במדבר תשע"ג (גליון מספר 798)




פרשת במדבר

גליון מס' 798 תשע"ג
(קישור לדף המקורי)

מִבֶּן

שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּןחֲמִשִּׁים שָׁנָה

 כָּל-בָּא

לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

(במדבר ד', ג')

 

 

בן שלשים לכח, והיותר על בן חמשים כחו מכחיש מעתה.

(רש"י שם, שם)

 

מבן

עשרים… כל יוצא צבא בישראל – "צבא" איננו רק חיל מלחמה או

שירות מלחמה; אף אין זו ההוראה הראשונה של התיבה (ראה פי' בראשית ב, א). דבר זה ברור ממקומות שונים… ברור מכל

המקומות האלה, שזו הוראת "צבא": המון הסר למשמעת מפקד כדי לעשות את

עבודת הכלל – או עבודה הנעשית על ידי המון זה. וגם כאן אין צורך לומר, שמדובר

בשירות מלחמה. אלא "יוצא צבא בישראל" הוא כל אדם, המחוייב

בשעת הצורך לצאת מחייו הפרטיים כדי להתגייס לעבודת הציבור; הוה

אומר: אדם, שהציבור יכול להתחשב בו לצורך ביצוע משימותיו; ולפיכך בפרשת הלויים (להלן פרק ד) לא נאמר "יוצא

צבא", אלא "בא לצבא"; שכן כל חיי הלויים הם קודש לעבודת הכלל.

(הרש"ר הירש במדבר א, ג)

 

 

וממדבר מתנה

פנחס לייזר

מוקדש לזכרו

הברוך של מנחם פרומן

רב, אוהב

אדם ורודף שלום

השיב את

נשמתו לבוראו בכ"ג באדר תשע"ג

כידוע, התורה ניתנה

במדבר ובין הסיבות המובאות, אנו קוראים במדרש תנחומא (חוקת כא): "למה נתנה במדבר? שאילו ניתנה להם בארץ, היה

שבטו שנתנה בתחומו מדיין ואומר 'אנו קודם בה', לכך נתנה במדבר, שיהו הכל שוין בה. התלמוד (עירובין נד ע"א) מציע

דרשה אחרת המתייחסת לענווה הנדרשת מלומד התורה:

וממדבר מתנה" – אם

משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין

בו, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו.

בהמשך לדרשה זו, מספרת

לנו הגמרא את הסיפור הבא (אותו אני מביא בתרגום לעברית של הרב שטיינזלץ)

על רבא בנו של רב יוסף בר חמא שהגיע לפייס את רב יוסף :

רבא בנו של רב יוסף בר

חמא – שהוא רבא סתם – היה לו תרעומת לרב יוסף עליו

(ומשום כך לא היו נפגשים). כאשר הגיע ערב יום הכיפורים אמר רבא: אלך ואפייסנו. הלך מצא את שמשו של רב יוסף שהוא מוזג לו כוס יין,

אמר לו לשמש: תן לי ואמזגהו אני. נתן לו ומזגו – ורב יוסף שהיה עיוור לא ראה את

האורח, כאשר טעם מן היין אמר: דומה מזיגה זו למזיגת רבא בנו של רב יוסף בר חמא. אמר לו (רבא): אני הוא. אמר לו (רב יוסף): לא תשב על

רגליך עד שתפרש לי פסוקים אלו: מהו שנאמר "וממדבר מתנה…" אמר לו: אם

אדם משים עצמו כמדבר, זה שהכל דשין

בו, תורה ניתנה לו במתנה…

דומני שבסיפור זה,

ובדרשות בתלמוד ובמדרש תנחומא חכמים מלמדים אותנו דבר

מה לגבי העמדה המאפשרת את קבלת התורה וגם לגבי התודעה הראויה הנדרשת מלומד התורה,

דהיינו ממי שגם היום רוצה לחוות בחייו את מתן תורה.

