כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ…

(במדבר כ"ד, ט')

בִּקְּשׁוּ לִקְבּוֹעַ פָּרָשַׁת בָּלָק בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קְבָעוּהָ ? מִשּׁוּם טוֹרַח צִבּוּר. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב בָּהּ: ״אֵל מֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם״ – לֵימָא פָּרָשַׁת רִבִּית וּפָרָשַׁת מִשְׁקָלוֹת דִּכְתִיב בָּהֶן יְצִיאַת מִצְרַיִם. אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: מִשּׁוּם דִּכְתִיב בָּהּ הַאי קְרָא: ״כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ״. וְלֵימָא הַאי פְּסוּקָא וְתוּ לָא. גְּמִירִי: כֹּל פָּרָשָׁה דְּפַסְקַהּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ – פָּסְקִינַן, דְּלָא פַּסְקַהּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ – לָא פָּסְקִינַן.

(ברכות יב, ע"ב)

כרע שכב – דדמי ל'בשכבך ובקומך', שהקדוש ברוך הוא שומרנו בשכבנו ובקומנו, לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא".

 (רש"י שם, שם)

כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו ולמעלה אמר 'הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא' – למעלה הקדים לביא כי כן הדרך מתחילה יתגבר מעט כלביא, ואחר כך יתנשא והולך כמו הארי שהוא מתגבר והולך, וכאן הקדים ארי ללביא שרמז ג"כ שכב כארי בימי משה וכלביא בימי יהושע, שפני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה.

(בעל הטורים שם, שם)

כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. ביאר אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה מאחר ששכב איזה גבורה ניכר בו ואיזה שבח יש לארי כאשר שכב, הלא שייך לשבח גבורת ארי רק כשקם אבל לא כששכב. וביאר הוא ז"ל שזה הוא ע"ד מאמרם ז"ל בגמרא (יומא ס"ט ע"ב) שאנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה ואמרו 'הן הן גבורותיו וכו", היינו כי מי שאינו גיבור תקיף, אינו יכול לעצור עצמו לבל ינקום מיד משונאיו, אבל מי שהוא באמת גיבור תקיף ובטוח בכוחו שיוכל תמיד לנקום משונאיו, אינו ממהר לנקום מיד ויכול לעצור עצמו עד שיתמלא סאתם ואז ישלם להם כפועלם. וזהו שאמרו הן הן גבורותיו, כי מזה שכרע ושכב וממתין מלנקום, מזה בעצמו ניכר עוצם גבורתו.

(מי השלוח, ליקוטי מי השלוח, ספר במדבר, בלק ב׳)

והצנע לכת

דבורה וייסמן

דבר תורה זה מוקדש לזיכרו של חברֵנו דוד שמגר

 שנפטר בט"ו בחשוון תש"ף איש צנוע, שוחר שלום וגומל חסד.

I

ההפטרה לפרשת בלק לקוחה מספר מיכה ומסתיימת בפסוק הידוע: (ו, ח) "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך." למרבה הצער, הפירושים הנפוצים היום במחוזותינו למושג "צניעות" מתייחסים לרוב לאורך החצאית או לאורך השרוול ולמעשה אף פוגעים בצניעות ע"י החפצת גוף האישה, כי בדרך כלל מתמקדים בנשים ובלבושם בלבד.

לעומת זאת, הגמרא (סוכה מט, ע"ב) מציעה גישה אחרת. שם כתוב,"והצנע לכת עם אלוקיך, זו הוצאת המת והכנסת כלה." לגבי שני נושאים אלה, ה"לֶכֶת" לא קשה – בשניהם, מדובר בפעולה שקשורה בליווי, בהליכה, לקבר, או, להבדיל, לחופה. אבל מדוע "הצנֵע?" אומר המאירי על זה, "ראוי לעשות כל דבר בגבול ובמידה, ולא יפריז…" דהיינו, גם בימי חז"ל, גם במאה ה-13 , היתה קיימת נטייה שנמשכת גם בימינו אנו, להגזים בחתונות ובלוויות. הוצאה אדירה של כסף או צרכנות ראוותנית נועדו לעשות רושם רב על המשתתפים. הגמרא מזהירה אותנו שלא ליפול למלכודת החברתית של גאוות יתר וניקור עיניים.

אני מבקשת להציג ציטוט מהוגה דעות, שבדרך כלל מכירים אותה מתחום החינוך. כוונתי לשרה שנירר מקרקוב (1883-1935), המייסדת של תנועת בית יעקב ב-1917 . במסגרת עבודתי המחקרית עסקתי בפועלה בחינוך, אך בקיץ שעבר זכיתי להכיר אותה בתור מי שגם כתבה הגות יהודית מקורית.¹

הקטע הבא משנירר מתבסס על המשנה (תענית ד, ח): "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו." בהקשר של בית יעקב, לא היה לזה קשר ישיר לשידוכים, אלא לחוויה של נשים יהודיות צעירות במחנות קיץ חינוכיים. ציטוט משנירר:

