, "הבן איש חי" -בניהו בן יהוידע, ברכות מ, ע"א)


 

הרהורי נוספים על חטא גן עדן

גילי זיוון

שנים רבות אני מהרהרת בחטא גן-עדן.

שוב ושוב חולפת בי המחשבה כי אלוהים רצה שאדם וחוה "יחטאו" בפרי האסור. כביכול, לא הנחש אלא האל בכבודו ובעצמו מפתה אותם לעבור על איסורו. כדי שיתבגרו, יפרסו כנפיים (יגורשו) מהגן השעשועים המוגן והשמור של אבא ואמא. במילים אחרות, כשאלוהים אמר את ה"לא" הראשון כבר היה ברור לכל שבמוקדם או במאוחר ברואיו ינסו לבחון את הגבולות שהציב. כשאין 'לא', כשאין 'אסור' ו'מותר' – אין חטא. אך ברגע שנאמר: "מכל עץ הגן אכל תאכל! ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו!" נטמן כבר גרעין הסירוב לציית. האם אין גדרות קורצות לנו מיד כדי לעבור אותן? הלוא אין משמעות לצייתנות אם הכול מותר.

נחזור לרגע לתמיהות שמעלה הסיפור העתיק הזה: מדוע מתאר לנו המקרא "גן עדן" שיש בו 'מותר' ו'אסור'? למה אלוהים הציב בגן את "עץ הדעת טוב ורע" אם הוא לא רצה שיאכלו ממנו? האם משמעות הדבר שאלוהים רצה שהזוג האנושי הראשון יתמודד עם הפיתוי ולכן תלה שם את השלט "הכניסה לזרים אסורה"?

וכמובן מתעוררת השאלה שקולמוסים רבים נשפכו עליה: מדוע "עץ הדעת טוב ורע" אסור? הלוא ידיעת הטוב והרע הן מהות "צלם אלוהים" שבאדם. "מותר האדם מן הבהמה". האם ברא האל יצור אנושי שאינו יכול לבחור בין טוב ולרע ורצה שיישאר כזה? ואז מאליה חוזרת שאלת האשמה, מדוע נאשמים אדם וחווה על בחירתם השגויה אם אינם בעלי בחירה? ועוד, מדוע רק אחרי האכילה "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערמים הם ויתפרו עלה תאנה…"? מה הקשר בין הבושה המינית והחטא?

הרהורים אלו מביאים אותי לידי קריאה אחרת של הסיפור.

אני קוראת אותו כסיפור ההתבגרות של המין האנושי וכסיפור התבגרותו של כל אדם. בניגוד לחיות אשר הצבת חוקים של 'אסור' ו'מותר' איננה רלוונטית עבורם, אין חברה האנושית שאין בה חוקים והסכמות, איסורים והיתרים. התינוק עדיין איננו יודע מהו אסור ומהו מותר, אך עם הזמן לומד הילד ואח"כ המתבגר להכיר בחוקים חברתיים, חוקים מוסריים וכך הלאה. אולי בשנותיו הראשונות הילד מציית מפחד העונש או מתוך רצון למצוא חן אך ככל שהוא מתבגר אנו מצפים כי הוא יהפוך ליצור בוחר. בחירה קיימת רק במקום שיש כמה אלטרנטיבות: לאכול או לא לאכול, לבחור מה לאכול מכל פירות הגן, להכיר באשמה או לזרוק אותה על אחרים ועוד החלטות קטנות וגדולות שאנחנו מקבלים במהלך חיינו.

חוה מימשה את בחירתה; היא החליטה לשמוע לקולו של הנחש ולא לצו האל ובכך טעמה לראשונה את טעם הבחירה ואת טעמו של הסירוב לציית. כל הורה יודע כי השלב שבו אומר הילד "לא" להוריו הוא שלב הכרחי בהתפתחותו. זהו השלב בו לומד הילד שהוא ישות בפני עצמה ולא חלק מאמו, מהוריו. אכן השלב של "דובון לא, לא" יכול להיות מעצבן עבור ההורים אבל הוא שלב חשוב מאד! אי אפשר לדלג עליו. להיות בן אנוש פירושו בין השאר לבחור! לבדוק את גבולות ה'אתה', 'אתם' וה'אני'. הילד הגדל מייחד עצמו בבחירותיו ובמאווייו.

כמו הילד החושש להודות במעשה האסור, כך גם חווה ואדם בורחים מהאחריות למעשיהם (חוה – בהטלת האשמה על הנחש, ואדם – בהטלת האשמה על אשתו ועל האב שנתן לו אותה). כמו רבים וטובים אחריהם הם מסרבים לקחת אחריות על בחירתם.

