בלק תשע"ד (גליון מספר 857)




פרשת בלק

גליון מס' 857 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

מַה טֹּבוּ

אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

(במדבר כד, ה)

 

 

אמר

הקב"ה: תנאי התניתי עמהם: אם יחטאו, יהא ביהמ"ק מתמשכן עליהם, שנאמר

(ויקרא כו) 'ונתתי משכני בתוככם' – אל תהי קורא 'משכני' אלא 'משכוני' וכן בלעם אומר

(במדבר כד) 'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל' – שני משכונות ונקראו אוהליך כשהם

בנויים ומשכנותיך כשהם חרבים, לא מפני שאני חייב לעובדי כוכבים אני ממשכן להם

משכני, אלא עונותיכם גרמו לכם שאמשכן להם.

(שמות רבה

פרשה לא פסקה י)

 

מה טובו

אהליך יעקב – איתמר ב'חלק' – אמר ר' אלעזר: מברכותיו של אותו רשע אתה למד

מה היה בלבו; ביקש לומר 'לא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות' – אמר 'מה טובו

אהליך יעקב'. 'לא תשרה עליהם שכינה' – אמר 'משכנותיך ישראל'. 'לא תהיה מלכותם

נמשכת' – אמר 'כנחלים נטיו'. 'לא יהיה להם זיתים וכרמים' – אמר 'כגנות עלי נהר'. 'לא

יהיה ריחם נודף' – אמר 'כאהלים נטע ה'. 'לא יהיה להם מלכים בעלי קומה' -. אמר 'כארזים

עלי מים'. (אמר) 'לא יהיה להם מלך בן מלך' – אמר 'יזל מים מדליו'. 'לא תהא מלכותם

שולטת באומות' – אמר 'וזרעו במים רבים'. 'לא תהיה מלכותם עזה' – אמר 'וירום מאגג

מלכו'. 'לא תהא קימה למלכותן' – אמר 'ותנשא מלכותו'. א"ר אבא בר כהנא: וכלן

חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, שנא' ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה-

קללה ולא קללות.

(דעת זקנים

מבעלי התוספות שם, שם)

 

 

מה טובו

דליה מרקס

שלוש פעמים קורא בלק

לנביא בלעם לקלל את ישראל, ושלוש פעמים ועוד פעם אחת מברך בלעם את העם, נלקח לקוב

והנה בירך. אולם בעוד שבפעמיים הראשונות, שם ה' את דבריו בפיו של הנביא ומורה לו

מה שיגיד, בפעם השלישית הוא מביט בישראל השוכן לשבטיו "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ

אֱלֹהִים" (במדבר כד, ב)

ונושא באופן ספונטני נאום נמלץ רווי ברכות.

הפסוק הראשון בברכתו

השלישית של בלעם, מיד לאחר הפתיחה החגיגית הוא: "מַה טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב

מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שם, ה), בשורות הבאות נעסוק בפסוק זה ובשימושים שנעשו בו.

 

יעקב וישראל חד הם?

הכינוי הכפול בפסוקנו

יעקב מזה וישראל מזה מופיע שוב ושוב בנאומיו של בלעם.1

אמנם ניתן לשער שהחזרה נעשתה לשם תפארת מליצת השיר אבל הפרשנות המקובלת לכפילות

גרסה שלפנינו חלוקה היררכית: יעקב אבינו קיבל את שמו הראשון בשל תכונותיו

העקבוביות (בראשית כה, כו) ואלה עמדו בבסיס תפקודו בחלק הראשון של חייו, ואילו את שמו

החדש, ישראל, הוא מקבל הודות לכך שעמד בכבוד במאבק עם ה"איש"

הפלאי, והלה אומר לו: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל

כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב,

כט). כך גם ישראל, כשמו של העם,

הנו מיצוי וזיקוק של יעקב. ואולי ישראל הוא שם העם ה"יעקובי" לעתיד

לבוא.

