במדבר, חג השבועות תשע"ח, גיליון 1054

ישַלֵּם גמֻלַיָא לשָנְאֵי ונַגוָתָא – צְדַקְּתָא לעַם חָבִיב וְסַּגִי זַכוָתָא.

ישלם גמולים לשונאים ולאיי ים – צדקה לעם חביב ורב זכויות

(מתוך: "אקדמןת מילין"- פיוט לחג השבועות)

איור: הרי לנגבהיים

הוא (רבי עקיבא) היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם. שנאמר (בראשית ט, ו) 'בצלם אלהים עשה את האדם'. חביבין ישראל. שנקראו בנים למקום. חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום. שנאמר (דברים יד, א) 'בנים אתם לה' אלהיכם'. חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה. חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. שנאמר (משלי ד, ב) 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'.

(משנה אבות ג, יד)

בנים אתם לה' א-להיכם (קדושין לו) – ר' יהודה אומר: אם נוהגים אתם כבנים הרי אתם בנים, ואם לאו אין אתם בנים. ר' מאיר אומר: בין כך ובין כך בנים אתם לה' א-להיכם, וכן הוא אומר: והיה מספר בני ישראל כחול הים, [והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי].

(ספרי דברים צו, ט)


וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ

שמואל הר

המנהג להוסיף על הקריאה בתורה קטע מן הנביא ולסיים בו את הקריאה בתורה ידוע כבר מן המשנה (ולמעשה נזכר עוד מוקדם יותר בברית החדשה). בדרך כלל בחרו קטע שמתקשר לפרשת השבוע. ואולם לא תמיד ניתן לעמוד על הקשר בין הפרשה להפטרה בקלות. ברוב השנים קוראים לפרשת במדבר את הפטרה מספר הושע (ב, א-כב) 'והיה מספר בני ישראל כחול אשר על שפת הים'. (בכשליש מהשנים כשחל פסח ביום חמישי מפטירים 'מחר חודש', הפטרה של ערב ראש חודש).

הקשר הפשוט לפרשה מצוי בפסוק הראשון של ההפטרה: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר…" הפרשה שפותחת את חומש במדבר או בשמו האחר 'חומש הפקודים' מצווה לפקוד את כל בני ישראל – "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם…" (א, ב), ומונה את מספרם של כל יוצאי הצבא במדבר – "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (א, מו).

בהפטרה אנו קוראים שמספר בני ישראל לא יימד ולא ייספר… ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל. הנביא מבטיח לעם ישראל שהיום מספרו קצוב ומדוד ואולם לעתיד לבוא יתברך ויגדל ויהיה כחול אשר על שפת הים.

ברם המשמעות העמוקה של הפרק בהושע מתבררת דווקא בהמשכו, ואחד המפתחות להבנתו הוא המילה 'מדבר' המופיעה בפרק פעמיים. הנביא פותח בתיאור קשה מאוד של חטאיו של עם ישראל, בגידתו בה' והיצמדותו לבעל. הוא מזהיר מפני העונש הקשה, שיבוא עליהם אם לא יעזבו את דרכם הרעה – "רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ.. וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ: פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא" (הושע ב, ד-ה). בפרק זה מופיע אחד התיאורים המובהקים ביותר של האל כבעל שמקנא לאשתו; אי אפשר לעבוד את ה' עם אלים אחרים. העונש על כך יהיה הפיכת עם ישראל – אהובתו של האל – למדבר שממה.

ואולם המשכו של הפרק מזמן הפתעה גדולה בפסוק יז אחרי שהנביא מוסיף ומונה את חטאי האהובה ומסיים במילים הקשות "וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם ה'" (פסוק ט"ו) הוא פורץ בנבואת נחמה מן היפות ביותר במקרא כולו:

לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ

וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ.

וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם

וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה.

וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ

וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה'

תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי.

וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם.

