במדבר תשפ"א, שבועות, גיליון 1200

וַתָּקָם לְלַקֵּט, וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר:

 גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט, וְלֹא תַכְלִימוּהָ.

(רות ב', ט"ו)

איור: הרי לנגבהיים

עוד מן הגר צדק: שאלה על אלו הישמעאלים שאמרת שאינם עובדי עבודה זרה ואמר לך רבך שהם עובדי ע"ז והאבנים שמשליכים בתרופן הן למרקוליס והשיב לך שלא כהוגן עד שנתעצבת אל לבך ונכלמת וקרא עליך ענה כסיל כאולתו.

תשובה אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל וכבר נכרתה מפיהם ומלבם והם מיחדים לאל יתברך יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי ולא מפני שהם משקרים ומכזבים ואומרים שאנו אומרים שיש לאל יתברך בן נכזב גם אנחנו עליהם נאמר שהם עובדי ע"ז…

ואשר השיבך רבך שלא כהוגן והעציבך והכעיסך וקראך כסיל עבירה גדולה בידו וחטא גדול חטא וקרוב בעיני ששוגג הוא וראוי לו לבקש מחילה אף על פי שאתה תלמידו ואחר כך יצום ויצעק ויתפלל ויכנע אולי יתכפר לו וימחול לו האל ית' וכי שכור היה ולא ידע שבשלושים ושישה מקומות הזהירה התורה על הגר, ואיה דבר 'וגר לא תונה' והיא אונאת דברים. אילו אמר הוא האמת והיית אתה התועה, היה לו להסביר לך פנים ולדבר לך רכות, כל שכן שאמרת אמת והוא התועה, ועד שזה דורש אחר הישמעאלים אם הם עובדי עבודה זרה, אם לאו היה לו לחוש לעצמו על הכעס שכעס עד שהכלים גר צדק שלא כדין וכבר אמרו רז"ל: 'כל הכועס יהיה בעיניך כעובד ע"ז' וידוע שחובה שחייבתנו התורה על הגרים גדולה היא: על האב ועל האם נצטווינו בכבוד ומורא ועל הנביאים לשמוע להם ואפשר שיכבד אדם ויירא וישמע ממי שאינו אוהבו ועל הגרים ציוונו באהבה רבה המסורה ללב ואהבתם את הגר כמו שציוונו לאהוב את שמו, שנא' 'ואהבת את ה' אלהיך' והקב"ה בכבודו אוהב את הגר, שנאמר 'ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה', וזה שקרא לך כסיל תימה גדול הוא: אדם שהניח אביו ואמו ומקום מולדתו ומלכות עמו וידם הנטויה והבין בעין לבו ובא ונדבק באומה זו, שהיא היום למתעב גוי עבד מושלים בו, והכיר וידע שדתם דת אמת וצדק, והבין דרכי ישראל והכיר הכל ורדף אחרי ה', ועבר בדרך הקודש ונכנס תחת כנפי השכינה, ונתאבק בעפר רגלי משה רבינו ע"ה, רבן של כל הנביאים, וחפץ במצותיו, ונשאו לבו לקרבה לאור באור החיים ולעלות למעלת המלאכים ולשמוח ולהתענג בשמחת הצדיקים, והשליך העולם הזה מליבו, ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, מי שזו מעלתו כסיל יקרא?! חלילה לך, לא כסיל קרא ה' שמך, אלא משכיל ופיקח ומבין והולך נכוחות, תלמידו של אברהם אבינו שהניח אבותיו ומולדתו ונטה אחרי ה'.

(תשובת הרמב"ם קס)


יחסים מסוכנים

דניאל אפשטיין

המאורעות הטרגיים שהתרחשו בל"ג בעומר, בעת העלייה ההמונית לקברו של רשב"י מעידים על ההשתוקקות הכנה והנלהבת לקרבת אלוהים, באמצעות תפילות וטקסים על קברם של צדיקים, וכבר ראינו שיירות של אלפי גברים וטף משתרכים בדרכים לא דרכים, מנסים לחצות את הגבול המפריד ביניהם לבין הקבר של הרבי הממתין לבואם באומן, בעיצומה של שנת הפנדמיה.

אין להטיל ספק בכנות של הרגשות הלוהטים המפעימים את לבבות המאמינים ולפקפק בטהרת כוונתם. ה' בוחן כליות ולב, והוא יודע את מצוקת הברואים הזקוקים לישועה. אבל באותה מידה איננו פטורים מן החובה לערוך חשבון נפש נוקב ומפוכח על כל מה שכרוך בניסיון להתקרב אל ה' ועל האופן שבו חכמינו התייחסו לניסיון הזה.