פירוש אחר שניתן

לכפילות של יעקב וישראל הוא מגדרי. בפעם האחת פונה בלעם אל הנשים ואחר כך[!] אל

הגברים. זאת ניתן ללמוד ממדרש על הציווי: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב

וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי

לְמִצְרָיִם" (שמות יט, ג-ד)

של האל בהר סיני. במדרש מכילתא דרבי ישמעאל נדרש הכתוב כך: "'כֹּה תֹאמַר

לְבֵית יַעֲקֹב' – אלו הנשים; 'וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל' – אלו

האנשים" (מכ"י, יתרו, בחודש, ב). מדרש זה עומד בבסיס השם "בית יעקב" של

המוסדות החרדיים לחינוך בנות, שהקימה שרה שנירר לפני כמאה שנה.

רבים מביאים את המדרש

הזה כעדות לכך שהנשים נכללו בברית סיני, וכי תשומת לב ממוקדת ניתנה לחלקן של הנשים

בה. ואכן רגישות זו ראויה לציון אלא שבאותה מידה, אפשר להיות מוטרדים מכך שבשל

הבחנה זו הנשים אינן נמנות לכאורה בין "בני ישראל". ואף המדרש שבא מיד

לאחר מכן במכילתא מלמד שלפחות לפי חלק מהדעות יש חלוקה בסוג ההתגלות: "דבר

אחר, 'כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב' – אמור בלשון רכה, אמור ראשי דברים לנשים; 'וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל' – ותדקדק עמהם

ואמור להם" (שם). הנשים

ישמעו בלשון רכה ורק את עיקרי הדברים, ואילו האנשים יזכו (יחויבו?) ללמוד את

דקדוקי המצוות. כלומר, לא ניכר כאן יחס מגדרי שיוויוני במובן המודרני של הדבר אבל

רצון להכליל את הנשים בקרב העם – יש ויש.

לאור קווים פרשניים

אחדים יש, אם כן, בפסוק ניסיון לכלול את כל הציבור – , גברים ונשים כאחד, ואף לתחם

את מוסדות הציבור העיקריים של עמנו – בתי כנסיות ('אהָלֶיךָ') ובתי מדרשיות ('מִשְׁכְּנתֶיךָ').

 

בלעם הנכרי בסידור תפילות ישראל

בשני התלמודים נמסר

שהיה מקום להכליל את ברכת בלעם ולהגידה במסגרת קריאת השמע. בתלמוד הבבלי

נאמר בשם רבי יהודה בר זבידא: "בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע" (ברכות יב,

ע"ב), ובירושלמי אף נאמר

בשמו באופן מפורש יותר: "בדין היה שיהיו קורין פרשת בלק ובלעם בכל יום!"

(י'

ברכות א, ה). אותה קללה שהפכה

ברכה בפיו של הנביא הנכרי ראוי היה לה להיכנס אל קודש הקודשים של תפילות ישראל, אל

תוככי קריאת השמע!

הסיבה שאין קורין אותה,

אינה אלא טכנית בלבד: "שלא להטריח על הציבור" (שם). על אף שברכת בלעם לא נכנסה לקריאת שמע, הפסוק

שלפנינו נכנס גם נכנס למקום אחר בסידורים רבים, והוא נאמר עם הכניסה לבית הכנסת

בצירוף עוד פסוקי תפילה חגיגיים:

מַה טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ

יִשְׂרָאֵל (במדבר כד ה).

וַאֲנִי בְּרב חַסְדְּךָ אָבא בֵיתֶךָ

אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ (תהלים ה, ח)

ה' אָהַבְתִּי מְעון בֵּיתֶךָ וּמְקום

מִשְׁכַּן כְּבודֶךָ (שם כו, ח)

וַאֲנִי אֶשְׁתַּחֲוֶה וְאֶכְרָעָה אֶבְרְכָה

לִפְנֵי ה' עשִׂי (על פי תהלים צה, ו)

וַאֲנִי תְפִלָתִי לְךָ ה' עֵת רָצון אֱלהִים

בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ (שם, סו, יד)

"מה טובו"

מופיע כבר בסידור רב עמרם גאון (סוף המאה התשיעית), בתשובות גאונים ובמחזור ויטרי.

