בלק, תשפ"ב, גיליון 1259
הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא.
(במדבר כ"ג, כ"ד)
הן עם כלביא יקום – כלומר: אתה היית סבור להשפילם, לא כך אלא יתנשאו ויתגברו כלביא וכאריה.
(בכור שור שם, שם)
הן עם כלביא יקום וגו'. כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין מִשְּׁנָתָם שַׁחֲרִית, הֵן מִתְגַּבְּרִין כְּלָבִיא וְכַאֲרִי לַחֲטֹף אֶת הַמִּצְוֹת – לִלְבֹּשׁ טַלִּית, לִקְרֹא אֶת שְׁמַע וּלְהָנִיחַ תְּפִלִּין.
(רש"י שם, שם)
כשהן עומדין ממטתן שחרית וכו'. דאין לפרש כמשמעו, שהם גיבורים כל כך כארי וכלביא, דאם כן למה צריך לומר "כלביא יקום וכארי יתנשא", והוי ליה לומר (והיה צריך לומר) 'הן עם כלביא וכארי', אלא הוא נאמר על המצוות, ומפני שהמצוות הם גבורה, לפי שמי שעושה מצוה פועל פעולה אלקית נפלאה, לכך היה אומר שכל מעשה האומה הזאת אינם מעשים פחותים ושפלים, אלא הם מעשים נוראים וגדולים, והם המצוות, אשר הם מעשה אלקים. וכן אמרו חכמים ז"ל (יומא עא "א) 'תלמידי חכמים שיושבים ודומים כנשים, ועושים גבורה כאנשים', כי התורה היא אלקית, וכאשר לומד ומתגבר בתורה, היא הגבורה עם הדברים האלקיים. וכן עשיית המצות היא כעניין זה לגמרי, נקראים גבורה. וקרובים מאוד דברי רז"ל (תנחומא כאן יד) לפשוטו של מקרא, למי שמבין דבריהם האמיתיים.
(גור אריה שם, שם)
רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוּדָה בַּר זְבוּדָא: בְּדִין הָיָה שֶׁיְּהוּ קוֹרִין פָּרָשַׁת בָּלָק וּבִלְעָם בְּכָל־יוֹם. וּמִפְּנֵי מַה אֵין קוֹרִין אוֹתָם? שֶׁלּא לְהַטְרִיחַ עַל הַצִּיבּוּר. רִבִּי חוּנָה אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב בָהּ שְׁכִיבָה וְקִימָה.
(ירושלמי ברכות א, ה)
…כמו שכתוב בפרשיות של קריאת "שמע", שפרשה שיש בה עניין של שכיבה וקימה ראויה לקיים בה חובת "בשכבך ובקומך". – שכיבה וקימה: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא, לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (במדבר כג, כד); "כָּרַע שָכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (במדבר כד,ט).
(אור ישרים על התלמוד הירושלמי)
'הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ'
נַחֵם אילן
הפטרת השבוע לקוחה מדברי הנביא מיכה. הסיבה הישירה היא הפסוק 'עַמִּי! זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל, לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה" (מיכה ו, ה). הפסוק החותם את ההפטרה בא ארבעה פסוקים אחר כך: 'הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ' (ו, ח).
בשולי הדיון כמה מצוות יש בתורה נאמר לקראת סוף מסכת מכות בתלמוד הבבלי:
בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב: 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך: כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך'. 'עשות משפט' – זה הדין, 'אהבת חסד' – זה גמילות חסדים, 'והצנע לכת' – זה הוצאת המת והכנסת כלה. והלא דברים קל וחומר: ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא אמרה תורה 'והצנע לכת', דברים שדרכן לעשותן בצנעא – על אחת כמה וכמה (מכות כד, ע"א; בלשון קרובה באה הדרשה גם בבבלי, סוכה מט ע"ב).
הדרשן קרא את דברי הנביא 'והצנע לכת עם אלוהיך' כציווי בעל תוקף של 'תורה' ומצא בו אתגר כיצד להתנהג לא כלפי ה' אלא כלפי הבריות! 'הוצאת המת' משמעה טיפול בכל ההכנות לקבורה ובקבורה עצמה; 'והכנסת כלה' פירושה טיפול בכלות עניות וכנראה גם יתומות, שאין מי שיטפל בהן ויביאן לחופה. בקיצור, עיסוק בשולי החברה והחיים, באנשים שלעיתים אפילו המראה שלהם דוחה.
