בלק תשע"ו (גליון מספר 960)
פרשת בלק
גליון מס' 960 תשע"ו
(קישור לדף המקורי)
הֶן עָם לְבָדָד
יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.
(במדבר כג, ט)
לבדד ישכון – כלומר: לבטח ישכון
כמו "בטח בדד עין יעקב", דמי שאינו ירא כלום יושב בדד ואינו צריך חבורה.
ובגוים לא יתחשב – אינם נחשבים כשאר גוים שיכול אדם לקללם.
(רבי יוסף בכור שור שם, שם)
הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן – הוא יחיה בארצו הגדורה
בגבולותיה, ולא ירבה קשרים עם עמים אחרים. הוא יקיים את תפקידו "הפנימי"
הלאומי "כעם" בעל חברה לאומית, והוא לא יבקש את גדולתו כ"גוי"
בין גוים, כ"גןף"
לאומי המרשים בכוחו ובגבורתו.
(הרש"ר הירש שם, שם)
ועוד הן עם לבדד וגו', ע"פ פשוטו יש לפרש
ע"פ משחז"ל (אבות פ"ד, מכ"א) 'הקנאה והתאוה
והכבוד מוציאין את האדם מן העולם' – וכבר כתבנו שהם שלוש
מדות בבלעם והיפוכם בתלמידיו של אברהם אבינו, ואמר 'הן עם לבדד ישכון' – שאינם
עין רע בשל אחרים, אלא הם יושבים לבדד בפני עצמם, ואינם חושבים ברעות הגוים והיפך הוא שהיו מקריבים בחג ע' פרים בשביל האומות.
(רבי פנחס הלוי הורביץ:ספר פנים יפות שם,
שם)
האתון
יוסי הטב
אני מבקש להקדיש את
דרשה זו לנכדי הטוב,
הילל-אברהם כהן-הטב
שזוכה היום לתואר בר-מצווה.
מעבר לערכם ההיסטורי ו/או מיתולוגי יש לסיפורי התנ"ך ערך חינוכי:
"מעשה אבות סימן לבנים", משמע: תלמד
מאבותיך איך לנהוג בהווה שלך. פרשתנו עשירה בדמויות מעניינות שכל אחת מהן מהווה
אב-טיפוס, דוגמה לדמויות אנושיות בכלל: בלק ויועציו/שריו, שרי מִדיָן, בלעם
והאתון, איש ישראל ואת האישה. מכולן ניתן ללמוד על פסיכולוגיה אנושית.
ישראל נתפס כמאיים. אומר המלך החדש על מצרים "הנה עם בני ישראל רב
ועצום ממנו… ונלחם בנו ועלה מן הארץ". אחריו "…ויקץ
מואב מפני בני ישראל…", וגם המן הרשע שיכנע את
אחשורוש "למלך לא שוה להניחם", בכלל מעמלק
הוא!. ולאחרונה, ערב התאבדותו ואחרי ששחט באכזריות שטנית שישה מיליונים מאחינו
ועוד מיליונים רבים מעמים אחרים, הזהיר היטלר את בני
עמו והאנושות כולה: "היזהרו מהיהודים, הם מסכנים את העולם!".
עמים שונים השתמשו באמצעים שונים כדי להתגונן, מפני האיום המדומה שאנו,
היהודים מהווים כלפיהם. ישראל נתפס כמסוכן, כאלים, דווקא כשהוא נודד בין מדינות
וכל מבוקשו "…אעברה בארצך…" (כא, 22). כך בימי משה וכך ב-2000 שנות הגלות. (ממסוכנות ישראל ככובש, בימי יהושע
ובימינו אני לא מתחמק, אנסה לדבר על כך בפרשה אחרת בע"ה).
בלק מלך מואב הוא מצאצאי מואב, בנו של לוט ובתו הבכורה, זו שכל כך דאגה
להישרדות האנושות אחרי הפיכת סדום. בלק פוחד ממלחמה, מבקש לפתור קונפליקטים
לאומיים ללא שפיכות דמים. הוא אינו יודע עדיין שרות המואביה
תיוולד בעוד כמה דורות מהעם הטוב הזה. היא דווקא לא ראתה בישראל איום אלא מקור
השראה.