בפרשת כי תישא, כאשר משה מבקש, אחרי חטא העגל, לראות את כבוד ה', הוא נתקל בסירוב: "ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי." במסכת ברכות (ז, ע"א), רבי יהושע בן קרחה מבין את הדחייה הזו כתגובה למה שאירע בעת המפגש הראשון בין משה לשכינה, כששמע משה את הקול הקורא לו מן הסנה הבוער והסתיר את פניו כי "ירא להביט אל האלוהים":

אמר לו הקב"ה למשה: כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה, איני רוצה.

כפי שמסביר המהר"ל בפרק כד מספר גבורות ה', "לא היה לו להסתיר פניו, כי היה הקב"ה מגלה לו מה שאפשר לראות בזמן המיוחד והכשר לזה, והוא תחילת אשר נגלו לו הקב"ה, והתחלת הדבר יש לו הכנה יותר ממה שיש לו אחר כך." אסור להחמיץ את מה שניתן לנו בפעם הראשונה. טעם הראשית – נשיקת האם, הנגיסה בפרי הראשון, ראיית הים הגדול- כל אלה משאירים בנו רושם עמוק, כמו המפגש הראשון עם מורה גדול. מי יחזיר לנו את האבדות האלה? אבל רבי יונתן סבור אחרת: "אמר רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן: בשכר "ויסתר משה פניו" זכה לקלסתר פנים. בשכר" כי ירא "זכה ל"וייראו מגשת אליו", בשכר "מהביט", זכה ל"תמונת ה' יביט". בפירושו של המהר"ל, "ראוי למשה להסתיר את פניו בשביל צניעותו, שזכה לקלסתר פנים שהיה האור האלוהי שהוא כבוד אלוהים על פניו… כי הכבוד הוא אור."

כל אחד משני החכמים מבליט נקודה חשובה: מה שניתן לנו בפעם הראשונה, בבחינת "גרסא דינקותא", לא יחזור. אבל רבי יונתן רומז על האופי הפרדוקסלי של ההתגלות. רק מי שיודע להפריד בינו לבינה ולשמור על המרחק הראוי, ולהמתין לזמן הראוי, רק מי שידע לרסן את להט התשוקה ולהליט את פניו כפי שעשה משה אחרי ששמע את הקול, יוכל לטעום לרגע את טעם ההתגלות, שהוא גם טעם התחייה.

בעקבות פירושו של רבי יונתן, נוכל לקשר בין ההתגלות הראשונה למשה לבין חזרתו מן ההר עם הלוחות החדשים אחרי חטא העגל:

ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו.

במקום לראות את האור האלוהי, העם רואה את הפנים המאירות של משה, המסתיר שוב את פניו, הפעם עם המסווה: "ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה." במדרש רבה ובתנחומא בסוף פרשת כי תשא, החכמים דנים בשאלה: מנין זכה משה לקרני ההוד ? היום היו בוודאי עונים: בגלל קדושתו, צדקותו, או רוח הקודש שהייתה בו… התשובות של החכמים מראות עד כמה התרחקנו מתפיסתם העמוקה על טיב היחסים בין האדם לה':

אמרו רבותינו ז"ל: מן המערה, שנאמר "והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור" – נתן הקב"ה כף ידו עליו, ומשם זכה לקרני ההוד. יש אומרים: שבשעה שהיה הקב"ה מלמדו תורה, מניצוצות שיצאו מפי השכינה נטל קרני ההוד.  רבי שמואל בר נחמן אמר: הלוחות אורכן ששה טפחים ורוחבן שלושה טפחים, והיה משה מחזיק בשני טפחים והקב"ה בשני טפחים, וטפחיים ריווח באמצע, משם נטל משה קרני ההוד. רב שמואל אמר: עד שמשה כותב את התורה, נשתייר בקולמוס קמעה והעבירו על ראשו וממנו נעשה לו קרני ההוד.

רבי גרשון חנוך מראדזין, בספרו "סוד ישרים" על התורה, מציע פרשנות עמוקה על הפירושים האלה, והוא מאפשר לנו לבחון מזווית חדשה את הנושא של היחס בין האדם לשכינה. אומר מיד שבאופן מפתיע, פרשנות זו פוגשת את גישתו של הפילוסוף ה"מתנגד" עמנואל לוינס בנושא זה. אביא בקצרה את הנקודות העיקריות בפירושו של בעל ה"סוד ישרים". כל הפירושים המוצעים במדרש, טוען רבי יעקב, מתמודדים עם נקודה אחת:

…כי קרני ההוד השיג משה מאהבת הקב"ה שרצה להאיר לו באור, וכל מה שהשיג השגה שלמה בהתבוננות זה הוא דברי תורה, אכן מה שנשאר אהבת הנותן מה שאין למקבל תפיסה בו בפרט, זה הוא הארת פנים של מעלה, מזה נטל משה קרני ההוד.

