במדבר תשע"ה (גליון מספר 902)




פרשת במדבר

גליון מס' 902 תשע"ה
(קישור לדף המקורי)

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי

אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלהֶיךָ

 לא תְבַשֵּׁל גְּדִי

בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

(שמות כג, יט)

 

 

ראשית בכורי אדמתך – משבעת המינים האמורים בפ' כי

תבא 'ולקחת מראשית כל פרי האדמה'. בעלותך ברגלים אז

תביא ביכורי.

 לא

תבשל גדי בחלב אמו – דרך

העזים ללדת שני גדיים יחד – ורגילים היו לשחוט אחד מהם ומתוך שרוב חלב בעזים, כדכתיב 'ודי חלב עזים ללחמך וגו", היו רגילים לבשלו בחלב האם

ולפי ההווה דבר הכתוב. וגנאי הוא הדבר ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים.

ודוגמא זו ב'אותו ואת בנו' ושילוח הקן, ללמדך דרך תרבות צוה הכתוב, ולפי שברגל היו אוכלים בהמות הרבה. הזהיר בפ' רגלים שלא לבשל ולא לאכול גדי בחלב אמו.

(רשב"ם שם, שם)

 

ראשית בכורי אדמתך – המבשרים לך כי אמנם מעשי ידיך נתברכו, תביא בית ה' אלהיך: לא תביאם אל ביתך כאותה "תבואה" הבאה אליך

ביתה, אלא תביאם – ביום חג מתן תורה ומיום זה והלאה – אל הבית שה' אלהיך ציווה לבנות למען תורתו. למען התורה הזאת תתמלאנה כל

שיבולי הדגן ויבשילו כל פירות האילן, וכל תבואה שתביא לביתך מצירוף מגד שמים מעל

ומעשי ידיך מתחת – תבואת התורה היא. ולא תיתן הודייתך לשמש, אשר שלחה את ברכת

שפעתה אל אדמתך, אלא מה' יצאה הברכה ולו נאה להודות, כי הוא אלהיך,

וכל זרע וזרע שנתברכת בו – למען קיום מצוות תורתו הוא צמח, ולמען התורה הזאת הנך

בונה בית עלי אדמות. לפיכך תיקח את ביכורי הברכה הזאת ותביאם אל בית תורתו לאות

כניעה, הודאה וקדושה.

 (הרש"ר הירש שם,

שם)

 

 

מסיני עד

בית לחם

דניאל

אפשטיין

התקהלנו פעם נוספת כדי לקבל את התורה. במרחק של אלפי שנים,

אחרי תהפוכות ומהפכות ששינו את פני העולם, אנחנו מתכוננים לשמוע הד מאותם קולות

וברקים ומהקול הגדול שזעזעו את בני ישראל. האם נזדעזע, ואם כן, ממה בדיוק? כאשר משה

חוזר בספר דברים על סיפור מעמד הר סיני, הוא אומר (ה, יח ) "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם

בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף…"

רש"י מציע שני פירושים: "לא יסף – לא פסק, לפי שמדת

בשר ודם אינו יכול לדבר כל דבריו בנשימה אחת וצריך להפסיק, ומדת הקב"ה אינו

כן, לא היה פוסק, ומשלא היה פוסק לא היה מוסיף כי קולו חזק וקיים לעולם.

דבר אחר: ולא יסף – לא הוסיף להֵרָאות באותו פומבי."

האם שני הפירושים סותרים זה את זה? על-פי הפירוש הראשון, הקול

קיים לעולם, ועל-פי השני, הוא לא הוסיף להֵרָאות כפי שנראה אז. אבל רש"י

מדייק: הפירוש השני אינו אומר שהקול הפסיק להישמע, אלא ש"הפסיק להֵרָאות

באותו פומבי" משמע, הקול יכול עדיין להישמע בלי להֵרָאות בפומבי, במעמד יותר

אינטימי, שבו הקול מתגבר על הנִראוּת ומפזר ענן וערפל. קול טהור, בלי קולות

וברקים.

כיצד יכול מעמד כזה להתקיים? האם הוא יכול להישמע בדורנו,

בארצנו ובמקומות אחרים בעולם?

הצעתנו היא, שקריאת מגילת רות בשבועות מספקת תשובה לשאלה זו.