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא

עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה

וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ

וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח.

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט

וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה

וְיָדַעַתְּ אֶת ה'.

המילה הראשונה 'לכן' עוררה קושי רב כבר אצל פרשנים ראשונים. חוקרי לשון המקרא מצביעים על כך, שהמילה 'לכן' איננה מצביעה תמיד על קשר סיבתי למה שקדם לה, ולפעמים יש כאן פתיחה של עניין חדש. אבל הקושי כאן איננו קושי לשוני. כל המחצית השנייה של הפרק עומדת בניגוד גמור לדברים שנאמרו בתחילתו. יש כאן אף סתירות מפורשות. למשל, כאן "וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ" (פס' יד) וכאן "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ" (פס' יז).

ניגוד זה אינו בא כתוצאה מתשובה או מחרטה של עם ישראל. אין לו כל הסבר מפורש. אחרי שהוא מצייר עונש נורא, בוחר ה', כביכול, בדרך חדשה. הוא בוחר לפתות את אהובתו מחדש. וכאן שוב הפתעה גדולה – מקום הפיתוי. הוא בוחר לקחת אותה אל המדבר. המדבר כאן אינו עונש, אלא דווקא הזדמנות. זהו המקום ששם התחילה האהבה הגדולה ושם אפשר להתחיל מחדש ולתקן את מה שקרה אחר כך בארץ.שם הוא ישקה אותה ביין (ונתתי לה את כרמיה) ויתנה איתה אהבים (וענתה שמה כימי נעוריה, לשון עונה)1. אהבה מחודשת זו תבשיל לידי נישואין המבוססים על צדק ומשפט ועל חסד ורחמים שייכונו לעולם.

בציור האהבה הנפלא הזה נותר פסוק קשה באמצע (פסוק כ) "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח". הקשר לפסוקים הקודמים איננו ברור. מבחינה לשונית יש כאן גם מעבר מגוף שלישי יחידה 'והיה ביום ההוא תקראי אשי… והסרתי את שמות הבעלים מפיה…' אל גוף שלישי רבים 'וכרתי להם ברית'. ומבחינה עניינית לא ברור מה הקשר בין התיאור הקוסמי של עולם שלו ושקט ללא מלחמות לתיאור האהבה שהוא תחוב בתוכו.

אולי נוכל למצוא את פשר הפסוק בפרק הקודם. שם אומר ה' להושע: "וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא… וְשָׁבַרְתִּי אֶת קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל… וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם וְלֹא אוֹשִׁיעֵם בְּקֶשֶׁת וּבְחֶרֶב וּבְמִלְחָמָה בְּסוּסִים וּבְפָרָשִׁים… " (הושע א, ד-ח).

יהוא מלך ישראל מתואר בספר מלכים כמלך צדיק שהשמיד את עבודת הבעל מישראל. השנאה והתיעוב לבעל ודאי משותפים לו ולהושע. אבל מהם דמי יזרעאל שאותם יפקוד ה' על בית יהוא? נראה שדמים אלה הם הדמים של איזבל ושל בני אחאב ושל עובדי הבעל שרצח יהוא בקנאתו לה', כדי להכרית את עבודת הבעל מישראל.

על פירוש זה עמדו ראשונים ואחרונים, אלא שפירוש זה כל כמה שהוא פשוט הוא גם קשה מאוד, משום שספר מלכים משבח את יהוא על כך ואומר: 'יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב. בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל.' (מלכים ב י, ל). רש"י למשל מפרש: 'את דמי יזרעאל – כתרגומו את דמי בית אחאב שהרג יהוא ביזרעאל על שעבדו את הבעל והלכו הוא ובניו אחרי כן ועבדו עבודה זרה לכך אני חושב עליהם דמי בית אחאב כדם נקי:'. כלומר, רש"י מפרש שאמנם המילים 'דמי יזרעאל' כוונתן הדמים של בית אחאב שהרג יהוא. ואולם הוא נדחק לומר שאין פסול במעשיו של יהוא עצמו, אלא שבגלל שהוא ובניו הלכו ועבדו עבודה זרה נחשב להם דם זה כדם נקיים'. גם במחקר המקרא הביקורתי מנסים חוקרים רבים ליישב את הפסוקים המשבחים את יהוא במלכים עם נבואתו של הושע בדרכים שונות. ואולם כל הפירושים האלה לוקים בכך שהם מנסים ליישב את דברי הושע עם הכתובים בספר מלכים.

