במדבר תשע"ב (גליון מספר 750)




פרשת במדבר – שבועות

גליון מס' 750 תשע"ב
(קישור לדף המקורי)

אריסטון לצדיקי יתקן, ושרותא

סעודה גדולה לצדיקים יתקן וארוחה.

 (מתוך:

אקדמות)

 

א"ר יוחנן: עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן,

שנאמר 'יכרו עליו חברים' – ואין כרה אלא סעודה, שנאמר 'ויכרה להם כרה גדולה ויאכלו

וישתו', ואין חברים אלא תלמידי חכמים, שנאמר 'היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך

השמיעני' והשאר מחלקין אותו ועושין בו סחורה בשוקי ירושלים, שנאמר 'יחצוהו בין

כנענים' – ואין כנענים אלא תגרים, שנאמר 'כנען בידו מאזני מרמה לעשק אהב'.

(בבלי בבא בתרא עה, ע"א)

 

העולם הבא

אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. הואיל ואין בו

גויות, אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין

להן בעולם הזה ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה כגון ישיבה

ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן. כך אמרו חכמים הראשונים: העולם הבא

אין בו לא אכילה, ולא שתיה, ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן

ונהנין מזיו השכינה, הרי נתברר לך

שאין שם גוף, לפי שאין שם אכילה ושתיה, וזה שאמרו 'צדיקים יושבין' דרך חידה

אמרו כלומר: הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה, וכן זה שאמרו

'עטרותיהן בראשיהן' כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן,

והיא העטרה שלהן, כענין שאמר שלמה 'בעטרה שעטרה לו אמו' והרי הוא אומר 'ושמחת עולם

על ראשם', ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש, כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה

ומהו זהו שאמרו 'נהנין מזיו שכינה'?

שיודעים ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל…

וכמה שמות נקראו לה דרך משל: 'הר ה" 'ומקום

קדשו' ו'דרך הקדש' ו'חצרות ה" ו'נועם ה' ו'אהל ה" ו'היכל ה" ו'בית ה" ו'שער

ה" וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים 'סעודה' וקורין לה

בכל מקום העולם הבא.

(רמב"ם יד

החזקה הלכות תשובה פרק ח)

 

 

מגילת רות – "כמו אקורדיון שעושה מנגינה מן המלא והריק" (י. עמיחי)

גילי זיוון

מגילת רות היא לכאורה אידיליה קסומה, שראשיתה

בסיפור על משפחה שנטשה בשעות משבר את הספינה השוקעת, אך בגלות הורע מזלם ונותרה רק

אם המשפחה לבדה. הרעב נפסק והאשה הגלמודה מחליטה לחזור ארצה. באופן מפתיע מגיעה

אתה גם כלתה המואביה וזו האחרונה לוקחת את נטל הפרנסה על עצמה וזוכה לחסדו של אחד

מעשירי בית לחם הפורס עליה ועל חמותה את כנפיו המגוננות. אם המשפחה מתאוששת, מגלה

יוזמה שמביאה בסופו של דבר לחתונת הכלה עם בעל השדה האמיד. כל הקהילה מברכת אותם

בשמחתם ולא רק בן נולד לסבתא המאושרת שינחם את בדידותה, אלא שנכדו הוא דוד מלך

ישראל בכבודו ובעצמו! המגילה נפרסת לפנינו בצבעי שדות החיטה המזהיבים, בין מילות

הברכה של בעל השדה ("ה'") לברכת הקוצרים יראי ה' ("יְבָרֶכְךָ ה' "). לפנינו, אידיליה חקלאית ומשפחתית, שלווה ומתוקה, המשמחת את לב הקוראים.

היטיב לתאר את השלווה יוצאת הדופן שבמגילת רות

המשורר יצחק שליו בשירו רוּת:

קוֹל נְהִי תַמְרוּרִים מִנְּבִיאִים אַחֲרוֹנִים עוֹד נִשְׁמָע בָּרָמָה /

עֲגוּמִים עוּגְבֵי תְהִלִּים וְתֻפֵּי תְרֵיעָשָׂר – עֲמוּמִים. / אַף קוֹל

חֶרֶשׂ אִיּוֹב בְּגָרְדוֹ מְנַסֵּר וְהוֹלֵךְ – / וּלְפֶתַע: / דְּמָמָה./ נֹעַם.