שמלות לבנות מושאלות לכל אישה יהודייה, בלי הבחנה בין עשירות ועניות – כמה יפה זה נשמע! היום, כשהצעירה היהודיה טובעת במבול של אופנות שונות, ולעיתים קרובות שוכחת את אופנת הצניעות, הגורם הזה חייב ללמד אותנו הרבה. נשים יהודיות מתאספות לחגן המיוחד לא רק בלבן חלק, אלא אפילו בשמלות מושאלות. אף שמץ של לוקסוס אינו מתנוצץ בשמלה, אין כלום מהגאוותנות המטופשת שעשירים מרגישים כלפי עניים, ושמושך את העניים לחקות את רצונם של העשירים ותענוגותיהם. כל אחת חייבת ללבוש שמלה מושאלת, שמראה בבירור שאין שום דבר שהוא באמת שלנו – הכול בא מה' , ואנחנו צריכות ללמוד רק מה לעשות עם מה שניתן לנו כשי.²

II

אם בנביא מיכה עסקינן, תרשו לי להביא עוד שתי הערות; האחת קשורה ישירות לשרה שנירר ולמפעל של בית יעקב, והשנייה לפועלו של דוד שמגר ז"ל. ראשית, בהפטרה שלנו כתוב (מיכה ו, ד):" כי העליתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים." שלושת האחים המנהיגים מוזכרים ביחד. נדיר למצוא הכרה כזאת במנהיגותה של מרים ולמעשה של כל דמות נשית. אך שרה שנירר בוודאי היתה מנהיגה בולטת ויחד עם זאת אישה צנועה בכל המובנים הטובים של מילה זו.

אביא כעת אולי את הפסוק החביב עליי בכל התנ"ך. הוא גם כן ממיכה, אך לא מההפטרה. בפרק ד, א-ג, מוסר הנביא תיאור של אחרית הימים, כמעט מילה במילה כמו שמוצאים אצל ישעיהו, בפרק ב:ב-ד. נבואת השלום ("לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה") בפרקים אלה מוכרת ואהובה. ואז מיכה מוסיף בפסוקים ד-ה מה שאיננו מופיע בישעיהו:

ְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי־פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר׃ כִּי כָּל־הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם יה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד.

אני מבקשת להתמקד במילה אחת – למעשה, באות אחת. בזמן שכל העמים הולכים איש בשם אלוהיו, אנחנו נלך בשם ה' אלוקינו. האם ה"ו" (במילה "ואנחנו") באה ליצור הנגדה? יכול להיות. בתרגומים רבים לאנגלית, למשל, ה"ו" היא though  או while.

לפי הגישה שלי, אפשר לתרגם את זה and. בקריאה הזאת, ירושלים העתידית תהיה מרכז רוחני לעולם כולו, אך אין צורך באחידות דתית-תרבותית בין כל העמים. אין צורך שכל העולם יתגייר. למעשה, כבר היום לפחות חלק מנבואה זו הולך ומתגשם לנגד עינינו. לפני התפרצות נגיף הקורונה, ירושלים באמת היוותה עיר מלאה ברב-גוניות אנושית מרשימה. נקווה שהיא תהיה כזאת גם בעתיד הקרוב.

III

ואולי אפילו יש קשר בין שתי הנקודות האחרונות. נבואת הרב-גוניות משתלבת יפה עם חזון המנהיגות הנשית, חזון של דרכים מקבילות בלי צורך בתחרותיות או דומיננטיות של אחת מהן.

מנהיגות נשית היא פעמים רבות שיתופית יותר , ותחרותית פחות. אין אנחנו יודעים אם זה כתוצאה מתכונות אינהרנטיות, מהותניות, או בהשפעת אלפי שנים של התנייה וחיברות. רק לאחרונה, העולם עֵד לנשים רבות יותר כמנהיגות בתחומי ממשל, עסקים ועוד. אולי בעוד דור, תהיינה מספיק דוגמאות של מנהיגות כדי להסיק מסקנות לגבי הבדלים אפשריים בין המינים.

אני מאמינה שתכונות חיוביות אלו נגישות גם לגברים. ובכל זאת אולי יש הבדלים. הייתי אומרת שהסוג הראשוני ביותר של גיוון בחברה הוא מגדרי. ברגע שמכירים בכך שגברים ונשים עשויים להיות שווים, אך שונים, נפתחות אפשרויות רבות לגיוון בחברה.

כתב חברנו יוסקה אחיטוב ז"ל בעמודים, "החתירה לשיוויון של שונות תעמוד בתקופה הפוסט-מודרניסטית במקום החתירה לדומות."

1. Naomi Seidman, Sarah Schenirer and the Bais Yaakov Movement: A Revolution in the Name of Tradition, The Littman Library of Jewish Civilization, 2019

2. Ibid., p. 324

ד"ר דבורה וייסמן, אחת ממייסדי קהילת ידידיה בירושלים, כיהנה כנשיאת המועצה הבינלאומית של נוצרים ויהודים.

"על מה הכית את אתֹנך": התורה מעונינת בפיתוח רגישות מוסרית כלפי כל הנבראים

'ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך' זה עלבון של אתון בא המלאך לבקש מידו, ואמר לו: מה האתון שאין לה זכות ולא ברית אבות, נצטויתי לתבוע עלבונה מידך, אומה שלמה שאתה מבקש לעוקרה, על אחת כמה וכמה.