כפי שמסביר רבי יעקב בהמשך, לא ייתכן סנכרון בין התגלות ה' בהווה לבין תפיסת האדם, "כי אם יתגלה לאדם אור בהווה, אז יאפס כל פעולת האדם." בשפה הפילוסופית, ההתגלות היא aporia, כלומר בעיה לוגית ללא מוצא. המוצא אינו לוגי, אלא הוא בבחינת "נפשי יצאה בדברו":

כי במה שיש לאדם השגה, אינו יכול להשיג אלא כפי כוח קיבולו, אבל האהבה שהיא בלי לבוש, בזה אינו רק כפי כוח האדם, כי זה מגיע רק לכוח תשוקת האדם ותשוקת האדם הוא ממקור שנחצב ממקום שהוא בלי גבול ותכלית.

התפיסה האנושית מוגבלת, אבל התשוקה המטפיזית, כפי שכותב לוינס בתחילת ספרו "כוליות ואינסוף", "משתוקקת אל מעבר לכל מה שיכול להשלימה בפשטות. היא כמו הטוב – הנחשק אינו ממלא אותה אלא מעמיק אותה." הסתרת משה במערה ושימת הכף האלוהית בפתח המערה, מטרתן למנוע את השגתו של משה בהווה: אין התמזגות מיסטית בין האדם לשכינה, וההשתוקקות לדעת מתפרצת מפניו של משה בדמות קרני ההוד. הניצוצות שיצאו מפי השכינה: זו התפרצותה של האהבה שקודמת לדיבור, "והאהבה בלא לבוש יכול האדם לקבל קודם שנגמר כוח כלי קיבולו."

שני הטפחים באמצע הלוחות, בין החלק שבו מחזיק הקב"ה לחלק שביד משה, דומים לפרוכת המפרידה בין הקודש לקודש הקדשים, "לפי שבמסך הזה יש התחברות בין המשפיע למקבל, ואף שבשורש הקבלה אין המקבל יכול להשיג כל העומק מן המשפיע, אכן לפי שברצון שניהם משותפים…ברצון יכול המקבל להשיג יותר מכפי כוח קבלתו."

 ועוד נשארה לנו טיפת הדיו שמשה העביר על מצחו: לפי מיטב המסורת הדרשנית של מורי החסידות, רבי יעקב דורש את המילה "דיו" במובן של "די", צמצום: "דיו לעבד להיות כרבו. והוא כמו שהש"י מצמצם השפעתו שיוכל האדם לקבלה, כן צריך האדם לצמצם עצמו ולהשפיל עצמו כדי שיוכל לקבל אור ה'". טיפת הדיו השחורה, המכילה אור אינסופי ותשוקה לאינסוף, מבטאה את המפגש הבלתי-אפשרי המתקיים רק כתשוקה מליאת ענווה.

אין צורך להבעיר מדורה ענקית כדי להתקרב לבורא. די בנקודה אחת המאירה בלב האדם כשהוא פוגש נקודה דומה המתנוצצת בפניו של הזולת. שתי הנקודות, שתי פעימות הלב, שתי פנים המאירות אלה לאלה, יוצרות ביחד את התחלת השם המפורש.

פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש. (דברים ה-ד)

אסיים עם הערה אישית: אני נהנה ליצור מפגש לא צפוי בין הרבי מראדזין לבין הפילוסוף מקובנו: שני עולמות, שתי נשמות, והשראה דומה. הם משלימים זה את זה. במאמר הנקרא "אניגמה ותופעה" כותב לוינס את המילים הבאות, הנאות גם לרבי, נכדו של "מי השילוח":

אני מתקרב לאינסוף באותה מידה שאני שוכח את עצמי למען הזולת המביט אליי.

זה בשבילי מהותו של החג הבא עלינו לטובה.

הרב דניאל יוסף אפשטיין, רב ופילוסוף, מלמד במת"ן, במדרשת לינדנבאום ובמקומות נוספים בארץ ובעולם.


"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם."

(במדבר א, ב)

"ויאמר המלך אל יואב שר החיל אשר אתו: שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע ופקדו את העם וידעתי את מספר העם."

(שמואל ב כד, ב)

האם חטא דוד?

…והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב כי זה יורה על שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם, ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו. ועוד כי התורה ציוותה שבפקוד אותם יתנו איש כופר נפשו למנות מה שיתנו לו 'ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם', כמו שבארנו בפרשת כי תשא.