הוא הבין שאם ישראל יכול לנצח את האמורי, ניצחונותיו הם בזכות כוח עליון, חזק
מכוחות לוחמיו, לכן הוא מבקש להתמודד מול ישראל בכוחות רוחניים משלו. במקביל, בלק
מבקש ליצור קואליציה נגד ישראל עם מדין, אך זקני מדין מתייאשים מהר מבלעם, אינם
מוכנים להסתכן ומותירים את בלק לבדו מול בלעם ומול ישראל.
זקני מדין בוחרים בשיטה אחרת להגנה מפני ישראל: לתוקפו "מתחת
לחגורה". כי מדין זוכר את עגל הזהב וקורבנותיו הרבים. הוא בעיקר זוכר את
החלטת אלוהים לנטוש את העם הזה.
אז אמרנו, בלק – איש טוב בסך הכל – רוצה להגן על
עמו, אינו מחפש מלחמה כמו האמורי, אך הוא לא הבין שאף אחד לא התכוון להילחם נגדו,
אך למרות זאת הוא מפחד . לולא פחדיו הנעוצים בדעות קדומות על ישראל כעם מחרחר
מלחמה ודוחה שלום, הוא היה יכול לחסוך לא רק מלחמה, אלא כל שכר הטרחה וההוצאות
שהוא שילם לבלעם.
בלעם מורכב ומתוחכם יותר. הוא רוצה להיות "משרתם של שני אדונים". אישית, הוא אינו מפחד
מישראל. היה מצופה ממנו, כנביא אומות העולם, שירגיע את בלק, שישכנעו לתת לבני
ישראל לעבור, ולכל היותר שישלמו פיצויים על הנזקים הבלתי נמנעים ששישים ריבוא
גורמים במעברם. הוא זובח שוב ושוב על שבע מזבחות שבעה פרים ושבעה אילים ומדגיש לבלק "אבנה לי…" לא לך, לא לנו. אתה תייחס
את הקורבנות לאלילים שלך, לכוונותיך העוינות נגד ישראל, ואני בלעם, זובח על חשבונך
לאלוהי ישראל שחפץ במספר שבע דווקא. הוא קורא לאלוהים בשם המפורש ומוסיף שהוא "אלוהי
ישראל" כאשר ה' נזהר לפנות לבלעם רק בשם אלוהים, במידת הדין שלו.
ה' לא אהב צביעות. "לא תעשו עול במשפט במידה במשקל ובמשורה".
בלעם מתעקש לעשות כאילו לא מבין את צו ה'. ה' שולח את נציגו, מלאך ה', לומר לו:
"אין לי יותר עסק איתך" אבל בלעם עדיין חושב שיכול לדבר עם ה' פנים אל
פנים, כמו משה.
ומה שהוא לא רוצה לראות, אתונו רואה והיא לא מוכנה להמשיך באותה דרך עקלקלה
שבלעם מכתיב לה. "אתונך ישרה ממך".
היהירות סִנוורה את בלעם. הוא חשב, קיווה שבהתקרבות לישראל הוא יהיה בן
ברית של אלוהיו. ה' לא מקבל לחיקו שותפים מדומים, כאילו אוהבי ישראל, דואגי ישראל,
משבחי ישראל לצורכי גדולתם הם, לזכות בה', כאל דורש להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בזכות עצמו ובלי כל המחויבויות
הכרוכות במחייבות הזו, תרי"ג מצוות. אין קיצורי דרך, כל חמור וכל אתון מבין
זאת.
אומר בלעם למלאך ה', "חטאתי כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך
ועתה אם רע בעיניך אשובה לי!" שקרן בן שקרן!
בן שקרן כי אביך "בעור" התיימר להיות עידון של "פעור", ייצוג
של יצריות פעורה.
חטאו של בלעם אינו שלא ראה את מלאך ה', אלא שחשב שהוא רואה את ה' בעצמו.
חטאו ששמע אותו אומר לו במפורש "אל תלך עִמהם…"
והוא לא זקוק לברכות שלך, "כי ברוך הוא" על ידי – אני ה', ואני
ה' אקבע את גורלו, ולא אתה.
