וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר…

(במדבר כ"ד)

משל – הוראת היסוד: לבטא את מהותו של דבר, לומר מה טיבו ומה ייעודו. ומכאן: לשלוט. השליט מורה לכל איש, מה עליו להיות ולעשות. ומכאן, ש"משל" איננו זהה עם "כבש", אלא עיקר הוראתו: להדריך ולהנהיג. ומכאן גם "משלי שלמה": אימרות, המורות מה טיבם וייעודם של הברואים. כך בדרך כלל. ומכאן הוראתו המיוחדת של "משל": ביטוי או משפט, שאין פשוטו כמשמעו, ואינו מתחייב לדברים שנאמרו בו, אלא מסביר באמצעותם יחסים כלליים; המשל מתייחס לדברים שלא נזכרו בו – כדי לציין את טיבם ואת ייעודם.

 (הרש"ר הירש בראשית ד, ד)

"המושלים" – מי שתופס ומתאר את קורות העתים – לא כסופר דברי הימים – אלא כמספר את עלילות ה' בהיסטוריה, קרוי "מושל"; כי הוא רואה את המאורע הבודד בכלליות של חוקי ה' בהיסטוריה העולמית, וסיפור היסטורי המסופר מנקודת מבט זו הוא "משל", פשוטו כמשמעו.

(הרש"ר הירש במדבר כא, כז)

'וישא משלו'- אמר רבי תנחומא: צדיקים כשהם מברכין את ישראל אין נושאין קול גדול, משה כשברך את ישראל לא ברכם בקול גדול, אלא 'וזאת הברכה אשר ברך משה', ובלעם מגביה קולו ביותר ועליו אמר שלמה 'מברך רעהו בקול גדול בבקר השכים בקללה תחשב לו'. כך בלעם הרשע מעירו לא בא אלא לקלל, כיוון שלא באה לידו התחיל נושא קולו והיה מברכן בקול גדול כדי שישמעו האומות מה ברכות הוא מברכן, ויכניסו בהן עין רעה ויבואו ויעשו מלחמה עם ישראל, א"ל הקב"ה: אני אמרתי לזקן ואברכה מברכיך ומקללך אאר אותה קללה תחשב לאותו האיש.

(ילקוט שמעוני תשס"ו)

הטיפול ב פ.ב.א: או על הפחד מרגשות

יופ (יוסף) מאיירס

פ.ב.א (כדי לשמור על פרטיותו, אשתמש רק באותיות הראשונות של שמו) פנה לטיפול בעקבות ייסורי מצפון קשים. במלחמה האחרונה, שהיתה קשה ואכזרית, הוא הרג שני אנשים. אומנם הוא לא קיבל פקודה ישירה להרוג את שני האנשים, אך הוא חש, או חשב, או הבין שהשניים שהרג אותם מהווים סכנה ועלולים לפגוע, ולכן הרג אותם. פ. גדל במשפחה דתית. אביו וסבו מילאו תפקידים דתיים מרכזיים והיו עמודי תווך רוחניים ודתיים בקהילה. הוריו העבירו לבנם את תחושת האחריות לגורל הרוחני-דתי של חברי הקהילה. ובגלל תכונות אופי של פ., ובמיוחד 'ההתלהבות הדתית', ואפילו אפשר לומר ה'קנאות' הדתית, הוא נחשב כאדם בעל כריזמה ויוזמה שסחב לא מעט מאמינים לפעילות שהיתה לפעמים על גבול הלגיטימיות המוסרית או המשפטית. 'עת לה' הפרו תורתך', היתה יכולה להיות הסיסמה של הפעילות הזאת.

תהליכי התבוללות והתרופפות דתית החלו להשפיע על הקהילה ופ. הרגיש שעליו לפעול וליזום כדי לעצור את התהליכים האלה. עוד בצעירותו הוא הופנה לא פעם ליועצת, ואפילו לפסיכולוגית, בגלל 'בעיות התנהגות'. הוא התרגז מהר ובקלות ואז התנהג בתוקפנות כלפי אלה אשר -לטענתו- רצו לפגוע בו. הוא אמר שבהיעדר סמכות מורים ('אין יראת מורים בבית ספר זה'), 'כל דאלים גבר'. זאת אומרת שהילדים רק מבינים כוח. גם בבית –כך הוא אמר- הוא למד שעל דברים מסויימים יש סנקציות, עונשים. ומי שיש לו כוח יקבע מה מותר ומה אסור ומה הם העונשים. הוריו כנראה היו אנשי שלום שלא תמיד הקפידו על גבולות. בנוסף, הגבולות בין תוקפנות ואסרטיביות לא היו תמיד ברורים.