מגמה אחרת, מאתגרת לא פחות ושמא אף יותר, יש בסדר אליהו רבה:
כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, כלום חיסרתי לכם? מה אני מבקש מכם? הא איני מבקש אלא כדי שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יריאין זה מזה, ולא יִמָּצֵא בכם לא עבירה ולא גזל ולא דבר מכוער, אלא שלא תבואו לידי פסול לעולם, שנאמר 'הגיד לך אדם מה טוב' וגו'. אל תקרי 'הצנע לכת עִם אלהיך', אלא 'הצנע לכת, וְעִמְּךָ אלהיך'! – כל זמן שאתה עמו בצניעה, הוא יהיה עמך בצניעה; לכך נאמר 'הצנע לכת עם אלהיך' (מהדורת מאיר איש שלום, ירושלים תשכ"ט, פרק כו, עמ' 143).
הפרק כולו מוקדש לאהבת ה', והדרשה הזאת חותמת אותו. מבלי לומר זאת במפורש ניכר שהדרשן השיב על השאלה 'מהי אהבת ה'?' והציע את תשובתו מפיו של הקדוש ברוך הוא. אף כאן מה שנדמה כמצווה בין אדם לאלוהיו מתממש דווקא בין איש לרעהו. מי שנוהג בצניעות ומכבד את הסובבים אותו, שומר עצמו ממעשים מגונים – כגון 'גזל', שהוא פגיעה ברכוש הזולת – ומ'דבר מכוער', שהוא לשון נקייה להתנהגות מינית פסולה, כלומר פגיעה בגוף הזולת, זוכה שה' יהיה עימו. 'צניעה' משמעה אפוא הכרה בזולת ומתן מקום לו – לעצמיותו, לגופו ולרכושו.
ר' אברהם אבן עזרא ייחד חיבור לטעמי המצוות ושמו 'יסוד מורא וסוד תורה', ושם כתב בשער השני
אמר הנביא ע"ה: 'כי אם עשות משפט ואהבת חסד' – וזה כולל כבד את אביך, ולא תרצח, ולא תנאף, ולא תגנוב, ולא תענה ברעך, ולא תגזול, ולא תחמוד, ולא תכחשו ולא תשקרו, ומדבר שקר תרחק, ולא תהדר פני גדול, ולא תקח שוחד, ולא תעשוק את רעך, מאזני צדק, ולא תלין, ולא תקום, ולא תטור, ואיפה, ומצות לעני ולגר, אם כסף תלוה את עמי, כל אלמנה ויתום לא תענון, לא תונו, ורבים ככה. 'והצנע לכת' כולל כל דרך וחוק ותורה שהורנו השם.
ר' יהושע אבן שועיב חי בספרד בערך בשנים מ'-ק' (1280-1340). היה תלמיד הרשב"א, חברו של הריטב"א ורבו של ר' מנחם בן זרח. ספר דרשותיו ערוך לפי סדר פרשות השבוע והמועדים וכולל ענייני הלכה ואגדה, פירושים לתלמוד ולמדרשים, דברי מוסר וחכמה, קבלה ופילוסופיה. בדרשתו לפרשת ויקרא כתב, בין השאר, 'כוונתם לומר, כי מלת "והצנע" חוזר על חסד ומשפט ואינה מצוה בפני עצמה אלא פירוש, כלומר, שיעשה אדם החסד והמצות בצינעה לשם שמים, לא להתגדל'.
מכאן לדבריו הנוקבים של ר' סעדיה בן דוד אלד'מארי, שכתב בתימן בשנת 1441 את פירושו לתורה ולהפטריות (כלשון יהודי תימן!) 'מדרש הבאור':
כי אם עשות משפט – כלומר משפטי התורה הישרים; ואהבת חסד – ההפלגה וההפרזה במעלות המידות; והצנע לכת – זו הקבלת פני אורחים ונתינת שלום בסבר פנים יפות. והקרוב יותר הוא שהוא [=הקב"ה] רוצה שהאדם יהיה ירא שמים בסתר, ולא יתראה [=יַראה עצמו, יפגין, יחצין] לבריות שהוא עושה מצוות, כמו שבעה הפְּרושים מכלי עולם (ב, מהדורת הרב יוסף קאפח, קרית אונו תשנ"ט, עמ' שצח. במקומות אחדים שיניתי מעט מתרגומו – נ"א).