הושע אמנם מתעב את עבודת הבעל ואומר 'ביום ההוא… תקראי אישי ולא בעלי…', אבל בניגוד לספר מלכים הוא מגנה את דרכו של יהוא. ברית עם ה' אין כורתים בקנאות ובקשת ובחרב ובמלחמה. זו איננה ידיעת ה'. אם הברית משמעותה שפיכות דמים כזו, יש לחזור למדבר ולכרות ברית מחדש.

עניין זה מקבל משמעות נוספת כשחושבים על הסמיכות שבין פרשת במדבר לחג מתן תורה. סמיכות2 זו קיימת בסדר הקריאה הבבלי, והיא נפסקה להלכה בשולחן ערוך (או"ח תכח, סי' י): '…ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת… וסימן… מנו ועצרו' (עצרת הוא הכינוי לחג השבועות אצל חז"ל). ידועים דברי המכילתא על התורה שניתנה במקום הפקר, שכל הרוצה ויקבל. ואולם דומה שמשמעות הברית במדבר בהושע שונה. זוהי הזדמנות לחידוש הברית של הקדוש ברוך הוא עם עם ישראל מחדש במקום שיש בו פתח תקוה לברית נעורים מחודשת שאין בה קנאות ואין בה אלימות, ויש בה צדק ורחמים.

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא… וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ… וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'.

  1. פירוש זה למילה עונה הוצע על ידי חוקרת המקרא אריאלה דים, ופותח במאמרו של שלמה מורג, "המטפורה הגדולה של הושע : דברי הפיוס – עיון לשוני", תרביץ סח (תשנט), עמ' 5 – 11.
  2. בחלק קטן מן השנים קוראים גם פרשת נשא לפני שבועות. ואולם לעולם במדבר קודמת לשבועות.

שמואל הר מנהל את ההוצאה לאור של מכון הרטמן בירושלים


כפיית ההר כגיגית לעומת קבלת התורה מתוך בחירה חופשית

'ויתיצבו בתחתית ההר' – אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא [רש"י: 'מודעא רבה' – שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם – יש להם תשובה, שקבלוה באונס.]

אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט) 'קימו וקבלו היהודים' – קיימו מה שקיבלו כבר.

(בבלי שבת פח ע" א)


…חשוב לחזור ולהדגיש כי ההכרעה האמונית איננה נובעת מאירועים, אלא נובעת מהכרעתו והחלטתו של האדם, ובהקשר זה ראוי שנחזור שוב אל הרמב"ם לגבי עניין שהוא לכאורה פסק הלכה בלבד, אולם משמעותו הרעיונית היא עמוקה ביותר.

באחת מ"תשובות הרמב"ם" (הוצאת פריימן, סימן ל), הוא נשאל על נוסח חתימת ברכת התורה…האם היא צריכה להיות "ברוך אתה ה' נותן התורה" או שמא "המלמד תורה לעמו ישראל"? יצוין כי שני נוסחים אלה מצויים בסידור התפילה ב'בברכות השחר', אולם הנוסח 'נותן התורה' הוא המקובל גם כברכת התורה של כל מי שעולה לתורה.