כשנשאל לסיבת פנייתו לטיפול, הוא אמר שהוא בקונפליקט. אחרי שהוא הרג את שני האנשים ש- לדעתו- היוו איום על הקהילה, התעוררה מחלוקת בין מפקדיו אם הוא עבר עבירה חמורה או לא. היה חשש גדול שאחרים ילמדו ממנו, יקחו את החוק בידם, ועלולים לגרום להרג ולהרס בקני מידה גדול. אך בסוף הוחלט שהמעשה שלו היה מעשה ראוי ומגיע לו אפילו תעודת הוקרה: 'ברית שלום'. היות והשיקולים להענקת התעודה לא פורסמו, הדיעות היו חלוקות לגבי משמעות התעודה והשם הייחודי 'ברית שלום'. המטפל של פ.ב.א ביקש לשמוע ממנו איך הוא הבין את מה שקרה ומה בדיוק הקונפליקט.

"אני מאמין שכל אדם נברא בצלם אלוקים. ופתאום אני מוצא את עצמי במצב משברי בו הרגתי שני אנשים שגם הם נבראו בצלם, שאומנם היוו איום- לדעתי- אך לא הובאו למשפט ולא נדונו למוות. ועד עכשיו אני שואל את עצמי: מה היו המניעים שלי? יש לי ייסורי מצפון קשים. וגם מה פתאום מגיע לי 'ברית שלום'?

המטפל: אם אתה חוזר לאותו רגע גורלי, מה הרגשת כלפי אותם אנשים רגע לפני שאתה שם קץ לחייהם?

פ.ב.א: גועל, זעם, וחרון אף.

המטפל: חרון אף? מה זאת אומרת ?

פ.ב.א: אצלינו בקהילה, כשמדברים על כך שגם אלוקים כועס, לא אומרים 'אלוקים כועס', אלא שיש לו 'חרון אף'. וכשלאלוקים יש חרון אף, התוצאות לגבי מי שהוא כועס עליו לא סימפטיות. אנחנו אמורים ללמוד ממנו: כמו שהוא רחום , כך אנחנו צריכים להיות בעלי רחמים, וכמו שהוא חנון גם אנחנו צריכים לסלוח ו- כך אני מבין- למרות שזה לא כתוב במפורש- כמו שהוא מלא בחרון אף, גם אנחנו אמורים להיות בחרון אף אם המצב מצדיק זאת. אך האם אני יכול להצדיק חרון אף כזה מול שני אנשים שאומנם מהווים איום גדול, אך בד בבד הם נבראו בצלם. איך אוכל לדעת אם המעשה היה מוצדק כשהכעס בער בי, והרי כעס מעוור ואפילו דומה לעבודה זרה, כך לימד אותי סבי שהיה סמל של שלום וסבלנות, איש אוהב שלום ורודף שלום.

המטפל: (כמו מטפל טוב) מה אתה חושב?

פ.ב.א: אני כבר לא יודע מה לחשוב ומה להרגיש, ולכן אני פונה לעזרה.

המטפל: אז איך אתה מבין את תעודת ברית שלום שניתנה לך?

פ.ב.א: אולי 'אות קין' חיובי. להודיע לכל העולם שבעצם עשיתי משהו חמור וקשה, אך שלאור הנסיבות אסור לפגוע בי וגם אסור ללמוד ממני

המטפל: האם בעיניך כעס הוא רגש לגיטימי?

פ.ב.א הוריי וסבי לימדו אותי שכעס הוא דבר שלילי. שתמיד יש לאהוב את השלום ולרדוף שלום. סבי לימד אותי שכעס שייך לכסילים, שכעס דומה לעבודה זרה. אך מאז ומתמיד זה היה לי קשה. כי מה עלי לעשות אם נעשה לי עוול? אם פוגעים בערכים שלי ובכל מה שיקר לי. לא לעשות כלום? זה הקונפליקט.

המטפל: אולי אפשר להבחין בין שני סוגים של כעס. כעס חיובי וכעס שלילי?

פ.ב.א איך עושים את ההבחנה הזו?