מילותיו האחרונות רומזות לדברי ר' יהושע במשנה 'הוּא הָיָה אוֹמֵר: חָסִיד שׁוֹטֶה, וְרָשָׁע עָרוּם, וְאִשָּׁה פְּרוּשָׁה, וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין, הֲרֵי אֵלּוּ מְכַלֵּי עוֹלָם' (סוטה ג, ד). לא אבאר את דברי ר' יהושע, שכן אינם מעיקר הדיון כאן. לענייננו די בכך שנקט לשון חריפה וכינה אנשים אלה 'מכלי עולם'. אף בדברי ר' סעדיה בולטת המגמה להחיל את 'והצנע לכת עם אלוהיך' על המרחב האנושי דווקא. בשונה מקודמיו לא הסתפק ר' סעדיה בהצעת פירוש אחד אלא הביע גם את דעתו האישית.
מילות הסיום פותחות ב'והקרוב יותר', ביטוי שפירושו 'מה שנראה לי יותר, המובן העמוק יותר'. לדעתו, האתגר הגדול ביותר באמונה בה' ובקיום מצוותיו הוא לא להחצין את האמונה ולא להפגין אותה כדי לזכות בהערכה. יחס הגון כלפי הזולת מתבטא כמעט תמיד במרחב הציבורי, אולם היחס אל ה' וביטויו המעשיים צריכים להישאר בנחלת הפרט.
בקצרה, כל החלק הריטואלי, שברובו המכריע מתרחש בפרהסיה, מציב אתגר תובעני מאוד לאיפוק, להצנעה ולהפנמה. הנה דוגמאות אחדות לבעיות שכיחות: האם להתנועע בתפילה או לא? ועד כמה? וכמה להאריך בה כדי שכולם יראו מי מאריך בתפילת הלחש אחרי שליח הציבור שסיים את חזרתו? ומה באשר למחוות גוף אחרות, שנעשו רווחות מאוד בשנים האחרונות (הנפת הידיים, עיוותי פנים, הסבת הראש הנה והנה)? כיפה בגודל חריג? ציציות המטאטאות את הרצפה? כשרות שעלולה להביך אחרים? כל אלה דוגמאות ספורות, המבהירות את עוצמת האתגר.
לדעת ר' סעדיה על כל אחת ואחד לחתור שהציבור יֵדע ככל הפחות על דתיוּתה ועל דתיוּתו. הצפנת הדתיוּת היא הביטוי העמוק של דתיוּת אמיתית. באמת אין זה חידוש מן המאה החמש עשרה. זו התביעה העיקרית של רבנו בַּחְיַי אבן פקודה בחיבורו 'חובות הלבבות', אשר כתב בסרגוסה שבצפון ספרד במחצית השנייה של המאה האחת עשרה. הקורא אותו בתרגום לעברית סבור שספר מוסר לפניו. הקורא אותו במקורו בערבית יהודית מזהה על נקלה שלפניו חיבור בהשפעת ובהשראת ההגות הצוּפית, היינו של המיסטיקאים המוסלמים, שראו בתהליך הפנימי את עיקר המעשה הדתי. אף שם הספר מבוסס על חיבור מוסלמי ברוח זו, והוא מביע בבירור שחובות הלבבות חשובות יותר מחובות האיברים, כלומר הכוונה וטוהר המניע חשובים יותר מן המעשה עצמו ומכריעים באשר לערך שיש לייחס למעשה, בין אדם לזולתו ועוד יותר בין אדם לקונו.
פרופ' נחם אילן הוא דיקן הפקולטה למדעי הרוח במכללה האקדמית חמדת שבשדות נגב, ועומד בראש התוכנית לתואר שני בתרבות יהודית בזיקתה אל התנ"ך והוראתה.
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם, וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם: מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים?
(במדבר כ"ב, כ"ז-כ"ח)
"על מה הכית את אתונך?" – אמר לו: באתי לתבוע מידך דינה של אתון, להודיעו ומה אתון זו שאין זכות ולא ברית אבות, תבע דינה מידך, אומה זו שאתה מבקש לעקור אותה על אחת כמה וכמה. אמר רבי יוחנן: צער בעלי חיים דאורייתא, דכתיב 'על מה הכית את אתונך?'.