חידוש הקשר בין רבא

לרב יוסף מתאפשר בזכות נכונותו של רבא למזוג יין לרב יוסף במקום שמשו והרמז שנקלט

על ידי רב יוסף. יתכן שהבחירה הספרותית במזיגת היין כסמל לפיוס קשורה לחלומו של שר

המשקים שזכה לחנינה מאת פרעה, אך כאן מבקש רב יוסף מרבא

לומר את הדברים בצורה מפורשת: התורה ניתנת במתנה למי שמוכן למחול על כבודו, למי

שמוכן לוותר כדי להתקרב לאחר. לדרשתו של רבא יש המשך:

וכיון שניתנה לו

במתנה, נחלו אל, שנאמר: 'וממתנה נחליאל'; וכיון שנחלו

אל, עולה לגדולה, שנאמר: 'ומנחליאל במות'; ואם מגיס

לבו, הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר: 'ומבמות הגיא';

ואם חוזר בו, הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר 'כל גיא

ינשא'.

הענווה והוויתור

מאפשרים לקבל את התורה כמתנה, אך תורה זו שניתנה במתנה מאפשרת גם לחוות התגלות, אך

דא עקא, האדם הזוכה להתגלות יכול להתבשם מחוויית

ההתגלות ולהתגאות במעמדו, ואז נוצר ריחוק בין האדם לקב"ה, ורק חזרתו של האדם

לעמדה של פתיחות וענווה מאפשרת התפייסות וקשר.

מטוטלת זו מזכירה לנו

סיפור תלמודי אחר (בבלי תענית כ, ע"א וע"ב) על רבי שמעון ברבי אלעזר (או שמא רבי אלעזר

ברבי שמעון):

תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך

כקנה ואל יהא קשה כארז. מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו,

והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה

דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.

נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער

ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש!

שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא

לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון

שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! – אמר

לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה

מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו

אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי?

– אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי – אל ירבו כמותו בישראל. – אמרו

לו: מפני מה? – אמר להם: כך וכך עשה לי. – אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם

גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד

נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: 'לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז' –

ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות.

רבי אלעזר ברבי שמעון

(או לפי גירסא אחרת: רבי שמעון ברבי אלעזר) הגיע להתעלות

בעקבות לימוד התורה, אך התעלות זו אינה מחסנת את האדם מפני גאווה, גסות רוח וזלזול

באחר, והאחר (המכוער בסיפור זה) שבעלי התוספות מזהים אותו כאליהו, בעקבות מסכת דרך

ארץ, מייצג אם כן את דבר ה' המתרחק ממנו בגלל גאוותו וגסות רוחו. רק התערבות אנשי

עירו של רבי אלעזר הרואים בו מורה אהוב ונערץ מאפשרת את הסליחה של

ה"אחר". בעקבות מפגש זה, למד ולימד רבי אלעזר את תורת הענווה; התורה

יכולה רק להיכתב ב"קולמוס של קנה", דהיינו ברכות ובענווה.

בעל מדרש תנחומא מוסיף לנו רובד נוסף: אין מונופול טריטוריאלי, שבטי או

אתני על התורה. התורה ניתנה במקום השייך לכל בני האדם, ולכן אין לאף אדם או לאום

בעלות על התורה, כדברי רבי מאיר (בבלי בבא קמא לח,

ע"א):

מנין שאפילו נכרי

ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? ת"ל 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' – כהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא

אדם, הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול.

אין להתעלם כמובן

מדרשות המדגישות את הקשר הייחודי הקיים בין עם ישראל לתורה, כולל המדרש המתאר את

סירובן של אומות העולם לקבל את התורה, אך אולי דווקא קשר ייחודי זה מחייב אותנו

לקחת ברצינות את המשנה במסכת סנהדרין (ד, ה), בה נאמר:

לְפִיכָךְ נִבְרָא

אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו

הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת, מַעֲלֶה

עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי

שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ.

וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין

אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת בַּשָּׁמָיִם. וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ

שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם

אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי

הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם

הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם.

קיים שוויון מוחלט בין

בני אדם, כי האדם נברא יחידי, וכולנו בני איש אחד נחנו, וקביעה זו דורשת מאיתנו

ענווה ופתיחות ומובילה אותנו דרך מסע מדברי להכרה שהתורה שקיבלנו במתנה ושיש

באפשרותנו לקבל מחדש במתנה אינה סובלת התנשאות או אפליה על רקע גזעני, מגדרי,

עדתי, מעמדי או לאומני. ולוואי שנזכה גם כעם חופשי בארצנו לקבלת תורה מדברית של

ענווה המכבדת כל אדם שנברא בצלם אלהים.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג

 

 

וארשתיך לי לעולם וארשתיך

לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת

את ה'.

(הושע ב, כאכב – מתוך ההפטרה לפ' במדבר)

 

…הברית

בין ה' ועמו, ובין עם ישראל ואלהיו, קיימת ועומדת לפני

ה'; אולם הברית היא דו-סטרית, דו-צדדית, ולכן, כדי שהייעודים האלה ייצאו מן הכוח

אל הפועל, מוטל משהו על הצד השני, שהוא אנחנו.

והנה פרק ב'

בהושע (הפטרת במדבר) כולו דן בברית הזאת , ובצורה נרגשת ומרגשת מאד. הוא מתאר

את היחס בין ה' לבין עם ישראל כיחס בין איש ואשה, כברית

הנישואין. הוא מתאר אותה במונחים המזכירים לנו את שיר השירים, אשר לפי המסורת הוא

גם משל ליחס בין ה' לבין עם ישראל, ומדבר על הפרת הברית בידי עם ישראל. וגם התיאור

של חידוש הברית הזאת בעתיד רגיש ומרגש מאד, וסיומו שני הפסוקים הנשגבים: "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט

ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'."

"וארשתיך לי" – הארוסין הם בין

ה' ובין ישראל, והם נובעים מן הצדק ומן המשפט ומן החסד ומן הרחמים, שהם כאן תארים אלהיים

"וארשתיך לי באמונה" – יש לעמוד על כך, שהמונח אמונה – יש

לעמוד על כך, שהמונח אמונה במקרא, בכל מקום, איננו בעל אותה משמעות שיש לו היום

בלשוננו, משמעות שמתאימה למה שבלטינית נקרא " fides", באנגלית "faith", בגרמנית "glaube". האמונה האמורה במקרא, בכל מקום,

זוהי הנאמנות: "וארשתיך לי באמונה" עניינו

הנאמנות בין המארס והארוסה.

אבל אחר-כך

באות שלוש המילים, שהן מלות המפתח: "וידעת את ה'". צדק ומשפט וחסד

ורחמים, ואמונה במשמעות של נאמנות, הם באלהים והם

נצחיים; הם אינם מותנים במסיבות ובהתנהגות האדם. אבל כדי שהארוסין

יתקיימו, מן ההרכח שיתקיים התנאי הגדול: "וידעת

את-ה". דעת ה' היא-היא התנאי לחידוש הברית, ובלעדיה הברית קיימת רק בכוח

ואינה יוצאת אל הפועל…

ה' עושה חסד

ומשפט וצדקה, בין אם האדם יודע זאת ובין אם אאננו יודע,

אבל רק אם האדם יודע ומשכיל את ה', יש לזה משמעות במציאות. וכיוצא בזה: ""וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט

ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה" – בתנאי

"וידעת את ה'". הברית בין ישראל ואלהיו, כדבר

המתגשם במציאות, תלויה בעם ישראל.

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע עמ' 87-88)

 

 

"ומה

עניין רות אצל עצרת (חג השבועות)?"

ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני.

