במדבר תשע"ז, גיליון 1004

וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם

וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת.

(במדבר א, נב-נג)

איור: הרי לנגבהיים

וחנו, שבני ישראל יחנו איש על מחנהו, שכל שבט יחנה בפני עצמו וכל דגל בפני עצמו כל אחד במקומו, והלוים יחנו סביב למשכן, היינו בעת החניה שלמעלה דבר מעת הנסיעה ובזה לא יהיה קצף על בני ישראל, כי הלוים יהיו כמחיצה בין מחנה ישראל ובין המקדש, שהמקדש הוא כלֵב בבעל חי, שממנו תוצאות חיים וסביב לו הריאה המגינה עליו, וסביב לו האברים החיצונים.

 (מלבים שם, שם)

ואף שעל ידי חטא העגל נפלו ממדרגתם, אולם אחר כך חזרו כל אחד למקומו ומדרגתו, כתיב 'השיבנו אבינו לתורתך' וכו' שהם דרכים שעל ידם יכולין לבוא לתשובה תורה ועבודה, כדאיתא 'אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בה', איתא 'נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגול'- אלו בעלי תשובה, וזה שכתוב 'איש על מחנהו' זה צדיק גמור, 'ואיש על דגלו' – זה בעל תשובה, עיקר חיזוק הבעל תשובה הוא 'אמור לנפשי ישועתך אני', וכתיב 'רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי', כבודי – זה המשכן.

(ספר אמרי אמת – פרשת במדבר)


'וכל מתנות טובות שנתן הקדוש-ברוך-הוא לישראל – מן המדבר'1

רמי פינצ'ובר

שתי תפיסות עיקריות קיימות במקרא הנוגעות לחוויות המדבר. מצד אחד עומד כינוי הגנאי "דור המדבר" המתייחס לפסוק: "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי." (תהילים צה 10-11). וכפי שמפרש הרד"ק על המילים:"אָקוּט בְּדוֹר": 'בדור המדבר. אמר, כי כל ארבעים שנה הייתי בקטטה עמהם' – החל ממסה ומריבה, דרך חטא המרגלים ועד בעל פעור – ארבעים שנות מרי – שהביא מוות על שישים ריבוא יוצאי מצרים שפגריהם2 נותרו במדבר.

ומצד שני הנביא ירמיהו, המדבר בערגה על זיכרונות המדבר תוך התעלמות גמורה מהמורדות והכישלונות החמורים של בני ישראל במדבר: "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה…" (ירמיהו ב 2)

והגדיל מכולם הנביא הושע3 המכונה בפי בובר "נביא האהבה"4 בהפטרת השבת: "לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ…"(הושע ב 16). ומה תוכן הדברים שהאל ידבר אל לבה? מעניין הדבר שלא מצאתי פרשנים או מדרשים שענו על שאלה זו.5

ניתן לשער שאלוהים יצליח לפתות את אהובתו לבא למדבר באמצעות שני הפסוקים המופלאים המסיימים את ההפטרה: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'. (שם 21-22)

אלוהים יצליח לפתות את אהובתו משכבר הימים, לשוב למדבר ולהיקשר מחדש בברית. רק במדבר ניתן יהיה לחדש את הברית החדשה, ברית שונה, ברית של אירוסין, ברית שאין בה נישואין, ברית שאין בה בעל ואין בה בעלות, ברית ללא כפיה – בדיוק כמו שאמר הושע: 'וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי' (שם 18). הברית החדשה תהיה ברית ללא אדנות, ללא עבודת אלילים, ברית של ארוס וארוסה, ברית שכולה מושתתת על אהבה, על אמונה, נאמנות, שותפות, הדדיות,6 חסד ורחמים, ברית המביאה שלום לעולם.7

ונראה שלא לחינם מדגיש המדרש ואומר: 'וכל מתנות טובות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל – מן המדבר' (שיר השירים רבה ג), כלומר המדבר הוא מקור העושר הרוחני של עם ישראל.8