הפסוק הראשון במגילה בונה תפאורה נאותה לקורא בן ימינו, החושד בכל הסמכויות ומזהה

בקלות הון, שלטון ואונאה:

"ויהי בימי שפוט השופטים…" השופטים שופטים, זה

תפקידם, אבל רבי יוחנן מציע קריאה אחרת: "אוי לדור ששופט את שופטיו. השופט

אומר לו: טול קיסם מבין שיניך, והוא משיב לו: טול קורה מבין עיניך" הקורא בן

ימינו לא יתקשה לזהות מצב שבו הממונים על הציבור הדורשים ממנו כיבוד החוק והידוק

החגורה איבדו את אימון העם בגלל התנהלותם המופקרת. כמו כן, הוא לא יתקשה להבין את

מצבה האומלל של רות, גיבורת הסיפור, שבנוסף להיותה נוכרייה, בת לאומה שנואה המנועה

לבוא בקהל ה', היא קשורה למשפחת אלימלך, "איש עשיר גדול ופרנס הדור",

שדאג קודם כל לפרנסתו ועזב את ארץ ישראל בגלל הרעב, לעשות לביתו בארץ מואב. פסוק

אחד (ב-י) מבטא היטב את מודעותה של רות למצבה בתוך חברה שאינה שוכחת

ואינה סולחת: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נוכרייה?" כך היא

משיבה למחוותו של בועז, "איש גיבור חיל ממשפחת אלימלך". שפנה אליה

ישירות, פנים אל פנים, אחרי שראה אותה מתכופפת בצניעות ללקוט שיבולים אחרי

הקוצרים. כמה קשה להיות צנוע לעיני כולם, כשכולם יודעים שזו אישה זרה הבאה מאומה

בזויה וממשפחה המוכתמת בסטיגמת הבגידה של אבי המשפחה!

אבל בועז רואה את מה ש "כולם" אינם רואים, ואינו

רואה את מה ש"כולם" רואים.

הוא לא רואה את מוצאה, אלא את מעשיה. במקום לראות את ההקשר

הלאומי המונע כל קשר אישי וכל פנייה ישירה, הוא שמע על הקשר אחר, המזכיר את סיפורו

של העברי הראשון:

הגד הוגד לי כל אשר

עשית את חמותך אחרי מות אישך ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא

ידעת מתמול שלשום.

אלימלך עזב את מולדתו לפרנסתו למרות אחריותו כאיש ציבור, ורות

עזבה את מולדתה בגלל תחושת אחריות לחמותה הבודדה, כאילו שמעה קול שלא יכלה להתעלם

ממנו.

האם התרחקנו מהר סיני ומן המעמד הנשגב, או שמא התקרבנו לשם, בדרך

אחרת, מפתיעה ונועזת ? נשים לב לדו- שיח בין הפסוקים . לפני מתן תורה נאמר:

הגבלת את העם סביב

לאמור: השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר

מות יומת.

בהמשך, משה מכין את העם: "וירד משה מן ההר אל העם ויקדש

את העם ויכבסו שמלותם. ויאמר אל העם: היו נכונים לשלושת

ימים אל תיגשו אל אישה". כך מתכונן העם למעמד הפומבי הגדול, שיתקיים

"ביום השלישי בהיות הבוקר". כך נוצר המרחק החיצוני והפנימי הנדרש כדי

לקבל את פני ה', היורד על ההר לתת לעם תורה ומצוות. במגילה, נעמי מכינה את כלתה

לקראת המפגש הכריע בגורן:

ורחצת וסכת ושמת

שמלותייך עליך וירדת הגורן…

העם אומר למשה: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", ורות

אומרת לנעמי "כל אשר תאמרי אעשה" העם שומע קולות וברקים ומתרחק בבהלה

שמא ימות, ורות מתקרבת "בלט", בלי להשמיע קול, על מנת לשמוע בשורת חיים.

בעת ירידת האש על ההר נאמר "ויחרד כל ההר מאד",

וכאשר בועז מרגיש את נוכחותה של רות למרגלותיו, נאמר : "ויחרד האיש"

הקול הבא מן השמיים אומר: "אנכי ה' א-לוהיך

אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", והקול ששומע בועז אומר: "אנכי רות

אמתך "

משה אומר לעם המבוהל: "אל תיראו כי לבעבור

נסות אתכם בא הא-לוהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו.", ובועז,

שהתאושש מבהלתו אומר לרות: "ועתה בתי, אל תיראי, כל אשר תאמרי אעשה לך, כי

יודע כל שער עמי כי אשת חיל את".

בניגוד לפלוני אלמוני שחשש ל"השחית את נחלתו", בועז

הבין מה היא ה"הלכה למשה מסיני", ולא חשש לקיים את מה שמצווה לו הקול,

או מה שמשמיעה לו הבת-קול.

הריחוק מן הקול בהר סיני לא נועד להרחיק, אלא להכין לקִרבה

המתוארת בעדינות ובחן במגילה. במעמד הלילי, פנים אל פנים, בלי הבדלי מעמד ובראיית

האדם ב"עירום פניו" (כלשון עמנואל לוינס),

מתרחשת ההתגלות של האדם לאדם, האדם שהוא תמיד יותר מסתם "פלוני אלמוני"

והתגלות זו היא שסוללת את הדרך לגאולה.

