בלק תשע"ג (גליון מספר 804)




פרשת בלק

גליון מס' 804 תשע"ג
(קישור לדף המקורי)

וַיֵּלֶךְ

בִּלְעָם עִם בָּלָק וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת.

(במדבר כ"ב, ל"ט)

 

קרית חֻצותעיר מלאה שווקים אנשים

ונשים וטף בחוצותיה לומר ראה ורחם שלא יעקרו אלו .

(רש"י שם ,שם)

 

וילך בלעם וגו' – נתכוין לומר שלא נהג

בו כבוד, אלא שקדם והלך בלק והוא הלך אחריו, ולזה לא אמר וילכו בלק ובלעם, ואפשר

כי לפי ששמע בלק מאמר בלעם שאינו יכול לעשות דבר, פנה אליו עורף והלך לו, אלא

שבלעם נטפל לו מאחוריו והלך עמו, והוא אומרו 'וילך בלעם עם בלק'.

(אור

החיים שם, שם)

 

קִרְיַת חֻצוֹת – …אפשר ש"קרית חֻצות" היא עור בצורה

המהווה נקודת מרכז ורחובות יוצאים הימנה לכל רוח. אולם "חוצות" שכיח

יותר בהוראת רחוב המשמש את התנוועה שבעיר, ובמשמעות זו של עיר שרחובותיה מרובים גם

פירשו במדרש רבה" שעשה שווקים של מקח וממכר ועשה לו אטלית להראות לו אוכלוסין

לומר ראה מה אלו באין להרוג בני אדם ותינוקות שלא חטאו להן". הוה אומר: הוא8

הביא אותו לעיר המשופעת ברחובות ובשווקים, בתנועת מסחר ובאוכלוסים; כי הוא ביקש

להראות לו את מואב בכל הפריחה של הצלחתה הלאומית, למען יראה בעיניו את האוכלוסיה

שקיומה נתון בסכנה.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

ישראל ומשפחת העמים

אפרים חמיאל

ה' מחליט להשתתף במשחק שבין בלק

לבלעם, למנף אותו ולנצל את ההזדמנות להשגת מטרה תיאולוגית ומטרה פוליטית על ידי

הפיכת הקללה לברכה. תיאולוגית: להאדיר את שמו בקרב עמי הארץ ככח העליון, כאלוהי

הצדק והמשפט, אלוהי אמת בלעדי וכל יכול שאינו ניתן להשפעה מאגית; פוליטית: לגרום לחשש ופחד בלב עמי האזור מפני עם ישראל, לקדם את זכויותיו של עם ישראל

להיות חבר במשפחת העמים בעל תפקידי הובלה, כעם מוסרי שאין לנצחו בשל הברית שכרת ה'

עמו, ולקַבֵּע את זכותו על טריטוריית ארץ כנען כמימוש ברית זו שאינה ניתנת לערעור.

אם הדברים יבואו מפיו של מי שנחשב בעיני האומות לבעל היכולת הגבוהה ביותר להשפיע

על הכוחות העל טבעיים, הם יקבלו גושפנקא ולא יערערו עליהם.1 בלק מצידו

חשב כי בכוחו הפוליטי והכלכלי יוכל לגייס כל כח הדרוש למאבק, ובלעם האמין כי בידו

הכוח הדרוש. כל עמי האזור גם הם חשבו כך או לפחות קיוו לכך. זוהי אם כן הזדמנות פז

להראות לכל העמים מיהו ה', לקבל מהם הכרה בה' ובישראל, ולחזק את הידיעה כי כל עוד

שומר ישראל את הברית, שום כוח בעולם לא יוכל לו ולא ימנע ממנו מלהתנחל בארצו.

בין הברכות שברך בלעם על פי ה' את

ישראל נמצאת הברכה: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (כ"ג ט'). יש שפרשו ברכה זו כחיזוק לעמדה הדוגלת בבדלנות מתנשאת, בזלזול בערכים ובדעות

