"וַתֹּ֨אמֶר הָאָת֜וֹן אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה…"

(במדבר כב, ל)

פֶמִינִיזְים

שְׁתֵּי פַּרְשִׁיּוֹת

שְׁתֵּי גִּבּוֹרוֹת

פָּרָה אֲדֻמָּה

אֲתוֹנוֹ שֶׁל בִּלְעָם

הָרִאשׁוֹנָה חַיֶּבֶת לְהִשָּׂרֵף

כְּדֵי לְמַמֵּשׁ אֶת הַפּוֹטֶנְצְיָאל שֶׁלָּהּ

הַשְּׁנִיָּה לִרְאוֹת מַלְאָךְ

כְּדֵי לִצְבֹּר עָצְמָהּ

לִפְתֹּחַ אֶת פִּיהָ

כְּשֶׁמִּתְעַלְּלִים בָּהּ.

בלה שור בספרה 'פרשה' בהוצאת צבעונים.

האם "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן"?

גיל נתיב

האם אמר דוד בן גוריון "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים!"? אין עדות ברורה שכך אמר. יתר על כן, ספק אם כך נהג בפועל כראש ממשלה. גם כיום יש האומרים: מה אכפת לנו מה יאמרו עלינו עמים אחרים!? קבלנו תורה נצחית בהר סיני ועלינו לחיות על פי חוקי תורתנו בלי להתחשב בגויים. הציטוט החביב על בעלי קו מחשבה זה הוא דברי הנביא בלעם (בעצמו בן גויים) "הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב" [במדבר כג 9].

פסוקים רבים בתנ"ך מביעים דאגה מה יאמרו עמים אחרים על עם ישראל ועל אלהי ישראל. משה משתמש בנימוק זה כדי  לשכנע את אלהים לא להשחית את עמו! אלהים מוכיח את ישראל על חילול שמו בגויים: "וָאֶחְמֹ֖ל עַל־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֤ר חִלְּלֻ֙הוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁמָּה׃ לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־לְשֵׁם־קׇדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שם" [יחזקאל לו 21-22] "…כִּֽי־גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְאַתֶּ֖ם מְחַלְּלִ֣ים אוֹת֑וֹ…" [מלאכי א' 11-12].

אין ספק שהאמונה בבחירת ישראל מכל העמים הייתה מקור לנחמה, תקוה וחיזוק בשנים הקשות של גלות ורדיפות, מאידך, התזכורות התכופות (ב'קידוש', בתפילת 'עלינו לשבח' ועוד) שאנחנו 'העם הנבחר' צופנות סכנה של התנשאות וצדקנות עצמית!

הטענה ששרדנו כעם כי התעלמנו מהאומות הסובבות אותנו היא חסרת בסיס היסטורי. גם הפסוק "עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב" איננו אומר זאת. פשט הפסוק הוא שעם ישראל, בגלל היותו עם קטן ומבודד, לא נחשב כעם בעיניהם. רק בימיו של בלעם היינו בדד במדבר, ולא הורגשה נוכחותנו בין העמים. דור המדבר היה הדור היחיד שבידודו הפיסי מעמים אחרים יצר רושם של "עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן". מאז ועד היום בא עם ישראל במגע עם עמים רבים, השפיע עליהם והושפע מהם, נלחם בהם, נרדף על ידיהם, סחר איתם, ונעזר בשירותיהם כ'גויים של שבת'.

אלמלא המפגש עם התרבות ההלניסטית לא היו לנו 'אפיקומן' בפסח ו'פרוזבול' בשנת שמיטה. לא רק 3000 מילים ומושגים אימצנו מהתרבות היוונית אלא גם אמונות ודעות: האמונה שהתורה קדמה לבריאת העולם היא גרסה רבנית של 'עולם האידיאות' האפלטוני. חז"ל הצליחו בסוף ימי בית שני ובתקופת המשנה לאכול את הגרעין החיובי של התרבות ההלניסטית ולזרוק את קליפתה: לאמץ ולסגל את הטוב ולסנן את האלילי והמזיק. אנו בעיצומו של תהליך דומה לגבי תרבות המערב: עלינו לטעת בקרקע המסורת וההלכה את ערכי השוויון והדמוקרטיה, ולדחות את האינדיבידואליזם וההדוניזם (נהנתנות) המוגזמים בתרבות המערב.