דניאל

אפשטיין הוא רב פילוסוף המלמד במת"ן , במדרשת לינדנבאום ובחוגים שונים בארץ.

 

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם

הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת

וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ

לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.

(הושע,

ב, כ-כא – מתוך ההפטרה לפרשת במדבר)

 

בצדק ובמשפט – שתתנהגו

בהן.

ובחסד וברחמים – שיבוא

לך מאתי על ידיהם. באברהם אבינו כתיב (בראשית

יח) 'כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט' וכנגדן נתן לבניו חסד ורחמים מאת

הקב"ה, שנאמר (דברים יג) 'ונתן

לך רחמים ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד' (דברים, יז).

פסקו מן הצדקה והמשפט כמו שנאמר (עמוס ה)

'ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו' אף הקב"ה אסף מהם החסד והרחמים, שנאמר (ירמיה טו)

'כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים' וכשיחזרו לעשות צדקה ומשפט,

שנאמר (ישעיה א) 'ציון במשפט תפדה

וגו" הקב"ה מוסיף עליהם רחמים וחסד ועושה אותן עטרה לארבעתן ומושיבן בראשן.

(רש"י

שם שם)

 

הברית בין ה' ועמו, ובין עם ישראל ואלהיו, קיימת ועומדת לפני ה'; אולם הברית היא דו-סטרית,

דו-צדדית, ולכן, כדי שהייעודים האלה ייצאו מן הכוח אל הפועל, מוטל משהו על הצד

השני, שהוא אנחנו.

והנה פרק ב' בהושע (הפטרת במדבר) כולו

דן בברית הזאת , ובצורה נרגשת ומרגשת מאד. הוא מתאר את היחס בין ה' לבין עם ישראל

כיחס בין איש ואשה, כברית הנישואין. הוא מתאר אותה במונחים המזכירים לנו את שיר

השירים, אשר לפי המסורת הוא גם משל ליחס בין ה' לבין עם ישראל, ומדבר על הפרת

הברית בידי עם ישראל. וגם התיאור של חידוש הברית הזאת בעתיד רגיש ומרגש מאד,

וסיומו שני הפסוקים הנשגבים: "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך

לי באמונה וידעת את ה'".

"וארשתיך

לי" – הארוסין הם בין ה' ובין ישראל, והם נובעים

מן הצדק ומן המשפט ומן החסד ומן הרחמים, שהם כאן תארים אלהיים

"וארשתיך

לי באמונה" – יש לעמוד על כך, שהמונח אמונה – יש לעמוד על כך, שהמונח אמונה

במקרא, בכל מקום, איננו בעל אותה משמעות שיש לו היום בלשוננו, משמעות שמתאימה למה

שבלטינית נקרא 'fides' , באנגלית "faith",בגרמנית "glaube" . האמונה האמורה במקרא, בכל מקום,

זוהי הנאמנות: "וארשתיך לי באמונה" עניינו

הנאמנות בין המארס והארוסה.

אבל אחר-כך באות שלוש המילים, שהן

מלות המפתח: "וידעת את ה'". צדק ומשפט וחסד ורחמים, ואמונה במשמעות של

נאמנות, הם באלהים והם נצחיים; הם אינם מותנים במסיבות

ובהתנהגות האדם. אבל כדי שהארוסין יתקיימו, מן ההרכח שיתקיים התנאי הגדול: "וידעת את-ה". דעת ה'

היא-היא התנאי לחידוש הברית, ובלעדיה הברית קיימת רק בכוח ואינה יוצאת אל הפועל

ה' עושה חסד ומשפט וצדקה, בין אם האדם

יודע זאת ובין אם איננו יודע, אבל רק אם האדם יודע ומשכיל את ה', יש לזה משמעות

במציאות. וכיוצא בזה: ""וארשתיך לי

לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה" – בתנאי "וידעת את ה'".

הברית בין ישראל ואלהיו, כדבר המתגשם במציאות, תלויה

בעם ישראל.

(י. ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 87-88)

 

 

"ומה עניין רות

אצל עצרת (חג השבועות)?"

ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי

יסורין ועוני.

 (ילקוט שמעוני רות)

 

מפני שכתוב בו בתחילת קציר שעורים והוא

זמן קציר.

 (אבודרהם)

 

מפני שאבותינו לא קיבלו את התורה ולא נכנסו

לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים, ורות גם היא נתגיירה.

(אבודרהם)

 

בפרשת המועדים (בפרשת אמור) כתוב

"ובקוצרכם את קציר ארצכם…לעני ולגר תעזוב אותם, מיד אחר פרשת שתי

הלחם שמביאים בשבועות, ואותם קיים בועז ואמר "שול תשולו"..ורות היתה ענייה

וגיורת , לכך קורין רות בו ביום.