ועוד מילה על שרי בלק, בהתחלה, הם היו המלאכים שלו, הם פקידים, לא מביעים
דעה. מעבירים מסרים מאחד לשני ובחזרה, אינם לוקחים אחריות על דבר, מבצעים פקודות.
אין עבורם שום פקודה שעליה מתנוסס 'דגל שחור'.
סיום הסיפור מגלה לנו מי מפחיד ומי מסכן את ישראל יחד עם כל המוזכרים לעיל:
זהו עם ישראל בעצמו. התמכרנו לאמירתו המרגיעה והמחמיאה של בלעם "מה טובו
אוהליך יעקב". אכן טובים, טובים מאוד אוהלינו, אבל יש מקום רב לשיפור; כל
אחד בתחומו ולפי אמונתו וערכיו. לדעתי, יש להימנע מהלקאה עצמית מופרזת ומייאשת, אך
גם משביעות רצון עצמית משתקת ומנוונת.
שנאת חינם גרמה לחורבן הבית השני, ולכן ראוי שנפעל להיטיב את אוהלינו,
כולנו ביחד וכל אחד לחוד על פי אמונתו, ונזכור שדרכיה של תורה הם דרכי נועם ונתיבותיה
שלום.
דר' יוסי הטב הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי.
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" – אבל באומות קם, ואיזה? זה
בלעם בן בעור.
(ספרי וזאת הברכה שנז)
ולקח גדול הוא המשתמע מדברים
אלה. לפי זה, לא הנתונים הטבעיים שבאופיו של האדם הם הקובעים את מדרגתו, לא כשרונותיו שניתנו לו מלמעלה, אפילו לא מתנת י-ה, העליונה
שבמתנות – הנבואה, אף היא אינה הופכת את האדם לצדיק בעל כורחו, או מבלי השתדלותו.
רצונו של האדם להשתמש בתכונותיו, בכשרונותיו ואף בכוח
הנבואה שניתנה לו, רצונו בלבד הוא הקובע, אם ישתמש האדם בכל אלה לברכה או – חס
ושלום – לקללה. רצונו החופשי בלבד הוא העושה אותו צדיק כמשה רבנו או רשע כבלעם.
(נחמה ליבוביץ: עיונים בספר
במדבר, עמ' 3
מהנעשה בתנועה
תנועת עוז ושלום / נתיבות שלום נכנסה
לחברות פעילה בקואליציה הארצית לחינוך לדמוקרטיה, וכן בפורום ארגוני השלום בישראל.
נציגי התנועה השתתפו במפגש לזכרו של הרב מנחם פרומן
בחלקת שורשים / ג'ודור בצומת גוש עציון, ובהמשך ביקרו
ברמאללה במשרדי הועדה של אש"ף לתיאום עם החברה הישראלית. כן נפגשו נציגינו
להתייעצות עם הרב מיכאל מלכיאור. דיונים על היתכנות פיתרון שתי המדינות התקיימו
בירושלים, וכן בירוחם במסגרת שבתון של יוזמת ז'נבה.
ביום שישי י"ח בסיוון תשע"ו
24.6.20
תנועת עוז ושלום-נתיבות שלום המתחדשת בבית כנסת ידידיה, רחוב ליפשיץ
לארגון שלנו, שיאפשר לנו לגשת לאחר מכן, לא באותו יום, לבחירת הנהלה חדשה ויתר
בעלי תפקידים, כדי לצאת לדרך עם מטרות ברורות.
בכנס השתתפו למעלה מ-50 איש ממקומות
שונים בארץ.
בחלק הראשון התקיים פאנל בהנחיית רמי פינצ'ובר, בו הרבניות עדינה בר יוסף והדסה פרומן ופרופ' מנחם קליין שיתפו את
באי הכנס במחשבותיהם לגבי האפשרויות לקידום נושא השלום בחברה הישראלית.
הרבנית עדינה בר שלום פעילה במסגרות
שונות בקרב הציבור החרדי וטענה שמגזר זה מעורה יותר ויותר בחברה הישראלית, ולכן יש
להשקיע בו משאבים של חינוך והסברה לשם קידום התקווה לשלום ולהיפרדות מהפלסטינים.