(רלב"ג שמואל ב; שם, א)

…ומפרטי הפרק (שמואל ב כד) הלוא נראה שהמפקד הזה לצורך צבאי הוא, שהרי המפקד הוטל על "יואב שר החיל" ועל שרי החיל, והנמנים היו רק "איש חיל שולף חרב". ואם ישאל השואל – הן לא אסרה תורה השתדלות האדם ומאמציו במלחמת הקיום, ולהיפך דורשת היא מן האדם עשייה ופעילות וחריצות והשקעת כוחו ואונו ורוחו בשמירת החיים ובהארכתם וביישוב עולם, וצבא להגנת העם והארץ מפני אויביו הן בכלל כל אלה הוא, ומה הייתה טענת רלב"ג (ואברבנאל)…? כללו של דבר: אין הצבא והחיל אלא כלי הנצרך לשעתו ובעת הצורך, אך אין הוא כלי להתגאות בו ואינו ערך כשלעצמו.

(נחמה ליבוביץ: עיונים בספר במדבר, עמ' 22)

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.

(הושע, ב, כ-כא – מתוך ההפטרה לפרשת במדבר)

בצדק ובמשפט – שתתנהגו בהן.

ובחסד וברחמים – שיבוא לך מאתי על ידיהם. באברהם אבינו כתיב (בראשית יח) 'כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט' וכנגדן נתן לבניו חסד ורחמים מאת הקב"ה, שנאמר (דברים יג) 'ונתן לך רחמים ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד' (דברים, יז). פסקו מן הצדקה והמשפט כמו שנאמר (עמוס ה) 'ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו' אף הקב"ה אסף מהם החסד והרחמים, שנאמר (ירמיה טו) 'כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים' וכשיחזרו לעשות צדקה ומשפט, שנאמר (ישעיה א) 'ציון במשפט תפדה וגו" הקב"ה מוסיף עליהם רחמים וחסד ועושה אותן עטרה לארבעתן ומושיבן בראשן.

(רש"י שם, שם)

…הברית בין ה' ועמו, ובין עם ישראל ואלהיו, קיימת ועומדת לפני ה'; אולם הברית היא דו-סטרית, דו-צדדית, ולכן, כדי שהייעודים האלה ייצאו מן הכוח אל הפועל, מוטל משהו על הצד השני, שהוא אנחנו.

והנה פרק ב' בהושע (הפטרת במדבר) כולו דן בברית הזאת, ובצורה נרגשת ומרגשת מאד. הוא מתאר את היחס בין ה' לבין עם ישראל כיחס בין איש ואשה, כברית הנישואין. הוא מתאר אותה במונחים המזכירים לנו את שיר השירים, אשר לפי המסורת הוא גם משל ליחס בין ה' לבין עם ישראל, ומדבר על הפרת הברית בידי עם ישראל. וגם התיאור של חידוש הברית הזאת בעתיד רגיש ומרגש מאד, וסיומו שני הפסוקים הנשגבים: "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'."

"וארשתיך לי" – הארוסין הם בין ה' ובין ישראל, והם נובעים מן הצדק ומן המשפט ומן החסד ומן הרחמים, שהם כאן תארים אלהיים…

"וארשתיך לי באמונה" – יש לעמוד על כך, שהמונח אמונה – יש לעמוד על כך, שהמונח אמונה במקרא, בכל מקום, איננו בעל אותה משמעות שיש לו היום בלשוננו, משמעות שמתאימה למה שבלטינית נקרא "fides", באנגלית "faith", בגרמנית "glaube". האמונה האמורה במקרא, בכל מקום, זוהי הנאמנות: "וארשתיך לי באמונה" עניינו הנאמנות בין המארס והארוסה.

אבל אחר-כך באות שלוש המילים, שהן מלות המפתח: "וידעת את ה'". צדק ומשפט וחסד ורחמים, ואמונה במשמעות של נאמנות, הם באלהים והם נצחיים; הם אינם מותנים במסיבות ובהתנהגות האדם. אבל כדי שהארוסין יתקיימו, מן ההרכח שיתקיים התנאי הגדול: "וידעת את-ה". דעת ה' היא-היא התנאי לחידוש הברית, ובלעדיה הברית קיימת רק בכוח ואינה יוצאת אל הפועל…

ה' עושה חסד ומשפט וצדקה, בין אם האדם יודע זאת ובין אם איננו יודע, אבל רק אם האדם יודע ומשכיל את ה', יש לזה משמעות במציאות. וכיוצא בזה: "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה" – בתנאי "וידעת את ה'". הברית בין ישראל ואלהיו, כדבר המתגשם במציאות, תלויה בעם ישראל.

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 87-88)

"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה', תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד, בַּעְלִי".

 (הושע ב, יח)

תעבדוני מאהבה ולא מיראה. אישי – לשון אישות וחיבת נעורים: בעלי – לשון אדנות ומורא. ורבותינו פירשו ככלה בבית חמיה, ולא ככלה בבית אביה.

 (רש"י, שם)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.