הרמן כהן כותב: 'אין קשר האירוסין אלא ברית, אלהים כורת ברית עם ישראל, אהבת אלוהים תהיה למצות שמירת הברית, אף כאן היה יהיה היחס בין אלוהים ובין האדם ישר ובלתי אמצעי, כח שניהם יפה כאחד שכן רק עם שיווי שניהם אפשרית היא הברית… אין האהבה בטוחה ומוצקה כשהיא נתונה לעצמה, זקוקה היא לחיזוק ועדות על תוקפה ואמיתותה.'9

ומדגיש בובר: "אבל החסד אינו מכוון כלפי אלהים, אלא משמעותו טוב לב כללי, המתגלה כלפי הכל ושאינו מופיע רק בדרך ארעי… כאן הכתוב מדבר על הליכה בעקבות אלהים, המסייעת לפעולתו בעולם. חסדו עם ישראל – צריך להמשיך ולפעול בחסדו של ישראל עם הכל.'10

המסר המופלא הזה הוא הציווי של הושע על כולנו ללכת בעקבות האל ולפעול בטוב לבב, בחסד וברחמים – עם משפחתנו, עם עמנו ועם שכנינו ולהבאת שלום לעולם.

  1. שיר השירים רבה ג [ראו בתוספות מן המדרש למאמר זה].
  2. ראו במדבר יד 29, 33.
  3. המורה הרוחני של ירמיהו ע"פ מ.מ. בובר "תורת הנביאים" עמ' 104.
  4. שם עמ' 106.
  5. הרד"ק מוסיף: 'אנחם אותה מצער הגלות שסבלה' והאלשיך:'שמה שאדבר – יכנס בלבה'.
  6. בובר שם בעמ' 107-108 מבאר שה"ידיעה" פירושה הדדיות. בובר מרחיב ומראה שהפועל יד"ע מופיע מספר פעמים בספר הושע בתיאור היחסים שבין ישראל לה' – במשמעות של קרבה אינטימית וראה גם יונתן זקס "רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו" עמ' 59.
  7. כפי שכתוב בפסוק הסמוך:' וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח' (הושע ב 20).
  8. ראו בהרחבה בתוספות מן המדרש למאמר זה.
  9. 'כתבים על יהדות' עמ' 110.
  10. שם עמ' 107 – ההדגשות שלי ר.פ.

רמי פינצ'ובר הוא מהנדס 


 

'מי זאת עולה מן המדבר', עילויה מן המדבר, סילוקה מן המדבר, מיתתה מן המדבר, המד"א (במדבר י"ד) 'במדבר הזה יתמו…', תורה מן המדבר, משכן מן המדבר, סנהדרין מן המדבר, כהונה מן המדבר, לויה מן המדבר, מלכות מן המדבר, שנא' (שמות י"ט) 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים', וכל מתנות טובות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל מן המדבר. אמר ר' שמעון בן יוחאי: במדבר טענו ובמדבר פרקו, נבואה מן המדבר הוי עילויה מן המדבר.

 (שיר השירים רבה ג).


ומפני מה נתנה במדבר? ללמדך שאם אין אדם מפקיר עצמו כמדבר, אינו זוכה לדברי תורה. ומה המדבר הזה אין לו סוף – כך דברי תורה אין להם סוף.

(ילקוט שמעוני יתרו רעג)


'וידבר ה' אל משה במדבר סיני' – למה 'במדבר סיני'? מכאן שנו חכמים: בג' דברים ניתנה התורה, באש, ובמים, ובמדבר. באש מנין? 'והר סיני עשן כולו וגו" (שמות יט). ובמים מנין? שנאמר: 'גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים' (שופטים ה). ובמדבר מנין? 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני' (במדבר א). ולמה ניתנה בג' דברים הללו? אלא מה אלו חנם לכל באי העולם – כך דברי תורה חנם הם. שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים' (ישעיה נה). ד"א: 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני' אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה לכך נאמר: 'במדבר סיני'.