במה אנו ככל הגויים ובמה אנו שונים ונבחרים? להלן שימוש במושגים הנהירים לבני דורנו, כדי להסביר את נושא הבחירה השנוי במחלוקת: "בחירה איננה זכות יתר אלא אחריות. אנו שונים מן העמים לא בזכות מה שהננו אלא בזכות מה שנקראנו להיות: לא בגלל החומרה (hardware) של העם היהודי, אלא בגלל התוכנה (software) שלו. אלוהים בחר בנו לא בגלל עליונות מולדת כלשהי אלא כדי "לקדשנו במצוותיו". כשאנו נאמנים ליעוד הזה, אנו מביאים ברכה לא רק לעצמנו, אלא לעולם כולו." [הרב יונתן זקס, 'פסח על שום מה?' עמ' 9]

יהודים החוֹרתים על דגלם את עליונות עם ישראל, ומאמינים שכל הגויים הם צאצאי עשיו שנגזר עליו להיות שונא את יעקב לנצח, נִתְלִים באילן גבוה: ר' שמעון בר יוחאי. לדעתי, החשיבה של רשב"י לכתחילה לקתה בחסר: הוא לא הבין שקיים מצב של 'זה נהנה וגם זה נהנה', win-win. אמנם הרומאים בנו גשרים, סללו כבישים והקימו שווקים 'לצורך עצמם', אך גם עם ישראל נהנה מהישגי הטכנולוגיה הרומאית. (מימיו של רשב"י עד היום). מדרש תמוה ביותר מבית מדרשו של רשב"י: "קברי גויים אינן מטמאין באהל, שנאמר: 'ואתן צאני מרעיתי אדם אתם' אתם קרויין אדם ואין הגויים קרויין אדם" [יבמות סא ע"א ומקבילות]. יתכן מאד שהוא אמר את הדברים אך ורק בהקשר של טומאת מת, ולא ח"ו כדי ללמוד שדמו של יהודי סומק טפי (=אדום יותר) מדמו של הגוי. בצדק כתבה על משפט זה המשוררת בכל סורלאי: "דְּבָרִים שֶׁהַדַּעַת אֵינָהּ סוֹבֶלֶת, הַדָּת סוֹבֶלֶת". [בשיר 'אָנוּ קְרוּעִים, אָדָם. וְהֵם' מתוך 'בית בחיק הלילה']. אין לדון לכף חובה את רשב"י על 'דְּבָרִים שֶׁהַדַּעַת אֵינָהּ סוֹבֶלֶת' כי אין בינינו מי שהגיע למקומו. גם אם הצליחו רשב"י ובנו לשמור על שפיות דעתם במשך 12 שנה שהיו כלואים במערה, אין ספק שלניתוק הממושך מבת-זוג ומחברת בני-אדם הייתה השפעה מעוותת על אישיותם. הקיצוניות שדבקה בהם גרמה ל'שריפה' של כל מקום בו הביטו כשיצאו מן המערה. אם כך היה יחסם אל בני עמם, לא כל שכן יחסם אל ה'גויים'.

בקצוות של עם ישראל כיום, יש אשמה עצמית וצדקנות עצמית מוגזמות, ועלינו לבחור ביניהן את 'דרך האמצעית'. יש לזכור שאבותינו לא יצרו את חוכמתם יש מאין, אלא למדו בבית מדרשם של הגויים שם ועבר. ור' עקיבא לפני שלימד "חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה…" לימד אותנו ש"חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם." [אבות ג' יד]

הרב ד"ר גיל נתיב הוא מורה לתלמוד ומחשבת חז"ל. רב בקהילות מסורתיות בארץ ובחו"ל (תשמ"ה -תשע"ט). מאז אפריל 2016 יו"ר ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל.

"עם לבדד ישכון" – האמנם זו ברכה?

האנטישמיות איננה חידת אין־חקר נעלָמה. היא תופעה מורכבת שעברה מוטציות, ויש לה גורמים מזוהים – חברתיים, כלכליים, פוליטיים, תרבותיים ותיאולוגים. אפשר להילחם בה. אפשר לנצח אותה. אבל אי אפשר לעשות זאת אם חושבים שנגזר על "יעקב" להיות שנוא "עשו", להיות "עם לבדד ישכון", עם מנודה, אומה מצורעת, חייזר בזירה הבין־לאומית.

מה אפוא הביטוי "עם לבדד ישכון"? פירושו עם המוכן לעמוד לבד אם צריך, לחיות על פי קוד מוסרי משלו, להפגין אומץ והיות שונה וללכת שלא בדרך המלך.

… השוני בין היהודים לאחרים נעוץ בכך שהיהודים הם עם מוּבחן, כלומר קבוצה המוגדרת על ידי זיכרונות משותפים ואחריות קיבוצית, ש"איננה נחשבת עם הגויים" מפני שהיא מסוגלת לשרוד גם בלי להיות "גוי", בלי מדינה, ואפילו בגולת ובפזורה. כוחו של עם ישראל טמון לא בלאומיות שלו, אלא בבניית חברה המיוסדת על הצדק ועל כבוד האדם.