של עמים אחרים ובאי התחשבות בהם. אולם נראה כי לא זו כוונת הברכה. אם כפי שהראיתי

יש חשיבות להכרת העמים בעם ישראל וקבלתם למשפחת העמים, יש כנראה כוונה אחרת לדברים

אלו. נראה לי כי לפי הפשט כוונת בלעם היא שעם ישראל, בניגוד לכל העמים האחרים

הנשלטים על ידי כוחות ארציים שונים, אינו כפוף למאגיה, ואין לנצחו בקללות, שכן

אלוהיו הוא ה' המנהיג בדרך המוסר הצדק והאמת. כוונתה לציין גם שכל עוד מקיים ישראל

את חלקו בברית, הוא ישכון לבטח בייחודו זה ולא יהיה נתון להשפעות רעות של עמים

אחרים.2 מכאן ניתן להסיק גם כי כיוון ההשפעה אמור להיות הפוך. יש לעם

ישראל ייחוד כבכור בניו של ה' וכמי שנשלח על ידו אל האנושות ללמדה מוסר

מונותיאיסטי, לפיו כל הכוחות כולם כפופים לה'. לפיכך על ישראל לשמור על ייחודו זה

במהלך ההיסטוריה, ייחוד המתבטא בקיום המצוות (ולא בעליונות אימננטית סגולית),

המבדילות אותו מעמים אחרים, ושומרות שלא יטה מדרך הישר והטוב. הברכה היא שאכן

יישמר הייחוד, וכאשר מונים את העמים לפי תרבותם ולשונותם, לא ימנה עם ישראל בתוכם

אלא ייספר לחוד, כאחיהם הבכור שהקדים אותם ברוחניותו ובמוסרו ותפקידו להביאם לרמתו

מוקדם ככל האפשר. המלה 'יתחשב' מתפרשת אם כן לא מלשון 'התחשבות' אלא מלשון

'חישוב'. אכן, עד היום רואים העמים אותנו, היהודים, כעם מיוחד, ודורשים מאתנו,

המתהדרים כמורי דרך לאנושות, דרישות מוסריות ורוחניות שלא מעיזים לדרוש משום עם

אחר, ומה שאוסרים עלינו מתירים לעצמם ולאחרים. הלואי ונעמוד בציפיות אלו.

1. ראו אברבנאל בסוף

פרושו לכ"ב ז', משך חכמה בתחילת הפרשה, דעת מקרא כ"ב ו'. ראו גם

ח"י חמיאל, לימודים בפרשת השבוע, בלק א (ב), עמ' 269-264, המוסיף שחשיבות

ההכרה של האומות בישראל היא גם הסיבה לפרסום ביקורו של יתרו אצל משה.

2. ראו ריב"ש

ושד"ל כ"ג ט'. השוו רס"ג, ראב"ע, רמב"ן, אברבנאל,

מלבי"ם ורש"ר הירש כ"ג ט'.

ד"ר אפי חמיאל חוקר מחשבת ישראל בעת החדשה ומלמד באוניברסיטה העברית

 

 

וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן,

וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם: מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים?וַיֹּאמֶר

בִּלְעָם לָאָתוֹן: כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי, לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה

הֲרַגְתִּיךְ.

(במדבר כב,

כח-כט)

 

ויפתח ה'

את פי האתון – לדבר, כי הכתוב המשיל פעמים רבות הדיבור וחיתוך

האותיות במילת 'פה', כמו 'מי שם פה לאדם', ומשה אמר 'כי כבד פה וכבד לשון אנֹכי',

אף כאן הוסיף ה' כח בפי האתון לבטא האותיות, ואין לומר שהיה חל על האתון רוח דעת

כמו על האדם, חלילה לחשוב כן, ולזה לא תמצא שהזכירה דבר ממלאך ה' העומד לנגדה, כי

אין בה דעת להביא ראיה לסרבנותה ממראה המלאך, רק דיברה כדרך כל בהמה המרגשת בהכאה

וכועסת בטבעה. והנה הנס הזה היה לשהפיל גאוות בלעם ולביישו לפני שרי מואב ההולכים

אתו, כי תחת אשר התפאר לפניהם בחכמתו ובנבואתו, עתה הוכח מבהמתו בטענו שלא יכול

להשיב עליהם, והוצרך להודות שהדין עמה, ואין בושה גדולה מזו לאיש יהיר כמוהו, ועוד

היה הנס הזה מקביל עם חטאתו ופשעו, כי הוא בא להטיל דופי בזרע קודש ובבחירי סגולה,

והבהמה הטמאה הזאת תטיל בו דופי, כאילו היא טובה ממנו; הוא בא לחטוא בלשונו נגד

כוונת הבורא ששם פה לאדם לתשמיש טוב ולא רע, והאתון שאין בטבעה לדבר, תצדק בדברי

פיה יותר ממנו, כדי שיכלם ויקח ממנה מוסר.