הוא אינו מופיע אצל הרמב"ם. בסידורי ימינו, נעדר 'מה טובו' מסידורי עדות

המזרח ומן התכלאל.2

הפסוקים הללו כולם

דוברים בלשון יחיד, זאת אולי כי הם מציינים את המעבר של היחיד אל רשות הכלל. במקרה

אחד שונה פסוק מלשון רבים ללשון יחיד (במקום "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה

וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ", תהלים צה, ו, נאמר בסידורים:

"וַאֲנִי אֶשְׁתַּחֲוֶה וְאֶכְרָעָה …"). הפעלים בפסוקי

"מה טובוּ" מלווים, אם כן, את רגע המעבר מרשות

הפרט לרשות הרבים, ואת המעבר מהיות אדם בגפו לעמידה בפני האל בתוך קהל בבית הכנסת. כמו באו להזכיר למתפללים, שגם כאשר הם

מצטרפים אל הכלל, אל להם לשכוח את עצמיותם וייחודם.

הפעלים בפסוקים אלה בנויים

בסדר המדגים את תהליך התפילה – החל בהגעה לבית הכנסת – "אבוא", ממשיכים

בפעולות שנעשות בו – "אשתחווה", "אכרעה",

"אברכה", ומסיימים בתחינה להתקבלותהּ של התפילה, בקריאה "ענני".

בכך משמש "מה טובו" מעין קדימון לתפילה שאליה נכנס המתפלל או רשימת ראשי

הפרקים שלה. דרך אחרת להבין את בחירת הפסוקים היא שהם מכילים התייחסויות נפשיות

שונות לעניין התפילה ולעבודת ה': יראה ("אֶשְׁתַּחֲוֶה…

בְּיִרְאָתֶךָ"), אהבה ("אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ"), הכרת

טובה ("וַאֲנִי אֶשְׁתַּחֲוֶה וְאֶכְרָעָה אֶבְרְכָה לִפְנֵי ה'

עֹשִׂי") ותקווה ליחס דיאלוגי עם האל ("עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת

יִשְׁעֶךָ").3

 

"אז יאמרו בגוים…"

המעבר החד בין הכוונה

לקלל ובין הברכות הנשגבות גרם לרבים לחשוד שברכתו של בלעם אינה אלא גילוי חיצוני

לקללות שאצר בלבו:

אמר רבי יוחנן: מברכותיו

של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות:

'מה טובו אהליך יעקב', לא תשרה עליהם שכינה: 'משכנותיך ישראל'" (בבלי

סנהדרין קה, ע"ב).

מסיבה זו בין היתר התנגד

המהרש"ל לאמירתו של הפסוק עם הכניסה לבית הכנסת (שו"ת

המהרש"ל סימן סד). אולם רבים

ייחסו דווקא תום לב לדבריו של בלעם, ולו רק כי הוא זה שקרא: "מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (במדבר כד, ט), נבואה שהייתה חוזרת אל

בלעם לו התכוון לקלל… הראייה להבנת דבריו של הנביא כברכה במסורת ישראל היא

שהפסוק דנן הוכנס בנוסחים רבים לתפילה ברגע המיוחד של הכניסה לבית הכנסת, ומצד

עצמם היו ראוים אף להיכנס לקריאת שמע.