(במדבר רבה במדבר א ז)


מדד הקדוש ברוך הוא בכל האומות ולא מצא אומה שהיא ראויה לקבל את התורה אלא ישראל.  ומדד הקדוש ברוך הוא בכל הדורות ולא מצא דור הראוי לקבל את התורה אלא דור המדבר. מדד הקדוש ברוך הוא בכל ההרים ולא מצא הר שתשרה שכינה עליו אלא הר המוריה. מדד הקדוש ברוך הוא בכל עיירות ולא מצא עיר שיבנה בה בית המקדש אלא ירושלם. מדד הקדוש ברוך הוא בכל ההרים ולא מצא הר שתינתן עליו תורה אלא הר סיני. מדד הקדוש ברוך הוא בכל הארצות ולא מצא ארץ שהיא ראויה לישראל אלא ארץ ישראל.

 (ויקרא רבה שמיני יג)


הקשר בין הרחמים והשלום

'ורחמיו על כל מעשיו', היינו שרחמי השי"ת, יתמשך על כל הברואים. וכל הברואים ירחמו אחד על חבירו. ויהיה שלום ביניהם. כמ"ש 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי וכו' לא ירעו ולא ישחיתו', (ישעיה י"א) כי יהיה שלום ביניהם. וזה 'ורחמיו על כל מעשיו', כמו שאמרו חז"ל: כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים כמ"ש 'ונתן לך רחמים ורחמך' (שבת קנ"א ע"ב).

(ליקוטי מוהר"ן תורה יד)


האם חטא דוד?

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.

 (במדבר א , ב)


וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם.

(שמואל ב כד, ב)


…והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב כי זה יורה על שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם, ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו. ועוד כי התורה ציוותה שבפקוד אותם יתנו איש כופר נפשו למנות מה שיתנו לו 'ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם' כמו שבארנו בפרשת כי תשא.

(רלב"ג שמואל ב; שם, א)


…ומפרטי הפרק (שמואל ב כד) הלוא נראה שהמפקד הזה לצורך צבאי הוא, שהרי המפקד הוטל על "יואב שר החיל" ועל שרי החיל, והנמנים היו רק "איש חיל שולף חרב". ואם ישאל השואל – הן לא אסרה תורה השתדלות האדם ומאמציו במלחמת הקיום, ולהפך דורשת היא מן האדם עשייה ופעילות וחריצות והשקעת כוחו ואונו ורוחו בשמירת החיים ובהארכתם וביישוב עולם, וצבא להגנת העם והארץ מפני אויביו הן בכלל כל אלה הוא, ומה הייתה טענת רלב"ג (ואברבנאל)…?

כללו של דבר: אין הצבא והחיל אלא כלי הנצרך לשעתו ובעת הצורך, אך אין הוא כלי להתגאות בו ואינו ערך כשלעצמו.

(נחמה ליבוביץ: עיונים בספר במדבר, עמ' 22)


וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'.

(הושע ב, כא-כב – מתוך ההפטרה לפ' במדבר)


רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר "וידעת את ה'"? אלא, מלמד שכל אדם שיש בו כל מדות הללו יודע דעתו של מקום.

(אבות דרבי נתן ל"ז, ח)


…הברית בין ה' ועמו, ובין עם ישראל ואלהיו, קיימת ועומדת לפני ה'; אולם הברית היא דו-סטרית, דו-צדדית, ולכן, כדי שהייעודים האלה ייצאו מן הכוח אל הפועל, מוטל משהו על הצד השני, שהוא אנחנו.