לו יש חרב

בידי – מתוך הכעס שכעס עליה נתבלבלה דעתו, והוציא מפיו

דבר שהיה לו לחרפה גדולה בעיני השרים, כי הוא הולך להרוג אומה שלמה בפיו, ולאתון

זו צריך לכלי זין.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

 

 

על אנשים, אתונות, קוסמים ורצון הא-ל

'ויפתח ה'

את פי

האתון' – להודיעו שהפה והלשון ברשותו, שאם בקש לקלל –

פיו ברשותו.

(במדבר

רבה פרשה כ)

 

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי

האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות, ויש אומרים אף המזיקין

וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו, ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה.

(משנה

אבות ה , ו)

 

בערב שבת

הראשון שבששת ימי בראשית; ולא שבאמת נבראו אז, דכי סלקא דעתך (האם יעלה על דעתך)

שהאיל של אברהם אבינו והאתון של בלעם שחיו לפי זה כמה אלפי שנים – ותרתנו הקדושה

תעלים ממנו הנס הגדול הזה? אלא רצונו לומר, שניתן כוח בברואים שיוציאו הפלא

בשעתן.

(פירוש

"תפארת ישראל" על משנה אבות שם,שם וראה גם בבלי פסחים נד, ע"א)

 

…ומעתה בוודאי נבין את

דעתם של אלה מפרשנינו הרואים בשיחה שבין האתון והאדם את הלעג שלעגה התורה לאמונות

הללו, לעג להתרברבות של ה"חוכמה" האנושית המאמינה שיש בכוח

המכשף-הקוסם-המנחש לקלל , היינו להכריח כוחות עליונים להישמע לו.

(נחמה ליבוביץ, עיונים – במדבר,

עמ' 298)

 

 

"על מה הכית את אתֹנך": התורה מעונינת בפיתוח

רגישות מוסרית כלפי כל הנבראים

'ויאמר אליו מלאך ה'

על מה הכית את

אתונך'

זה עלבון של אתון בא המלאך לבקש

מידו, ואמר לו:

מה האתון שאין לה זכות ולא ברית אבות, נצטויתי לתבוע עלבונה מידך,

אומה שלמה שאתה

מבקש לעוקרה, על אחת כמה וכמה!

(תנחומא בלק סימן י)

 

דברם "צער בעלי

חיים דאורייתא" (בבלי שבת קכ"ח, ע"ב) על סמך דברו 'על מה

הכית את אתֹנך' בא להביאנו לידי שלמות, כדי שלא תהיינה מידותינו מידות של אכזריות

ולא נכאיב לשווא, ללא תועלת, אלא נתכוון לרחם ולחמול – אף על איזושהי חיה המזדמנת

במקרה – אלא בשעת הצורך 'כי תאוה נפשך לאכֹל בשר', לא שנשחט מתוך אכזריות או לשם משחק.

 (מורה נבוכים לרמב"ם ג, י"ז, בתרגום מיכאל שוורץ)

 

'כי לא נחש ביעקב': לשון 'נחשתי ויברכני', 'כי נחש ינחש בו'. אתה אמרת

'לך נא אתי אל מקום אחר': אין שום ניחוש ואין שום

נסיון מועיל ביעקב ואין שום קסם מועיל בישראל לקללם.

 (חזקוני במדבר כג , כג)

 

 

מיהו בלעם

במסורת הדורות?

רבי אלעזר הקפר אומר: צפה בלעם

וראה שיש אדם בן אישה, שעתיד לעמוד שמבקש לעשות עצמו אלוה, ולהטעות כל

העולם כולו, לפיכך ניתן כוח בקולו (של בלעם) שישמעו כל אומות העולם, וכך היה אומר:

תנו דעתכם שלא לטעות אחרי אותו האיש (ישו) שנאמר: "לא איש אֵל ויכזב"

ואם אומר שהוא אל – הוא מכזב והוא עתיד להטעות ולומר שהוא מסתלק ובא לקיצין (כלומר

שהוא המשיח של אחרית הימים) "ההוא אמר ולא יעשה".

 (מדרש ממהדורה בלתי מצונזרת – מובא

בשבע שנים של שיחות על פרשת השבוע לפרופ' י. ליבוביץ)

 

 

גם גדולי ישראל יכולים לטעות בזיהויו של המשיח

"דרך כוכב מיעקב" – בעבור כי המשיח יקבץ נדחי ישראל מקצה הארץ,

ימשילנו לכוכב הדורך ברקיע מקצה השמים.