במלחמה נגד האנטישמיות אפשר לנצח – אך רק אם לא יאמינו היהודים שנגזר עליהם לשכון לבדד. זוהי קללת בלעם, לא ברכת ה'.

(הרב יונתן זקס בספרו "שיג ושיח", הוצאת מגיד)

בזכות מה ניצלו מהקללה?

"כי מראש צורים אראנו" – מפרש הטעם למה לא זעם אותם הקב"ה  ולמה אינו חפץ לקללם. שהרי מראש צורים שאני עומד עכשיו אני רואה אותם, ומראש הגבעה אני רואה כי לבדם הם ואין שאר אומות מתחשבין ומעורבין עמהם. וגם יש בהם בנים קטנים שאין להם מניין. כי לא נמנו כי אם מבן עשרים שנה ומעלה, נמצא [מספרם] יותר ויותר, כי מי מנה עפר יעקב לכך אינו חפץ לקללם, כדכתיב בנינוה "ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה ריבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו," אם הגדולים חטאו, הקטנים מה חטאו.

(רשב"ם במדבר כג, ט)

אחד בפה ואחד בלב

אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות – "מה טבו אהליך יעקב" (במדבר כד ה), לא תשרה שכינה עליהם – "ומשכנֹתיך ישראל" (במדבר כד ה), לא תהא מלכותן נמשכת – "כנחלים נטיו" (במדבר כד ו), לא יהא להם זיתים וכרמים – "כגנת עלי נהר" (במדבר כד ו), לא יהא ריחן נודף – "כאהלים נטע ה'" (במדבר כד ו), לא יהיו להם מלכים בעלי קומה – "כארזים עלי מים" (במדבר כד ו), לא יהיה להם מלך בן מלך – "יזל מים מדליו" (במדבר כד ז), לא תהא מלכותן שולטת באומות – "וזרעו במים רבים" (במדבר כד ז), לא תהא עזה מלכותן  – "וירֹם מאגג מלכו" (במדבר כד ז), לא תהא אימת מלכותן – "ותנשא מלכֻתוֹ" (במדבר כד ז). אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות.

(תלמוד בבלי סנהדרין, קה ע"ב)

"ותרא האתון את מלאך ה' "

וטעם הנס הזה, להראות לבלעם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, להודיעו כי השם פותח פי הנאלמים, וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים, גם ישים בפיהם דברים לדבר כרצונו כי הכל בידו, ולהזהירו שלא ילך אחר נחש וקסם ויקללם בהם, כי מנחש וקוסם היה.

(רמב"ן במדבר פרק כב פסוק כג)

לקראת יום הדין – קל וחומר

אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה! בלעם, חכם של העובדי כוכבים, לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, זהו שכתוב: "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא". יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, זהו שכתוב: "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר: "אוכיחך ואערכה לעיניך" (תהלים נ)  – על אחת כמה וכמה.

(בראשית רבה פרשה צג)

שִׂים בְּפִי אֶת הַבְּרָכוֹת

שִׂים בְּפִי אֶת הַבְּרָכוֹת.

אֵינִי רוֹצֶה לָלֶכֶת אַחַר זַעֲמִי,

אַחַר עֵינַי הָרוֹאוֹת בִּקְצֵה מַחֲנוֹת

אֶת כָּל הַפְּגָמִים שֶׁל עַצְמִי.

נְאוּם הַגֶּבֶר שְׁתוּם הָעַיִן,

נְאוּם הַגֶּבֶר שְׁתוּם הַלֵּב.

עָיַפְתִּי מִלָּקֹב בְּתוֹךְ הָאֲפֵלָה

וְלָאֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי אוֹהֵב.

שִׂים בְּפִי אֶת הַבְּרָכוֹת

וּבְעֵינַי אֶת חֵן חַיֵּינוּ הַחוֹלְפִים.

בְּמִשְׁעוֹל הַדְּרָכִים מְחַפֵּשׂ אֲתוֹנוֹת

שֶׁיַּשְׁמִיעוּ קוֹלָן, שֶׁיִּרְאוּ מַלְאָכִים.

מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ אָהֳלֵי יְרִיעוֹת

וְאֵינִי רוֹצֶה לִרְאוֹת שָׁחֹר,

אֲנִי נוֹפֵל אַךְ עֵינַי הַקְּרוּעוֹת

אֵינָן מַפְסִיקוֹת לְהַבִּיט לְאָחוֹר.

שִׂים בְּפִי אֶת הַבְּרָכוֹת

וְאֶלְחַשׁ לַמַּכּוֹת מַרְפֵּא וּתְרוּפָה

וְעֵינַי הָעִוְּרוֹת לְתִקְוָה וּלְאוֹר

יַחְזְרוּ שׁוּב לִרְאוֹת עַד כַּמָּה אַתְּ יָפָה.

רועי שלום זמיר – פורסם בפייסבוק