המטפל: בכל רגש יש חלק מחשבתי וגם חלק של דחפים. החלק המחשבתי מתייחס לדבר המעורר את הכעס. זאת אומרת שכשאתה כועס חשוב לשאול את עצמך בכנות: מה בדיוק קורה או קרה. האם אומנם נעשה פה עוול גדול המצדיק ומסביר את הכעס? ואם כן, אם אתה מרגיש דחף חזק לתקוף, או אפילו להרוג את מי שמעורר את הכעס, האם זה עומד בערכים שאתה מאמין בהם וחי לפיהם. אולי לזה הכוונה ב 'ברית שלום' לבדוק עם עצמך אם אתה שלם עם עצמך לפני שאתה מבצע את המעשה הבלתי הפיך. היות והזמן שלנו כמעט תם, אשאל אותך שאלה עליה כדאי לחשוב עד פגישתנו הבאה: לו שוב היית נתקל במצב דומה והיית מרגיש את מה שהרגשת אז, הייתי מתנהג באותה צורה? שוב היית הורג?

פ.ב.א אני מודע לכך שיש בי שני קולות: קול אחד שאומר לי שעלי להגן על כבוד אלוקים, על כל מה שהוא ציווה אותנו, על כל מה שקדוש בעיניו ובעיני עמי. אך גם קול שני האומר שאלוקים ברא את האדם, כל אדם בצלם אלוקים. אז איך לפעול כשיש התנגשות בין שני הקולות האלה?

המטפל: למרות שהכעס הוא רגש חיוני שמתעורר כשהנפש מרגישה נפגעת, עדיף לבטא את הכעס 'כשהתקרר' ולא 'בעודו חם' . ועל זה נוכל להמשיך לעבוד בטיפול. זה ברית השלום או 'השלם' שאני יכול להציע לך כדי שבסופו של דבר תחווה 'כעס חיובי' ולא 'כעס דפורענות'.

ד"ר יופ מאיירס הוא פסיכולוג קליני.

'ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו' (במדבר כ"ב): תנא משום רבי שמעון בן אלעזר: אהבה מבטלת שורה של גדולה – מאברהם, דכתיב (בראשית כ"א) 'וישכם אברהם בבקר' שנאה מבטלת שורה של גדולה – מבלעם, שנאמר 'ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו'. אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות. אמר רבי יוסי בר הונא: רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה.

(בבלי סנהדרין ק"ה, ע,ב)

ויפתח ה' את פי האתון – לדבר, כי הכתוב המשיל פעמים רבות הדיבור וחיתוך האותיות במילת 'פה', כמו 'מי שם פה לאדם', ומשה אמר 'כי כבד פה וכבד לשון אנֹכי', אף כאן הוסיף ה' כח בפי האתון לבטא האותיות, ואין לומר שהיה חל על האתון רוח דעת כמו על האדם, חלילה לחשוב כן, ולזה לא תמצא שהזכירה דבר ממלאך ה' העומד לנגדה, כי אין בה דעת להביא ראיה לסרבנותה ממראה המלאך, רק דיברה כדרך כל בהמה המרגשת בהכאה וכועסת בטבעה. והנה הנס הזה היה לשהפיל גאוות בלעם ולביישו לפני שרי מואב ההולכים אתו, כי תחת אשר התפאר לפניהם בחכמתו ובנבואתו, עתה הוכח מבהמתו בטענו שלא יכול להשיב עליהם, והוצרך להודות שהדין עמה, ואין בושה גדולה מזו לאיש יהיר כמוהו, ועוד היה הנס הזה מקביל עם חטאתו ופשעו, כי הוא בא להטיל דופי בזרע קודש ובבחירי סגולה, והבהמה הטמאה הזאת תטיל בו דופי, כאילו היא טובה ממנו; הוא בא לחטוא בלשונו נגד כוונת הבורא ששם פה לאדם לתשמיש טוב ולא רע, והאתון שאין בטבעה לדבר, תצדק בדברי פיה יותר ממנו, כדי שיכלם ויקח ממנה מוסר.

לו יש חרב בידי – מתוך הכעס שכעס עליה נתבלבלה דעתו, והוציא מפיו דבר שהיה לו לחרפה גדולה בעיני השרים, כי הוא הולך להרוג אומה שלמה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זין.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו במדבר כב, כח-כט)

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" – אבל באומות קם, ואיזה? זה בלעם בן בעור

(ספרי וזאת הברכה שנז)

הענקת הנבואה לכל באי עולם באה להראות, שבחירת ישראל אין בה משום מעשה שרירותי, אלא משום מתן שכר להיענותו של ישראל ולנכונותו לקבל את התורה. דבריו המפורסמים של רבי יוחנן, "שהקדוש ברוך הוא החזיר התורה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה עד שבא אצל ישראל וקיבלוה" מתפרשים בגמרא (עבודה זרה ב, ע"ב): "כלום נתת לנו את התורה ולא קיבלנוה"? על דרך זו מנמקים במקורות מאוחרים גם את מתן הנבואה לאומות העולם.