והנה פרק ב' בהושע (הפטרת במדבר) כולו דן בברית הזאת , ובצורה נרגשת ומרגשת מאד. הוא מתאר את היחס בין ה' לבין עם ישראל כיחס בין איש ואשה, כברית הנישואין. הוא מתאר אותה במונחים המזכירים לנו את שיר השירים, אשר לפי המסורת הוא גם משל ליחס בין ה' לבין עם ישראל, ומדבר על הפרת הברית בידי עם ישראל. וגם התיאור של חידוש הברית הזאת בעתיד רגיש ומרגש מאד, וסיומו שני הפסוקים הנשגבים: ""וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'."

"וארשתיך לי" – הארוסין הם בין ה' ובין ישראל, והם נובעים מן הצדק ומן המשפט ומן החסד ומן הרחמים, שהם כאן תארים אלהיים…

"וארשתיך לי באמונה" – יש לעמוד על כך, שהמונח אמונה – יש לעמוד על כך, שהמונח אמונה במקרא, בכל מקום, איננו בעל אותה משמעות שיש לו היום בלשוננו, משמעות שמתאימה למה שבלטינית נקרא "fides", באנגלית "faith",בגרמנית "glaube". האמונה האמורה במקרא, בכל מקום, זוהי הנאמנות: "וארשתיך לי באמונה" עניינו הנאמנות בין המארס והארוסה.

אבל אחר-כך באות שלוש המילים, שהן מלות המפתח: "וידעת את ה'". צדק ומשפט וחסד ורחמים, ואמונה במשמעות של נאמנות, הם באלהים והם נצחיים; הם אינם מותנים במסיבות ובהתנהגות האדם. אבל כדי שהארוסין יתקיימו, מן ההרכח שיתקיים התנאי הגדול: "וידעת את-ה". דעת ה' היא-היא התנאי לחידוש הברית, ובלעדיה הברית קיימת רק בכוח ואינה יוצאת אל הפועל…

ה' עושה חסד ומשפט וצדקה, בין אם האדם יודע זאת ובין אם אאננו יודע, אבל רק אם האדם יודע ומשכיל את ה', יש לזה משמעות במציאות. וכיוצא בזה: ""וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה" – בתנאי "וידעת את ה'". הברית בין ישראל ואלהיו, כדבר המתגשם במציאות, תלויה בעם ישראל.

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע , עמ' 87-88)


קבלת התורה מתוך הכרעה אישית, "שלא על-מנת לקבל פרס"

…לכך לא קבלו ישראל את התורה תכף אחר קריעת ים סוף, כי אם היו מקבלים אחר קריעת ים סוף, היה נראה כעל מנת לקבל פרס מחמת גודל הנסים שנעשו לכם, לכך הם מקבלים את התורה. לכך המתין להם הקב"ה מעט ובינו לבינו שכחו מעט הנסים שנעשה להם, כמאמר הכתוב "ולא היה מים לעדה וילונו" ואחר-כך קבלו התורה ואמרו נעשה ונשמע, מוכח שקיבלו התורה רק מחמת אהבת התורה.

(מתוך "קדושת לוי" לרבי לוי יצחק מברדיטשב)


וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק .

(שמות כ ,יד)


'וכל העם רואים את הקולות' – וכבר פירשתי טעם רואים את הקולות, כי כל ההרגשות מתחברות אל מקום אחד. והנה הטעם, כאשר ראו הקולות והלפידים, כי מנהג האדם שיתפחד מהם.

(אבן עזרא)


משמעותו העמוקה של הביטוי 'רואים את הקולות' באה ללמדנו, שהעם היו רואים ומסתכלים בחיצוניות הדברים, ב'קולות', ב'ברקים' וב'לפידים' וב'הר העשן', רואים ואינם קולטים את תוכן הדבירם ומשמעותם, ולכן מיד לאחר התגלות גדולה זו בא הביטוי הנוסף המלמד גם הוא על הכלל: "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק", שהוא ממש המשכו של אותו פסוק, ועליו אומר הרב: 'אפשר לראות ולנוּע, ואף על פי כן – לעמוד מרחוק'.

(ע"פ ר' מנחם מנדל מקוצק, מובא בי.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 105)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.