אֵין מַטִּיף וּמוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר, / אֵין זוֹעֵק מֵעָצְמַת מַכְאוֹבָיו. / רַק

הָאִישׁ מְבָרֵךְ – "ה' עִמָּכֶם!" /וְעוֹנִים – "יְבָרֶכְךָ

ה'!" /וּמְלַקְּטִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים / וְטוֹבְלִים אֶת הַפַּת /

וְצוֹבְטִים הַקָּלִי – / אִם יָפָה הַמְלַקֶּטֶת דַּיָּהּ./ וְעָשְׂתָה כְּאֵיפָה

שְׂעוֹרִים…

אֵין כֹּהֵן לְהַכּוֹת בַּכִּיּוֹר / וְנָבִיא – לְהַכּוֹת בַּלָּשׁוֹן.

כִּי יָשָׁר כָּל-הָעָם הָעוֹבֵד. / לֹא-תִדַּד שְׁנַת-אִכָּר בַּלֵּילוֹת /

בִּלְתִּי-אִם תְּעִירֵהוּ אִשָּׁה / וְרֵיחָהּ – רֵיחַ קַיִץ מָתוֹק…

וְרֵיחַ קָצִיר, וּבָשְׂמַת הַשְּׁדֵמָה… / יוֹשְׁבִים הַזְּקֵנִים / וְגוֹאֵל

הַגּוֹאֵל. / אֱלוֹהַּ – נוֹתֵן הֵרָיוֹן, / הַשְּׁכֵנוֹת – קוֹרְאוֹת שֵׁם

לַיִּלּוֹד.

וּכְמוֹ אִישׁ לֹא עֻנָּה עוֹד בָּאָרֶץ וְאִישׁ לֹא שָׁפַךְ דְּמֵי אָחִיו, /

וְקַיִן, אַחְאָב וְאִיּוֹב – לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם. / וּכְמוֹ נָח הַתָּנָךְ

הַגָּדוֹל מֵעָמַל נְבִיאָיו וּמְלָכָיו / וְאֶל שְׂדֵה-הַלַּחְמִי כְּמוֹ יָרַד

לִרְאוֹת אֵיךְ יִקְצְרוּן. וְאֵיךְ / בֹּעַז מוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעוֹבֵד – אֶת

יִשַׁי וְיִשַׁי אֶת דָּוִד…

אכן, זוהי התחפושת

הפסטורלית שעוטה עליה מגילתנו. אין בה נהי תמרורים, לא קולות מלחמה ושבר, ולא

מאבקי נביאים בעם קשה עורף. יש בה סיפור משפחתי קטן עם הפי-אנד משמח.

אך זוהי רק התחפושת. מתחת לשלווה הפרוסה על שדות השעורים והחיטים מצוי סיפור של שכול וכאב. מתחת

לכל השפע הכפרי, מתגלה לעיננו סיפור על זרות, בדידות, אומץ לב נדיר ויחסי אנוש

שמאירים את אפלת הגורל.

פסוקי הפתיחה (פרק א, א-ה) מתארים את טבעת חנק הבדידות והשכול ההולכת ומתהדקת סביב צווארה של נעמי,

האשה נותרת ללא אשהּ, ללא בניה, ("וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ") זרה, מוכת שכול ואובדן בארץ זרה, בשדה לא לה. לא צריך דמיון עשיר כדי לתאר את רוחה

השבורה של נעמי והיא אכן מעידה על עצמה כמה וכמה פעמים במהלך הפרק כי היא מרגישה מקוללת: בדבריה אל רות וערפה – "כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם,

כִּי-יָצְאָה בִי יַד-ה' (פס' יג) ובדבריה אל השכנות המתרגשות משיבתה

המאוחרת לבית לחם – "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא,

כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי

ה'; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַה' עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי (שם, פס' כ-כא).

חוויית ריקנות נוראה אופפת את נעמי, וכל שהיא מבקשת זה לשוב

לארצה, להתכנס בקללת בדידותה ולמות בארץ היחידה שהייתה לה פעם בית אמיתי. והנה כאשר אנו מעיינים בפרק א' מסתבר שרוב פסוקיו מוקדשים לניסיונות השכנוע

של נעמי את ערפה ורות לשוב לעמן, לבית הולדתן. וכל זאת למה? משום שסיכויי השיקום

שלהן בבית לחם אפסיים. הן לא משתכנעות בניסיון הראשון ולא בשני, ונעמי מגייסת את

כל כוחות הרטוריקה והשכנוע שלה כדי שהן תשובנה "אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ" (שם, פס' ח). נעמי שמרגישה רדופה ומקוללת צריכה בשעה זו לגייס את שארית כוחותיה ולשכנע

את כלותיה לעזוב אותה.

 וכל כך למה? הרי מה

ישמֵח את נעמי יותר מאשר הצטרפותן של שתי נשים צעירות אלו? כלותיה האהובות מבקשות

ללוות ולסעוד אותה בדרכה האחרונה ובשיבה המבוישת למולדת? אך למרבה הפלא תגובתה של נעמי שונה. במקום לחבק אותן ולהישען על טוב ליבן

וכוחן, בוחרת נעמי לסלקן. והיא מגייסת את כל כשרונה לשכנע אותן לעזוב אותה ולהתחיל

חיים חדשים.