(הלבוש ע"פ

"המועדים בהלכה" לרב זוין)

 

הרבה הקב"ה

אוהב את הגרים – למה הדבר דומה? למלך שהיתה לו צאן והיתה יוצאת בשדה ונכנסת

בערב, כן בכל יום. פעם אחד נכנס צבי אחד עם הצאן, הלך לו אצל העזים היה

רועה עמהם, נכנסה הצאן לדיר, נכנס עמהם. יצאת לרעות, יצא עמהם. אמרו למלך: הצבי

הזה נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם, כל יום ויום יוצא עמהם ונכנס עמהם. היה המלך

אוהבו בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקיד רועה יפה לרצונו לא יכה אדם אותו הזהרו בו

ואף כשהוא נכנס עם הצאן, היה אומר להם: תנו לו וישתה והיה אוהבו הרבה. אמרו לו:

מרי, כמה תישים יש לך, כמה כבשים יש לך, כמה גדיים יש לך, ואין את מזהירנו ועל

הצבי הזה? בכל יום ויום את מצוינו? אמר להם המלך: הצאן רוצה ולא רוצה, כך היא

דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבא לישן בתוך הדיר, הצביים במדבר הם ישנים, אין

דרכם ליכנס לישוב בני אדם לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום

כל החיות ובא ועמד בחצר? כך אין אנו צריכין להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית

אביו והניח אומתו וכל אומות העולם ובא לו אצלנו?! לכן, הרבה עליו שמירה שהזהיר

את ישראל שישמרו עצמם מהם שלא יזיקו להם וכה"א "ואהבתם את הגר וגר לא

תונה וגו'".

 (במדבר רבה פרשה ח)

 

ספר במדבר /

בלה שור

בתוך כולנו

חיים הגיבורים

של ספר במדבר

מתאוננים

מתאווים

דוברים לשון הרע

מרגלים

חסרי אמונה

קורח

הרוצה כבוד

וסובל מקנאה

בלעם

ההולך לעשות הפוך

מהשכל הישר

האתון

שלא מבינה למה מכים אותה

אך גם רואה מלאך

פנחס הקנאי

זמרי וכזבי

ההולכים אחר יצרם

ראובן וגד

כמעפילים

הרוצים עכשיו

 

אך גם משה

אוהב תורה

אהרן

אוהב שלום

בנות צלפחד

העומדות על זכותן

אך מוכנות לפשרה

 

בתוך כולנו

חיים הגיבורים

של ספר במדבר

וכמו הגיבורים

חיים אנחנו

במדבר

ובתוך המדבר

ובחברת האוכלסיה

שבתוכנו

נאבקים אנחנו למצוא

את הדרך הישרה

שתהיה לנו לתפארת

 

 

קוראים

יקרים

אנחנו

זקוקים לעזרתכם הדחופה

 

בזכותכם,

אנו מצליחים בע"ה לכסות את הוצאות ההפקה הצנועות של "שבת שלום"

בשנים האחרונות ללא פרסומות.

כידוע,

אנו מפיצים את הגיליונות בכמה מאות בתי כנסת בארץ וגם שולחים אותם בדוא"ל

למאות אנשים בארץ ובעולם. ההפצה בדואר היא הדרך הזולה ביותר בין כל החלופות

האפשריות להפצה.

יחד

עם זאת, בחודש האחרון הוכפלה העלות של דמי המשלוח בדואר, ולכן עזרתכם במימון הוצאה

בלתי צפויה זו היא חיונית, כדי שהפצת הגיליונות לבתי הכנסת תימשך.

את

ההמחאות לפקודת עוז ושלום ניתן לשלוח לעוז ושלום, לידי מרים פיין,

רחוב

דוסטרובסקי 9,ירושלים 933806

התרומות

מוכרות לצורך פטור ממס

להפצת הגיליונות בבית הכנסת, לקבלת המהדורה

האלקטרונית, להקדשת גיליון,

לבירור אפשרות של תרומות פטורות ממס,

נא לפנות ל נייד: 052-3920206

ozveshalomns@gmail.com

תודה

על שותפותכם במפעלנו

בברכת

שבת שלום וחג שבועות שמח

***********

עוז ושלום – החוג הרעיוני לציונות דתית

(ע"ר)

שבת שלום

עורך אחראי: פנחס לייזר

נתיבות שלום עוז ושלום

מרכזת המערכת: מרים פיין

לתגובות ולתיאום דברי תורה

דוא"ל: pinchas.leiser@gmail.com

 

מערכת

שבת שלום               עוז ושלום-נתיבות

שלום