 (ילקוט

שמעוני רות)

 

מפני שכתוב בו בתחילת קציר שעורים והוא זמן קציר.

 (אבודרהם)

 

מפני שאבותינו לא קיבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה

והרצאת דמים, ורות גם היא נתגיירה.

(אבודרהם)

 

בפרשת המועדים (בפרשת אמור) כתוב "ובקוצרכם את קציר

ארצכם…לעני ולגר תעזוב אותם, מיד אחר פרשת שתי הלחם שמביאים בשבועות,

ואותם קיים בועז ואמר "שול תשולו"..ורות היתה ענייה וגיורת , לכך

קורין רות בו ביום.

(הלבוש ע"פ "המועדים בהלכה" לרב זוין)

 

"ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אשר באת לחסות

תחת כנפיו" בא

וראה כמה גדול כחן של צדיקים וכמה גדול כחה של צדקה וכמה גדול כחן של גומלי חסדים,

שאין חסין לא בצל שחר ולא בצל כנפי ארץ ולא בצל כנפי שמש ולא בצל כנפי חיות ולא בצל

כנפי כרובים ולא בצל כנפי שרפים, אלא בצל מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים ל"ו) "מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון.

(רות רבה פרשה ה)

 

הרבה הקב"ה אוהב

את הגרים – למה הדבר דומה? למלך שהיתה לו צאן והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב,

כן בכל יום. פעם אחד נכנס צבי אחד עם הצאן, הלך לו אצל העזים היה רועה

עמהם, נכנסה הצאן לדיר, נכנס עמהם. יצאת לרעות, יצא עמהם. אמרו למלך: הצבי הזה

נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם, כל יום ויום יוצא עמהם ונכנס עמהם. היה המלך אוהבו בזמן

שהוא יוצא לשדה היה מפקיד רועה יפה לרצונו לא יכה אדם אותו הזהרו בו ואף כשהוא

נכנס עם הצאן, היה אומר להם: תנו לו וישתה והיה אוהבו הרבה. אמרו לו: מרי, כמה

תישים יש לך, כמה כבשים יש לך, כמה גדיים יש לך, ואין את מזהירנו ועל הצבי הזה? בכל

יום ויום את מצוינו? אמר להם המלך: הצאן רוצה ולא רוצה, כך היא דרכה לרעות בשדה

כל היום ולערב לבא לישן בתוך הדיר, הצביים במדבר הם ישנים, אין דרכם ליכנס לישוב

בני אדם לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות ובא ועמד

בחצר? כך אין אנו צריכין להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל

אומות העולם ובא לו אצלנו?! לכן, הרבה עליו שמירה שהזהיר את ישראל שישמרו עצמם

מהם שלא יזיקו להם וכה"א "ואהבתם את הגר וגר לא תונה וגו'".

 (במדבר רבה פרשה ח)

 

שוב מעשה

בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר "אלה הבגדים

אשר יעשו: חושן ואפוד". אמר: הללו למי אמרו? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו

נכרי בעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול.

בא לפני

שמאי. אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין

שבידו.

בא לפני

הלל. גייריה. אמר לו: כלום מעמידין

מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? הלך וקרא .כיוון שהגיע "והזר הקרב

יומת". אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל.

נשא אותו גר

קל וחומיר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך

אהבה שאהבם קרא להם "בני בכורי ישראל", כתיב עליהם "והזר הקרב

יומת", גר הקל שבא במקלו ובתרמילו, אל אחת כמה וכמה?!

בא לפני

שמאי. אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהו גדול? והלא כתיב בתורה "והזר הקרב

יומת"!

בא לפני

הלל. אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה.

לימים

נזדווגו שלושתן למקום אחד. אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטרדנו מן העולם, ענוותנותו

של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה .

(שבת לא,

ע"א)

 

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

לכל קוראינו ואוהדינו

 

כדי שקולה של הציונות הדתית המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין  0523920206

ozveshalomns@gmail.com