(א.א. אורבך: מדרשות חז"ל על נביאי אומות העולם ועל פרשת בלעם – מובא בנחמה ליבוביץ: עיונים בספר במדבר)

ולקח גדול הוא המשתמע מדברים אלה. לפי זה, לא הנתונים הטבעיים שבאופיו של האדם הם הקובעים את מדרגתו, לא כשרונותיו שניתנו לו מלמעלה, אפילו לא מתנת י-ה, העליונה שבמתנות – הנבואה, אף היא אינה הופכת את האדם לצדיק בעל כורחו, או מבלי השתדלותו. רצונו של האדם להשתמש בתכונותיו, בכשרונותיו ואף בכוח הנבואה שניתנה לו, רצונו בלבד הוא הקובע, אם ישתמש האדם בכל אלה לברכה או – חס ושלום – לקללה. רצונו החופשי בלבד הוא העושה אותו צדיק כמשה רבנו או רשע כבלעם.

 (נחמה ליבוביץ: "עיונים בספר במדבר" , עמ' 319)

גם גדולי ישראל יכולים לטעות בזיהויו של המשיח

"דרך כוכב מיעקב" – בעבור כי המשיח יקבץ נדחי ישראל מקצה הארץ , ימשילנו לכוכב הדורך ברקיע מקצה השמים.

 (רמב"ן במדבר כד, יז)

תני רבי שמעון בן יוחי (אמר): רבי עקיבא היה דורש "דרך כוכב מיעקב" – דרך כוזבא מיעקב. רבי עקיבא כד הוה חמי (כשהיה רואה) בר כוזבה, הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא (זהו מלך המשיח) אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבא.

(ירושלמי תענית פרק ד, הלכה ה)

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים, וכיוצא בדברים אלו – אין הדבר כך , שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח , ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות כיון שנהרג , נודע להם שאינו . ולא שאלו ממנו חכמים לא אות לא מופת ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים יא ג)

הן עם לבדד ישכֹּן – הבטחה או אתגר?

עם לבדד ישכון – כאמרו: "ה' בדד ינחנו" – ואיך אוכל להכריתם.

(ספורנו במדבר כג, ט)

ה' בדד ינחנו – נהגם במדבר בטח ובדד.

ואין עמו אל נכר – לא היה כוח באחד מכל אלוהי הגויים להראות כוחו ולהלחם עימהם. ורבותינו דרשוהו על העתיד, וכן תרגם אונקלוס. ואני אומר: דברי תוכחה הם, להעיד השמים והארץ ותהא השירה להם לעד, שסופן לבגוד ולא יזכרו הראשונות שעשה להם ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם, לפיכך צריך ליישב הדבר לכאן ולכאן. וכל העניין מוסב על (פסוק ז) 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור', כן עשה להם וכן עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור.

(רש"י דברים לב , יב)

'הן עם לבדד ישכון' – הוא יחיה בארצו הגדורה בגבולותיה ולא ירבה קשרים עם עמים אחרים. הוא יקיים את תפקידו "הפנימי" הלאומי כ"עם" בעל חברה לאומית, והוא לא יבקש את גדולתו כ"גוי" בין גויים, כ"גוף" לאומי המרשים בכוחו ובגבורתו.

(הרש"ר הירש במדבר כג, ט)

משכנותיך – אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליכם, וחורבנן כפרה על הנפשות, שנאמר 'כלה ה' את חמתו' (איכה ד יא); ובמה כילה? 'ויצת אש בציון'.

(רש"י במדבר שם, שם)

מה טובו אהליך יעקב – אמר רבי יוחנן: מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בליבו. ביקש לומר לא יהא להם בתי כנסיות ובתי מדרשות אמר 'מה טובו אהליך יעקב', ביקש לומר לא תשרה שכינה עליהם אמר 'משכנותיך ישראל', לא תהא מלכותן מושכת 'כנחלים נטיו', לא יהו להם זיתים וכרמים 'כגנות עלי נהר', לא יהא ריחן נודף 'כאהלים נטע ה". לא יהא עליהם מלכים בעלי קומה 'כארזים עלי מים', לא יהא להם מלך בן מלך 'יזל מים מדליו', לא תהא מלכותן שולטת באומות 'וזרעו במים רבים', לא תהא מלכותן עזה 'וירום מאגג מלכו', לא תהא אימה למלכותן 'ותנשא מלכותו'. אמר רבי אבא בר כהנא: וכולן חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, שנאמר 'ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה' – קללה ולא קללות.

(ילקוט שמעוני בלק רמז תשע)