נעמי חושבת עליהן. לא

על עצמה. יכולתה של נעמי שמרגישה מקוללת, "מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם

הֱשִׁיבַנִי ה' " שלא להשתבלל ברחמים עצמיים, אלא לחשוב על עתידן של כלותיה –

לחשוב על ה'אחרות', זוהי המחווה האנושית המרגשת ביותר במגילה והיא גם הסמל לבאות:

אם נעמי עסוקה בכלותיה, אזי רות עסוקה בכאבה של נעמי, באהבתה איננה

מוכנה לוותר והיא מגיעה אתה לבית לחם, וביום שלמחרת יוצאת ללקט בשיבולים. ואל יהי הדבר

קל בעיניכם, הרי כמואבייה, היא אשה זרה ללא מעמד חוקי וללא הגנה, והיא צפויה לסכנת

הטרדה בשדה הקוצרים. אבל אז נחלץ בעז, בעל השדה, שמחליט להגן עליה

מפני המטרידים כאומרו "הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ" (פרק ב, פס' ט).

רות תלקט בחריצות מדהימה ותמלא את ריקנותה של נעמי, לא רק

בפת לחם, אלא גם בפת של דאגה ומסירות. מלאות זו של נעמי כמו תגלוש מעליה

והיא שוב תמצא עצמה חושבת על ה'אחרת', על רות: "הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ

מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ" (פרק ג, פס א). ורות? אחרי לילה רב תהפוכות, אחרי שהתקווה לחסות ולפרי בטן הולכת

ומתממשת, אחרי שבעז נשבע לה "וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי,

חַי-ה' " (שם, פס' יג) ואחרי שבעז מילא את מטפחתה

בשעורים, תסתכל בעיניה של חמותה ותאמר: "שֵׁשׁ-הַשְּׂעֹרִים

הָאֵלֶּה נָתַן לִי: כִּי אָמַר (אֵלַי), אַל-תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל-חֲמוֹתֵךְ" (שם,

פס' יז).

מתנותיה של רות ניתנות לנעמי,

לזו שכל מחשבותיה בשבילה ולהפך. ולכן בפרק האחרון לא נתמה עת נקרא את הפסוק המוזר:

"וַתִּקְרֶאנָה

לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי" (פס'

יז). כי יכולת הנתינה של גיבורות סיפורנו הקטן כה

עמוקה, עד שגם רות ראתה בבן ממשיך לחמותה, ממשיך לזו שבעת משבר

ושכול הייתה עסוקה במחשבה עליה ועל גיסתה, ממשיך לזו שדאגה לה ל"מָנוֹחַ" למען ייטב לה. רות איננה עסוקה רק באושרה ואהבתה, אלא היא עסוקה במילוי חיקה הריק של נעמי

בפעוט מתוק שיהיה לה "לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ" (פרק ד, פס' טו). היא מתמלאת בנתינתה לזולתה.

לא אידיליה מתקתקה

איפוא לפנינו, אלא סיפור על שתי נשים אבודות שהצליחו למלא את ריקנותן חייהן על ידי

הנתינה ל'אחרת'. נשים שמלמדות אותנו את סוד ההתמלאות גם כשנדמה שהכל אבוד, כדבריו

היפים של עמיחי:

ונעמי שאמרה, אני מלאה הלכתי וריקם השיבני

אדנ-י, ידעה הכל על תהליך הריק והמלא

על בניה שמתו ועל אנקת רחם מתרוקן

כמו אקורדיון שעושה מנגינה מן המלא והריק.

מגילת רות כביכול אומרת

לנו, מהפכות גדולות לתיקון החברה מתחילות בצעד הקטן של כל אחד ואחת מאיתנו. היכולת

לחוש את כאבו של ה'אחר' או ה'אחרת'

היא, היא ראשיתו של התיקון החברתי.

לא פעם נוכח העוולות

והרוע שאנחנו נחשפים להם בכלי התקשורת אנחנו נאנחים בייאוש ואומרים: "כמה

נורא, איך התדרדרנו…" ומעבירים ערוץ… מגילת רות אומרת לנו: שינוי מתחיל

באדם הקטן. בי. בך. בנו.

דר' גילי זיוון

היא מנהלת שותפה במרכז עקב הרצוג וחוקרת במרכז להגות יהודית עכשווית של מכון שלום

הרטמן.

 

 

האם חטא דוד?

"שְׂאוּ אֶת

רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר

שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם."

 (במדבר א , ב)

 

"וַיֹּאמֶר

הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי

יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת

מִסְפַּר הָעָם."