על שאלה וז משיב הרמב"ם ופוסק, שהנוסח הנכון אינו אלא 'נותן התורה', והרמב"ם פוסל את הנוסח 'המלמד תורה לעמו ישראל', בהדגישו : 'והיות החתימה 'נותן התורה' הוא עניין הברכה, לפי שעניינה הוא אשר חִיֵּב עלינו קריאתה'; כאן יש להבין כי 'קריאתה' אצל הרמב"ם פירושה לימוד, וזהו גם עניין 'נתינתה'. נותן התורה נתן לנו את התורה בחינת ללומדה, ומוסיף הרמב"ם: 'והוא עניין הברכה לבקש עזר על לימודה, והחותם 'המלמד תורה' חוטא (נוסח אחר: טועה), לפי שה' אינו מלמד איננו מלמדנו אותה, אבל ציוונו ללומדה וללמדה, וזה בנוי על עיקר תורתנו והוא שעשיית המצוות בידינו לא מהכרת ה' יתברך על עשייתן או הנחתן.'

גדולתו של מתן תורה לעם ישראל איננו במה שמתואר בסגנון האגדי המפורסם 'כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית', אלא שישראל מרצונם קיבלו עליהם את התורה, וזה דווקא מה שלא נעשה במעמד הר סיני, שהיה כולו בכפייה שלא הצליחה.

יש בסיפור הזה משום פיחות גדול במשמעות האמונה, אם בני אדם רוצים לבססה על התגלות ועל ניסים ונפלאות, והם מתעתמים מכך שלא תיתכן אמונת אמת, אלא אם כן היא באה מתוך האדם עצמו .

 (י.ליבוביץ: שבע שנים שיחות על פרשת השבוע, עמ' 300-301)


"ומה עניין רות אצל עצרת (חג השבועות)?"

בפרשת המועדים (בפרשת אמור) כתוב "ובקוצרכם את קציר ארצכם…לעני ולגר תעזוב אותם, מיד אחר פרשת שתי הלחם שמביאים בשבועות, ואותם קיים בועז ואמר "שול תשולו"..ורות היתה ענייה וגיורת , לכך קורין רות בו ביום.

 (הלבוש ע"פ "המועדים בהלכה" לרב זוין)


["ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אשר באת לחסות תחת כנפיו"… בא וראה כמה גדול כחן של צדיקים וכמה גדול כחה של צדקה וכמה גדול כחן של גומלי חסדים, שאין חסין לא בצל שחר ולא בצל כנפי ארץ ולא בצל כנפי שמש ולא בצל כנפי חיות ולא בצל כנפי כרובים ולא בצל כנפי שרפים, אלא בצל מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים ל"ו) "מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון].

(רות רבה פרשה ה)


הרבה הקב"ה אוהב את הגרים – למה הדבר דומה? למלך שהיתה לו צאן והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב, כן בכל יום. פעם אחד נכנס צבי אחד עם הצאן, הלך לו אצל העזים היה רועה עמהם, נכנסה הצאן לדיר, נכנס עמהם. יצאת לרעות, יצא עמהם. אמרו למלך: הצבי הזה נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם, כל יום ויום יוצא עמהם ונכנס עמהם. היה המלך אוהבו בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקיד רועה יפה לרצונו לא יכה אדם אותו הזהרו בו ואף כשהוא נכנס עם הצאן, היה אומר להם: תנו לו וישתה והיה אוהבו הרבה. אמרו לו: מרי, כמה תישים יש לך, כמה כבשים יש לך, כמה גדיים יש לך, ואין את מזהירנו ועל הצבי הזה? בכל יום ויום את מצוינו? אמר להם המלך: הצאן רוצה ולא רוצה, כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבא לישן בתוך הדיר, הצביים במדבר הם ישנים, אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות ובא ועמד בחצר? כך אין אנו צריכין להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל אומות העולם ובא לו אצלנו?! לכן, הרבה עליו שמירה שהזהיר את ישראל שישמרו עצמם מהם שלא יזיקו להם וכה"א "ואהבתם את הגר וגר לא תונה וגו'".

(במדבר רבה פרשה ח)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.