היא מאמינה שברגע האמת, הציבור החרדי יתייצב מאחורי רבניו שיעדיפו שלום על פני
שליטה על שטחים ועל עם אחר. חשוב לה ביותר לשמר את אופייה היהודי של מדינת ישראל.
פרופ' מנחם קליין התריע מפני הסכנה של מלחמת אזרחים ולשם כך, הוא רואה חשיבות
עליונה בשיתוף כל מי שמוכן לקדם הסכמה על כללי משחק דמוקרטיים במציאות מורכבת בה
אנחנו נמצאים, בה יש להכיר בחילוקי דעות, אך בה יש לפסול דלגיטימציה
של האחר. כמו-כן יש להכיר בקיומו של קולקטיב ישראלי, ולא להדיר 20% מאזרחי ישראל.
הכרה בקיומו של מיעוט אתני ודתי אינו עניין של בדיעבד, אלא אתגר אמוני-דתי ממדרגה
ראשונה.
הרבנית הדסה פרומן,
מקדמת בשטח שיח של שלום בין יהודים לפלסטינים על בסיס דתי ורוחני, בין היתר עם בני
נוער בתיכונים, ובמכינות הקדם-צבאיות. היא מציינת שפלסטינים מהשטח אינם נותנים
אמון בהנהגה, אך היא מעודדת מהעניין שכל צד מגלה בצד השני ובשיח של שלום בעל אופי
רוחני, תרבותי ודתי. היא סיימה את דבריה בהגדרה מחודשת לציונות שטבע הרב פרומן ז"ל, במקום: "ארץ ישראל שייכת לעם
ישראל" – "עם ישראל שייך לארץ ישראל".
בהמשך לדברים אלו, שיתף אותנו דר'
יואל קרצ'מר בתובנות מעניינות ורלוונטיות העולות מקריאה
בסוגיה הראשונה במסכת בבא בתרא. היכולת להגיע, מתוך
השלמה בפתרון של חלוקה, כאשר כל צד טוען "כולה שלי" מצריך תהליך של
הבשלה.
חברנו פרופ' אוריאל
סימון, ממייסדי עוז ושלום, הדגיש את הצורך לחבר בין מוסר לפוליטיקה, מציע לקיים את
הדיון בסוגיות השנויות במחלוקת בינינו לבין הימין הדתי מתוך הגינות אינטלקטואלית
ולהתנגד לדמוניזציה של היריב האידיאולוגי. הוא הגדיר את חטא המרגלים המסביר את אי
יכולתם להיכנס לארץ כחטא של ייאוש וחוסר אמונה הסוגר את האופציות לעתיד. עלינו
להאמין בעתיד, גם אם בהווה יש תופעות מדאיגות. בתהלים קטז,
יא, נאמר "אני אמרתי בחפזי: כל האדם
כֹּזב" – לא כל האדם כוזב. דברים אלו נאמרים לעתים כהכללה, מתוך חופזה, ויש
להימנע מהכללות סטריאוטיפיות החוטאות לאמת.
בהמשך התקיימה סדנה בהנחיית מנחה משתי"ל בה הועלו מחשבות שונות לגבי האפשרויות והדרכים
לקדם את הערכים שתנועת עוז ושלום – נתיבות שלום רוצה לקדם.
דיווח מפורט יותר יפורסם בדף הפייסבוק והאתר התנועה.
הנהלת העמותה "עוז ושלום"
החליטה לחזור לגביית דמי חברות, בסך 40 ₪ לשנת 20
– העברה ישירה לבנק לאומי סניף 9
מספר חשבון 09973803.
ולסטודנטים – 20 ₪.
התשלום – העברה ישירה לבנק לאומי סניף 9
מספר חשבון 09973803.
לא לשכוח לשלוח למרים פיין רכזת המשרד מייל המודיע על העברת התשלום, כדי שהיא
תוכל לעקוב אחר התשלומים – ozveshalomns@gmail.com.