עם לקיחת הפרי מן העץ האסור הפכו אדם וחוה ל"יודעי טוב ורע". כלומר הם ממשים את הפוטנציאל האנושי הטמון בהם של יכולת הכרעה, תחושת אשמה, הדחקה וכו'. הם נעשים לאנושיים בהכרעתם המנוגדת לצו האל ומגדירים את עצמם מחדש כבעלי רצון ואוטונומיה ולא רק כאובייקטים שנבראו על ידי האל.

בניגוד לפרשנות הנוצרית הקדומה (ולפרשנים רבים גם ביהדות) שהדגישה את ה"נפילה" כדברי אוגוסטינוס מאבות הכנסייה: "אלוהים יצר את האדם הגון; אך לאדם, אשר השחית את עצמו מרצונו החופשי, וגוּנה בצדק, נולדו ילדים מושחתים ומגונים. משום שכולנו היינו אותו אדם שנפל לחטא על ידי האשה … [מכאן] השתלשלות הרוע, שמלווה את המין האנושי ממקורו המושחת, כמו משורש רקוב …" (עיר האלוהים, ספר 13, פ' 14), אני מבקשת להדגיש את הבחירה העצמית וההתבגרות הכרוכה בהתנסות זו.

כפי שמנסחת זאת דורותי סול בספרה "הנשים הגדולות של התנ"ך באמנות ובספרות":

בטקסט התנ"כי לא מופיעות המילים "חטא" ו"נפילה", אבל מוזכרת המילה "גירוש". גירוש הוא אחד השלבים בתהליך הלידה: העובר "מגורש" מגוף האם, שם סופקו לו כל צרכיו החיוניים. החיים מתחילים לאחר הגירוש: עבודה, מאמץ מיניות" (דורותי סול, בתוך תניא ציון (עורכת), סיפורי ראשית, ת"א 2002, עמ' 105 ).

קריאה כזו מסבירה גם את הבושה המינית הצומחת בעקבות ה"חטא" ואת המיניות המתגלה לאחר הגירוש כחלק מהתבגרותם של אדם וחוה וגילוי ה'אחר' / ה'אחרת'.

דברי חוה על העץ: "ונחמד העץ להשכיל" אכן מתממשים עם האכילה: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם…" הבחירה מולידה סוג אחר של דעת: תודעת 'אני' עצמאי. וזו מביאה להבחנה בין אדם לאשה, וכאן שורשיה של הבושה מן העירום.

על פי הפירוש שהצעתי כאן סיפור גן עדן הוא סיפור ההתבגרות של האנושות. אלוהים רצה להצמיח את ילדיו ולתת להם להכריע בין טוב ורע, אך צמיחה מסוג זה מגיעה רק ברגע שבו האל או אנו כהורים, מפסיקים לגונן על הילד ולהחליט עבורו, מפסיקים להאכיל ולתת ללא גבול, ודורשים להתרחק מהאסור. בשלב זה הילד צריך להחליט בעצמו, להיכשל, לכעוס, להתבייש, להתחרט, לחפש שותף לפשע, להתרחק מהוריו – להפוך לאדם עצמאי ובוגר. בחירה פירושה בגרות, ובגרות פירושה שאינך יכול/ה לחזור יותר לגן עדן.

במהלך חיפושיי אחר פרשנות שתאשר את קריאתי נקרה לפני פירושו הנפלא של רבנו בחיי שחי לפני כ 650 שנה בספרד. רבנו בחיי שהיה בודאי רחוק מהפסיכולוגיה ההתפתחותית שדרכה ביקשתי לקרוא את סיפור אדם וחוה בגן עדן, מפליא להציג קריאה נועזת ביותר של סיפור גן עדן כסיפור עיצובו של המין האנושי:

עץ הדעת נותן באוכליו רצון ובחירה… ואם כן ביאור עץ הדעת כאילו אמר: עץ הרצון. והקדוש ברוך הוא מנעו ממנו, לפי שהאדם היה מוכרח על מעשיו קודם שחטא, והיו כל פעולותיו שכל גמור, כמלאך, שהוא מוכרח לעשות כל פעולותיו שכליות, לפי שאין לו מונע, כן היות האדם [כלומר האדם לפני חטא היה כמו מלאך ללא יכולת בחירה ופעל מתוך כורח שכלו]. אבל אחרי שחטא ואכל, היה לו רצון ובחירה ונתלבש בתאוות גופניות… וזו מידה אלוהית ומידה טובה מצד אחד, ורעה מצד שני. (רבנו בחיי בפירושו לתורה, ההדגשות שלי, ג.ז.)

כלומר, רק אחרי שמתבצעת פעולת הבחירה חווה האדם את אנושיותו הגבוהה. חיות השדה והמלאכים אינם בוחרים, אלו פועלים מכוח האינסטינקטים החייתיים שבהם ואלו מכוח תבונתם. האדם בניגוד לכך פועל מכוח תשוקותיו, הכרעותיו ורצונותיו. בכך נפרד הוא מהאופציה להיות מלאך (או ילד קטן), אך הוא מקבל את ה"מידה האלוהית" – את יכולת ההכרעה. עם זאת, מוסיף רבנו בחיי, ברגע זה גם נפתחה גם האפשרות שהאדם עלול לבחור בדרך רעה ולפיכך זו "מידה אלוהית […] טובה מצד אחד ורעה מצד שני".