במזמור המפעים של שיבת

ציון (שהיה מי שהציע לבחור בו כהמנון למדינת ישראל), אנו שומעים את העדות של

הנכרים על קורות עמנו: "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם

אֵלֶּה" (תהלים קכ"ו, ב). ההערכה הזו היא חשובה, כי רק עתה, למשמע הדברים יכולים שבי ציון עצמם להעיד

על הנס שנעשה להם: "הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ

שְׂמֵחִים" (שם, ג). קולם

של ה"גוים" כאן הוא חיוני לתובנת העם. כך גם בברכת בלעם. אולי ניתן

למצוא אירוניה מסוימת בכך שדווקא מי שניבא על ישראל: "הֶן עָם לְבָדָד

יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט), מוכיח בעצם נבואתו, שברכתו (או, שמא – קללתו)

זו לא מתקיימת. ישראל אינו שוכן לבדו, ואם חפץ חיים הוא עליו לקחת בחשבון גם את ה"גוים".

והנה במדרש התנאי לספר

דברים, ממש בסיום הכרך ובהקשר של הפסוק העומד על ייחודו של משה: "וְלֹא-קָם

נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים"

(דברים לד, י), נאמרים דברי שבח מופלגים על בלעם:

"וְלֹא-קָם

נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" – בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם.

ואיזה זה? זה בלעם בן בעור! (ספרי דברים, שנז, י).

אמנם המשך המדרש מקהה מעט אולי מחודו של הטיעון

על עדיפותו של בלעם על משה,4 ואמנם יש בספרות ישראל גם קו פרשני הרואה

בבלעם קוסם ומוצא דופי בדבריו. אולם עצם ההשוואה בין אדון הנביאים של עם ישראל

ובין הנביא הנכרי שנשכר בידי מלך נוכרי כדי לארר את ישראל מלמדת וחריפה.

באוהלי המדרש כמו גם במשכנות התפילה, לא דבר

פעוט הוא שאנו זוכים לחזור על ברכתו של נביא נוכרי – ודווקא כזה שבא לקלל, התמלא

ברוח אלוהים ונמצא מברך – ברגע המעבר של היחיד אל בית הכנסת ואל תפילת הציבור.

1. מלבד בפסוק שלפנינו, הצירוף מופיע

בנאומי בלעם עוד שש פעמים (בפרק כג בפסוקים, ז, י,כא וכג, ובפרק כד בפסוקים יז

ויח-יט).

2. אודות המסורות השונות באמירת פסוקי

"מה טובו", ראו בהרחבה: אלתר הילביץ' "אמירת פסוקי 'מה טובו' לפני

התפילה", סיני עח (תשל"ו), עמ' 278-263 (ונמצא גם כמאמר מקוון ברשת).

3. וראו: דליה מרקס, בעת אישן ואעירה: על

תפילות שבין יום ובין לילה, תל אביב תש"ע, 65-63.

4. המדרש ממשיך ומסביר

את ההבדל בין משה ובין בלעם כך: " אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של

בלעם: משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר:

"נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל" (במדבר כד, טז). משה לא היה יודע מתי מדבר

עמו עד שנדבר עמו, ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו, שנאמר: "וְיֹדֵעַ דַּעַת

עֶלְיוֹן" (שם). משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד, שנאמר: "וְאַתָּה

פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" (דברים ה, כח), ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל, שנאמר:

"מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במדבר כד, ד). משל

למה הדבר דומה? לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו".

פרופ' דליה

מרקס מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים

 

 

'ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו' (במדבר כ"ב): תנא משום רבי שמעון בן אלעזר: אהבה מבטלת שורה של גדולה – מאברהם, דכתיב (בראשית כ"א) 'וישכם אברהם בבקר' שנאה מבטלת

שורה של גדולה – מבלעם, שנאמר 'ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו'

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם

בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב

בלק זכה ויצאה ממנו רות.

אמר רבי יוסי בר הונא: רות בתו של

עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה.

(בבלי סנהדרין ק"ה, ע,ב)

 

 

מה

שרואים מכאן, לא רואים משם

וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ

בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם.