(שמואל ב כד, ב)

 

והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב כי זה יורה על

שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם, ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך

לבדו. ועוד כי התורה ציוותה שבפקוד אותם יתנו איש כופר נפשו למנות מה שיתנו לו

'ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם' כמו שבארנו בפרשת כי תשא.

(רלב"ג שמואל ב; שם, א)

 

ומפרטי הפרק (שמואל ב כד) הלוא נראה שהמפקד

הזה לצורך צבאי הוא, שהרי המפקד הוטל על "יואב שר החיל" ועל שרי החיל,

והנמנים היו רק "איש חיל שולף חרב"

ואם ישאל השואל

– הן לא אסרה תורה השתדלות האדם ומאמציו במלחמת הקיום, ולהפך דורשת היא מן האדם

עשייה ופעילות וחריצות והשקעת כוחו ואונו ורוחו בשמירת החיים ובהארכתם וביישוב

עולם, וצבא להגנת העם והארץ מפני אויביו הן בכלל כל אלה הוא, ומה הייתה טענת

רלב"ג (ואברבנאל)?

כללו של

דבר: אין הצבא והחיל אלא כלי הנצרך לשעתו ובעת הצורך, אך אין הוא כלי להתגאות בו

ואינו ערך כשלעצמו.

(מתוך עיונים

בספר במדבר לפרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל, עמ' 22)

 

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם

הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת

וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח.

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט

וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.

(הושע, ב, כ-כא – מתוך ההפטרה

לפרשת במדבר)

 

בצדק ובמשפט – שתתנהגו

בהן.

ובחסד וברחמים – שיבוא לך

מאתי על ידיהם. באברהם אבינו כתיב (בראשית יח) 'כי ידעתיו למען

אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט' וכנגדן נתן לבניו חסד ורחמים מאת הקב"ה,

שנאמר (דברים יג) 'ונתן לך רחמים ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד' (דברים יז).

פסקו מן הצדקה והמשפט כמו שנאמר (עמוס ה) 'ההופכים

ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו' אף הקב"ה אסף מהם החסד והרחמים, שנאמר (ירמיה טו) 'כי אספתי

את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת

הרחמים' וכשיחזרו לעשות צדקה ומשפט, שנאמר (ישעיה א) 'ציון במשפט תפדה

וגו" הקב"ה מוסיף עליהם רחמים

וחסד ועושה אותן עטרה לארבעתן ומושיבן בראשן.

(רש"י,

שם שם)

 

 

התורה ניתנה חינם לכל באי עולם

"וידבר

ה' אל משה במדבר סיני" למה במדבר סיני? מכאן שנו חכמים: בג' דברים

ניתנה התורה; באש ובמים ובמדבר.

באש, מנין?

"והר סיני עשן כולו" (שמות יט).

ובמים, מנין?

שנאמר: "גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים" (שופטים ה)

ובמדבר, מנין?

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני". ולמה ניתנה בג' דברים הללו ?

אלא, מה אלו

חנם לכל באי העולם, כך דברי תורה חנם הם, שנאמר (ישעיה נה): "הוי כל צמא לכו למים".

(במדבר רבה,

פרשה א)

 

 

קבלת התורה מתוך הכרעה אישית, "שלא על-מנת

לקבל פרס"

לכך לא קבלו ישראל את התורה תֵּכף אחר קריעת

ים סוף, כי אם היו מקבלים אחר קריעת ים סוף, היה נראה כעל מנת לקבל פרס מחמת גודל

הנסים שנעשו לכם, לכך הם מקבלים את התורה. לכך המתין להם הקב"ה מעט ובינו

לבינו שכחו מעט הנסים שנעשה להם, כמאמר הכתוב "ולא היה מים לעדה וילונו"

ואחר-כך קבלו התורה ואמרו 'נעשה ונשמע', מוכח שקיבלו התורה רק מחמת אהבת התורה.

(מתוך "קדושת לוי" לרבי לוי יצחק מברדיטשוב)

 

"וכל

העם רֹאים את הקולת ואת הלפידם ואת קול הֹשֹפר ואת ההר עשֵן וירא העם וינֻעו ויעמדו

מרחֹק." (שמות פרק כ, ט"ו)

העם היו

רואים ואינם קולטים את תוכן הדברים ומשמעותם, לכן מיד לאחר ההתגלות הגדולה בא

הביטוי הנוסף: "וירא העם וינֻעו ויעמדו מרחק""אפשר

לראות ולנוע, ואף על פי כן – לעמוד מרחוק".

(מדברי רבי

מנחם מנדל מקוצק – מובא ב"שיחות על חגי ישראל ומועדיו" לפרופ'. י.

ליבוביץ)