דר' גילי זיוון, חברת קיבוץ סעד, מרצה ומנחה במרכז יעקב הרצוג ובמכון מנדל למנהיגות חינוכית.


האדם נברא בצלם, ולכן כל פגיעה בו היא ,כביכול, פגיעה בקב"ה

דרש רבי עקיבא: כל מי שהוא שופך דמים , מעלים עליו כאלו הוא ממעט את דמות. מאי טעמא (מהו ההסבר)? 'שופך דם האדם, באדם דמו ישפך' מפני מה? 'כי בצלם אלהים עשה את האדם'.

(מדרש רבה בראשית פרשה לד)


"בצלם אלהים ברא אותו": פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא.

 (רש"י בראשית א, כז)


רבי נחמיה אומר: מנין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית, שנא' (בר' ה'):'זה ספר תולדות אדם'.

(אבות דרבי נתן פרק אחד ושלשים, משנה ג)


"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט) – רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם" (בראשית ה) – זה כלל גדול מזה.

(ירושלמי נדרים ל, ע"ב)


אמרו רבותינו ז"ל בתורת כהנים (פרק ד' י"ד מ"ה ע"ב): 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא י"ט) – רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה; בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה') זה כלל גדול מזה.

הנה בארו בזה שהתורה האלהית ראוי שתכלול שני אלו הענינים, אם הסרת העוול והחמס מבין אנשי המדינה הנרמז ב'ואהבת לרעך כמוך' ואם הערת האנשים אל הדעות האמיתיות והשלמות האנושי הנרמז בפסוק 'זה ספר תולדות אדם' שכתוב בו 'ביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו' שבאר שיש באדם צורה אנושית היא בדמות אלהים וע"כ ראוי שיזהר שלא יבזה אותה לא בעצמו ולא בחברו ושישתדל בהשארותה והדבקה בעליונים במקום אשר ממנו חוצבה, וזה הענין ראוי שתכלול אותו התורה האלהית.

(רבי יוסף אלבו: ספר העיקרים, מאמר א', כד)


…וסיפר ראשונה כי הוא יתברך ברא האדם בצלמו כדמותו, למען יבחר להידמות ליוצרו כפי האפשר, כי בזה ישלם ויהיה פעלו שלם ונכבד מכל פועל זולתו, כראוי לו יתברך המרומם על כל זולתו. והוא רחום בחמלתו נתן לאדם די מחסורו שלא בצער, ויניחהו בגן עדן, עד שהרע מעשיו וקלקל את פרנסתו שגרשו האל יתברך משם לעבוד את האדמה, ולטרוח כמה טרחות עד שלא אכל פת.

 (מתוך הקדמתו של רבי עובדיה ספורנו לפירושו על התורה)


האדם מצֻווה לכבד את החיים

…אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו , והוא פשוטו של מקרא. והיה זה מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם, ויברחו מן הצער והמיתה,והכתוב אומר "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קהלת ג, כ"א), וכאשר חטאו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ ונגזר שימותו במבול ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורו, ועם כל זה, לא נתן הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי, והוסיף לנו במצות לאסור כל דם, מפני שהוא מעמד לנפש… כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה לא הנפש עצמה וזה טעם השחיטה.

 (מתוך פירוש הרמב"ן על בראשית א, כ"ט)


הקדמה והמערכת החוקית אינם ערובה לעולם מתוקן

הגם שקין ובניו יסדו עיר וקיבוץ מדיני ותיקנו נימוסים ומלאכות להנהגת החברה, בכל זאת אם לא התבונה תיתן קולה ואם לא יהיו האנשים בעלי יושר ואוהבי צדק בטבעם, לא יועילו הנימוסים, שאם יעמוד איש עריץ, יצחק לכל חוק ונימוס ויגזול משפט וצדק.

(פירוש המלבי"ם על התורה, בראשית ד, כ"ג)


לאחר שהזכירה (התורה) החידושים שחידש קין ובניו בתרבות האנושות, מביאה היא את שירו של למך, המוכיח שעל ידי ההתקדמות החומרית לא היתה מורגשת התקדמות מוסרית. החמס היה שורר ובמעשי החמס היו אותם דורות מתפארים, ודווקא המידות המגונות והשנואות בעיני ה', היו נחשבות למעלה בעיני בני אדם. במצב שכזה לא היה אפשר ששופט כל הארץ לא יעשה משפט. כל ההישגים בתרבות החומרית אינם שווים כלום בלי המידות הטובות בדרכי המוסר.

 (פרופ.מ.ד.קסוטו, "מאדם ועד נח", עמ' 130)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.