(מדרש הגדול במדבר כב)
דברם 'צער בעלי חיים דאורייתא', על סמך דברו 'על מה הכית את אתונך' בא להביאנו לידי שלמות, כדי שלא תהיינה מידותינו מידות של אכזריות ולא נכאיב לשווא, ללא תועלת, אלא נתכוון לרחם ולחמול – אף על איזושהי חיה המזדמנת במקרה – אלא בשעת הצורך : 'כי תאוה נפשך לאכול בשר' ולא נשחט מתוך אכזריות או לשם משחק.
(מורה נבוכים לרמב"ם ג, יז בתרגום מיכאל שורץ)
מה שרואים מכאן, לא רואים משם
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל, וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם.
(במדבר כב, מא)
…והגיד הכתוב כי לא ראה כל המחנה, כי היו חונים ארבעה דגלים לארבע רוחות השמים. ובפעם השנית אמר לו בלק (להלן כג יג) 'אפס קצהו תראה וכֻלו לא תראה', לומר גם בפעם הזאת לא תראהו כולו אם הוא הדבר המונע ממך קללתו, אבל קבנו לי משם אם תוכל, כי אין לי מקום להראותו כולו משם, חשב בלק אולי יש באחת הקצוות דגל אנשים צדיקים וטובים אשר אין השם חפץ דכאו.
(רמב"ן שם, שם)
'ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה' – בקוצים שבמחנה.
(במדבר רבה טו, כד)
'וירא משם קצה העם' – לפי שהקצוות עלולים ביותר לקבל נזק, כדרך שנאמר במתאוננים 'ותאכל בקצה העם'; או בקצה הראשון – קציני עם,
או בקצה האחרון – המוקצים שבעם. כי מצד המוקצים יהיו ראויים לקללה ממש, ואם מצד הקצינים החשובים, בנקל להכניס בהם עין הרע מצד מעלתם, כי זהו הדרך אשר בחר לו בלעם שאם לא ימצא מקום לקללם, יכניס בהם עין הרע.
(כלי יקר כב, מא)
"כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל"
ודברים האלו כולן (אוב, ידעוני וכו') דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן.
(משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים יא, טז)
המשכן כמשכון
'ויהי ביום כלות משה': זה שאמר הכתוב: 'מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל' (במד' כד ה). אם אהליך, למה משכנותיך. ואם משכנותיך, למה אהליך? אלא, 'מה טֹבו אוהליך' אלו אהלים. 'ומשכנותיך', אל תהא קורא משכנותיך אלא משכונותיך. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: אמור להם לישראל שיעשו משכן. שאם יחטאו, יהא מתמשכן על ידיהם. תדע לך שהוא כן שכיון שחטאו מה כתיב שם (תהלים עח) 'לכן שמע ה' ויתעבר וימאס מאד בישראל ויטש משכן שילה אהל שכן באדם זה משכן שלא נעשה אלא שאם חטאו, יהא מתמשכן על ידיהם.
(תנחומא נשא סימן יד)
מיהו בלעם במסורת הדורות?
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" – בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? בלעם בן בעור, אלא שהפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם בן בעור; משה לא היה יודע מי מדבר עמו ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר "נאֻם שומע אמרי אל", משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו, ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו, שנאמר "ויודע דעת עליון", משה לא היה מדבר עמו, אלא כשהוא עומד, שנאמר "ואתה פה עמוד עמדי", ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל, שנאמר "אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים", משל למה הדבר דומה? לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו.
(ילקוט שמעוני דברים פרק לד, סימן תתקסו)
רבי אלעזר הקפר אומר: צפה בלעם וראה שיש אדם בן אישה, שעתיד לעמוד שמבקש לעשות עצמו אלוה, ולהטעות כל העולם כולו, לפיכך ניתן כוח בקולו (של בלעם) שישמעו כל אומות העולם, וכך היה אומר: תנו דעתכם שלא לטעות אחרי אותו האיש (ישו) שנאמר: "לא איש אֵל ויכזב" ואם אומר שהוא אל – הוא מכזב והוא עתיד להטעות ולומר שהוא מסתלק ובא לקיצין (כלומר שהוא המשיח של אחרית הימים) "ההוא אמר ולא יעשה".
(מדרש ממהדורה בלתי מצונזרת – מובא ב-י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 718-719)