כדאי לכם – רק משלמי דמי חברות יהיו בעלי זכות הצבעה באסיפת חברים שאנו
מתכננים! ובכלל, תרמו לעוז ושלום עוד היום, וקבלו פטור ממס לפי סעיף 46א
עמדת תנועת עוז ושלום-נתיבות שלום
תפיסתנו הציונית-דתית רואה בתקומתנו
הלאומית בארץ ישראל אתגר מוסרי ורוחני ומאמינה שתורת ישראל יכולה לשמש מצע לבניית
חברה מוסרית וצודקת, החותרת לשלום והמכבדת כל אדם שנברא בצלם
שלום צודק – השלום הינו ערך דתי ומטרה
חיונית בחיי הפרט והכלל. כמו העלייה ובניין הארץ, אין להשאיר אותו בגדר של משאת
נפש לימות המשיח. עלינו לחתור ליצירת מציאות מדינית של שלום עם שכנינו המבוססת על
כבוד הדדי ושיתוף פעולה – "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא
השלום". שלום אמת לא ייכון אלא על בסיס של צדק. הכלל הגדול "מה ששנוא
עליך על תעשה לחברך" חל גם על היחסים שבין עמנו ובין העם הפלשתינאי.
חביב אדם שנברא בצלם – מדינה
יהודית נדרשת להקפיד על כבודו של כל אדם- יהודי וערבי כאחד. "ממלכת כהנים וגוי קדוש" אינה רשאית לכפות את שלטונה על
אוכלוסיה ערבית גדולה, המחוסרת כל זכויות פוליטיות, לצד מתיישבים יהודים בעלי
זכויות אזרח מלאות. עינינו רואות כיצד השליטה הממושכת רבת השנים על העם הפלשתינאי
מעוותת את דמותנו היהודית וערכינו הדמוקרטיים, מערערת את שלטון החוק, מקהה את
רגישותנו המוסרית, מעודדת מגמות אלימות בשני הצדדים ומנציחה את הסכסוך ושפיכות
הדמים המתמשכת. אנו מצווים להשיב את קדושת החיים, שלום הבריות וכבוד הבריות לראש
סולם העדיפויות של הציונות הדתית – "שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים
וחסד ושלום בעולם".
הר הבית והמקומות הקדושים – שאלת השליטה על הר הבית מאיימת להפוך את הסכסוך בינינו ובין הפלשתינאים
מסכסוך לאומי לסכסוך בין דתי. גישה דתית אמיתית שוללת את הפיכת האמונה הדתית
לתביעה לשלטון על מקום, יהיה קדוש ככל שיהיה. להיפך – מקום קדוש ראוי לו שלא יהיה
בבעלותו של אף גורם אנושי, ויהיה פתוח לכל המאמינים.
גאולת העם בארצו – ציונות של
אמת חותרת לא רק לגאולה הארץ, אלא לגאולת העם בארצו. תפיסה זו מחייבת שינוי בסדר
העדיפויות הלאומי – הקצאת משאבים לצמצום פערים חברתיים וכלכליים, לחינוך ולטיפוח
סובלנות דתית ופוליטית.
קוראים יקרים
אנחנו זקוקים לעזרתכם על מנת שנוכל להמשיך את מפעל "שבת שלום" על
הוצאותיו הצנועות,
הכוללות הדפסה והפצה.
המחאות לפקודת עוז ושלום (לציין שהתרומה היא עבור שבת שלום) ניתן לשלוח
לידי מרים פיין, דוסטרובסקי 9, ירושלים, 933806
ניתן גם לתרום באמצעות העברה ישירה
לבנק לאומי סניף 9
09973803.
לא לשכוח לשלוח למרים פיין, רכזת המשרד, מייל המודיע על העברת
התשלום,
כדי שהיא תוכל לעקוב אחר התשלומים –ozveshalomns@gmail.com.
התרומות מוכרות לצורך פטור ממס לפי סעיף 46א
להפצת המהדורה המודפסת, לקבלת המהדורה האלקטרונית ולבירורים:
0523920206 – mailto:ozveshalomns@gmail.com
עורך אחראי – פנחס לייזר; מזכירת המערכת – מרים
פיין
לתגובות ולתיאום דברי תורה: pinchas.leiser@gmail.com
עוז ושלום – נתיבות שלום http://www.netivot-shalom.org.il