(תנחומא בלק סימן י)

הנה זה על דרך השלמות לנו כדי שלא נתנהג במדת האכזריות, ולא נצער לבטלה ללא תועלת, אלא נפעל בעדינות ורחמנות ואפילו באישי איזה בעל חי שיהיה זולתי בעת הצורך, כי תאוה נפשך לאכֹל בשר, לא שנשחט על דרך האכזריות או השחוק.

(מורה הנבוכים לרמב"ם ג, י"ז, מהדורת הרב קפאח)

אתונו של בלעם: מציאות, חלום או נבואה?

'ויפתח ה' את פי האתון': נתן בה כח לדבר כענין 'ה' שפתי תפתח'.

(ספורנו במדבר כב , כח)

'ויפתח ה את פי האתון': נראה שגם זה צורך שעה היה להראות לו כי הוא דומה לחמור זה שאין מטבעו לדבר ולכבודן של ישראל לבד פתח ה את פיו, כך בלעם רק לפי שעה פתח ה' את פיו בנבואה לכבודן של ישראל, ושלא יאמרו האומות אילו היה לנו נביאים חזרנו למוטב.

(כלי יקר במדבר כב , כג)

'ויפתח ה' את פי האתון': על דרך הפשט, דבור האתון נס גדול וחוץ מדרך הטבע והיה זה לכבוד ישראל, כי הקב"ה הפליא לעשות ורצה לשנות סדרי בראשית בדבור הבהמה לומר שאפילו הבהמה תכיר ותדע שאין השליחות הזה ראוי להעשות, והנה זה כאדם שאומר להרים שיכסוהו ולגבעות שיפלו עליו, ואין צריך לומר המין האנושי שהוא משכיל, כי אפילו הבהמה שאין לה שכל, תשכיל שאין ראוי להסכים בקללת עם כי ברוך הוא. ואם תשכיל בנסתר בענין הפרשה תמצא כי דבור האתון כדבור הנחש, וזה וזה לא מדעת עצמן כי אין בהם נפש מדברת, וטעם זה סמך ל'ויפתח ה' את פי האתון' 'ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה", כי תיכף שדברה ומתה נגלה לו המלאך ודבר עמו, ולכך הזכיר בפרשה שלשה פעמים ותרא האתון את מלאך ה', כי נטיתה מן הדרך ולחיצת הרגל והרביצה שהם שלשה סימנים כל אחד ואחד היה מצד המלאך, ואין צריך לומר הסימן הרביעי שהוא הדבור.

 (רבינו בחיי במדבר כב , כח)

כבר בארנו שכל מקום שנזכר ראיית מלאך או דבורו שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום, בין שפורש הדבר ובין שלא פורש… ואין הבדל בין אם יאמר הכתוב בהתחלה שהוא ראה המלאך, או שהיה פשט הדברים בהתחלה שהוא חשב אותו אחד מבני האדם… וכך פרשת בלעם כולה בדרך ודברי האתון כל זה במראה הנבואה.

(מורה הנבוכים לרמב"ם ב, מ"ב, מהדורת הרב קפאח).

על אנשים, אתונות, קוסמים ורצון הא-ל

'ויפתח ה' את פי האתון' – להודיעו שהפה והלשון ברשותו, שאם בקש לקלל – פיו ברשותו.

(במדבר רבה פרשה כ)

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות, ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו, ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה.

 (משנה אבות ה , ו)

בערב שבת הראשון שבששת ימי בראשית; ולא שבאמת נבראו אז, דכי סלקא דעתך (האם יעלה על דעתך) שהאיל של אברהם אבינו והאתון של בלעם שחיו לפי זה כמה אלפי שנים – ותרתנו הקדושה תעלים ממנו הנס הגדול הזה? אלא רצונו לומר, שניתן כוח בברואים שיוציאו הפלא בשעתן.

(פירוש "תפארת ישראל" על משנה אבות שם,שם וראה גם בבלי פסחים נד, ע"א)

…ומעתה בוודאי נבין את דעתם של אלה מפרשנינו הרואים בשיחה שבין האתון והאדם את הלעג שלעגה התורה לאמונות הללו, לעג להתרברבות של ה"חוכמה" האנושית המאמינה שיש בכוח המכשף-הקוסם-המנחש לקלל, היינו להכריח כוחות עליונים להישמע לו.

(נחמה ליבוביץ: עיונים – במדבר, עמ' 298)

"כי לא נחש ביעקֹב ולא קסם בישראל"

ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר 'כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל' ונאמר 'כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו". כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה, אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת… שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים 'תמים תהיה עם ה' אלהיך'.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים יא, טז)

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז…

בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.

(משנה תענית ד , ו)

"וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת."

(שמות פרק לב)

לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת – יישר כחך ששברת.

(רש"י דברים לד , יב)

…ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם חלילה, השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה, וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות מכתב אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולא נאווה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד.

(משך חכמה שמות לב, יט)