(במדבר כב, מא)

 

 

…והגיד הכתוב כי לא ראה כל המחנה, כי היו חונים ארבעה דגלים לארבע רוחות

השמים. ובפעם השנית אמר לו בלק (להלן כג יג) 'אפס קצהו תראה וכֻלו לא תראה', לומר גם בפעם הזאת לא תראהו כולו אם

הוא הדבר המונע ממך קללתו, אבל קבנו לי משם אם תוכל, כי אין לי מקום להראותו כולו משם,

חשב בלק אולי יש באחת הקצוות דגל אנשים צדיקים וטובים

אשר אין השם חפץ דכאו.

(רמב"ן שם, שם)

 

'ותבער

בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה' – בקוצים שבמחנה.

(במדבר רבה טו, כד)

 

'וירא משם קצה העם' – לפי שהקצוות עלולים ביותר לקבל

נזק, כדרך שנאמר במתאוננים 'ותאכל בקצה העם' ;

או בקצה הראשון – קציני עם,

או בקצה האחרון – המוקצים שבעם.

כי מצד המוקצים יהיו ראויים לקללה ממש,

ואם מצד הקצינים החשובים, בנקל להכניס בהם עין

הרע מצד מעלתם, כי זהו הדרך אשר בחר לו בלעם שאם לא ימצא מקום לקללם, יכניס בהם

עין הרע.

(כלי יקר כב, מא)

 

משכנותיך – אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון

עליכם, וחורבנן כפרה על הנפשות, שנאמר 'כלה ה' את חמתו' (איכה ד יא); ובמה כילה? 'ויצת אש בציון'.

(רש"י במדבר שם, שם)

 

כתיב (תהלים ע"ט) 'מזמור לאסף: אלהים באו גוים בנחלתך'

לא הוה קרא צריך למימר (היה צריך לומר) אלא 'בכי לאסף' 'נהי לאסף' 'קינה

לאסף', ומה אומר מזמור לאסף?

אלא, משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה

וכיידה וציירה ויצא בנו לתרבות רעה, מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את

הקנים, ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר,

אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב

ומזמר?!

אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו

ולא שפך חמתו על בנו, כך אמרו לאסף: הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?!

אמר להם: מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על

העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל הדא הוא דכתיב 'ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה'.

(איכה רבה ד, יד)

 

"ולא קם נביא עוד בישראל

כמשה" – אבל באומות קם, ואיזה? זה בלעם בן

בעור.

(ספרי וזאת הברכה שנז)

 

הענקת הנבואה לכל באי עולם באה

להראות, שבחירת ישראל אין בה משום מעשה שרירותי, אלא משום מתן שכר להיענותו של

ישראל ולנכונותו לקבל את התורה. דבריו המפורסמים של רבי יוחנן, "שהקדוש ברוך

הוא החזיר התורה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה עד שבא אצל ישראל וקיבלוה"

מתפרשים בגמרא (עבודה זרה ב, ע"ב): "כלום נתת לנו את התורה ולא קיבלנוה"? על דרך זו מנמקים במקורות

מאוחרים גם את מתן הנבואה לאומות העולם.

(א.א. אורבך: מדרשות חז"ל על

נביאי אומות העולם ועל פרשת בלעם – מובא בעיונים בספר במדבר לפרופ' נחמה ליבוביץ

ז"ל)

 

ולקח גדול הוא המשתמע מדברים אלה. לפי זה, לא הנתונים הטבעיים שבאופיו של האדם

הם הקובעים את מדרגתו, לא כשרונותיו שניתנו לו מלמעלה, אפילו לא מתנת י-ה, העליונה

שבמתנות – הנבואה, אף היא אינה הופכת את האדם לצדיק בעל כורחו, או מבלי השתדלותו.

רצונו של האדם להשתמש בתכונותיו, בכשרונותיו ואף בכוח הנבואה שניתנה לו, רצונו

בלבד הוא הקובע, אם ישתמש האדם בכל אלה לברכה או – חס ושלום – לקללה. רצונו החופשי

בלבד הוא העושה אותו צדיק כמשה רבנו או רשע כבלעם.

(נחמה ליבוביץ: "עיונים בספר במדבר", עמ' 319)