(רמב"ן במדבר פרק כ"ד, י"ז)

 

תני רבי שמעון בן יוחי (אמר): רבי עקיבא היה דורש "דרך כוכב מיעקב" –

דרך כוזבא מיעקב. רבי עקיבא כד הוה חמי (כשהיה רואה) בר כוזבה, הוה אמר: דין הוא מלכא

משיחא (זהו מלך המשיח) אמר ליה רבי

יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבא.

(ירושלמי תענית פרק ד, הלכה ה)

 

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש

דברים בעולם או מחיה מתים, וכיוצא בדברים אלו – אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא

המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ,

ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות כיון שנהרג, נודע להם שאינו. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות לא מופת ועיקר הדברים

ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות

מלכים

יא,

ג)

רבותי, יכול להיות שכל אלו אשר דיברו על ראשית צמיחת גאולתנו טעו. יכול להיות

שתלמידי הגר"א טעו, יכול להיות שתלמידי הבעש"ט טעו, יכול להיות שתלמידיו

של רבי עקיבא איגר טעו כשדיברו על ראשית צמיחת גאולתנו כפי שמובא בספרים. יכול

להיות שהרב קוק טעה, יכול להיות שהרב חרל"פ טעה. רבי עקיבא, גודל התנאים,

גם כן טעה.

(מתוך מאמרו של הרב עמיטל "לשמוע קול בכיו של תינוק" עמ' 85, מובא

בספרו של משה מיה: "עולם בנוי וחרב ובנוי", עמ' 40)

 

 

הקשר בין קיומו של עם ישראל ושלום

העולם

ומדכתב רש"י 'זה שלש רגלים', אתה רוצה לעקור אומה

החוגגת שלש רגלים (במד"ר כ יד) שמע מינה (משתמע מכך) שאותן ג' סימנים שהזכיר הם כנגד ג'

רגלים ומתחיל מן סוכות אשר בחדש תשרי ראש השנה, שנאמר בו (דברים טז יג) 'באספך מעשיך מן השדה', ועליו נאמר 'ותט

האתון מן הדרך ותלך בשדה' אתה רוצה לעקור אומה החוגגת חג האסיף התלוי בשדה ובו

מקריבים ישראל ע' פרים כנגד ע' אומות, וא"כ ביטולם גורם ביטול כל האומות.

(כלי יקר כב, כג)

 

 

הן עם לבדד ישכֹּן – הבטחה או אתגר?

עם לבדד ישכון – כאמרו: "ה' בדד ינחנו" – ואיך אוכל

להכריתם.

(ספורנו במדבר כג, ט)

 

ה' בדד ינחנו – נהגם במדבר בטח ובדד.

ואין עמו אל נכר – לא היה כוח באחד מכל אלוהי הגויים

להראות כוחו ולהלחם עימהם. ורבותינו דרשוהו על העתיד, וכן תרגם אונקלוס.

ואני אומר: דברי תוכחה הם, להעיד

השמים והארץ ותהא השירה להם לעד, שסופן לבגוד ולא יזכרו הראשונות שעשה להם ולא הנולדות

שהוא עתיד לעשות להם, לפיכך צריך ליישב הדבר לכאן ולכאן. וכל העניין מוסב על (פסוק ז) 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור',

כן עשה להם וכן עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור.

(רש"י דברים לב , יב)

 

'הן עם לבדד ישכון' – הוא יחיה בארצו הגדורה בגבולותיה ולא ירבה קשרים

עם עמים אחרים. הוא יקיים את תפקידו "הפנימי" הלאומי כ"עם"

בעל חברה לאומית, והוא לא יבקש את גדולתו כ"גוי" בין גויים,

כ"גוף" לאומי המרשים בכוחו ובגבורתו.

(הרש"ר הירש במדבר כג, ט)

 

'לבדד ישכון' – שאינו נחשב בכלל הגויים, כי אין לו אדמה. איזה דבר

טוב יש באמרו,כי אין ליעקב אדמה? אם כן אני אומר כי 'לבדד ישכון' הכוונה נבדל מן

הגויים, ועי"כ לא נוטה מן הדרך הטוב והישר, ולפיכך ה' אלהיו עמו להצליח. ועל

הדרך הזה אני מפרש "ובגויים לא יתחשב", כלומר לא שם עצמו בכלל הגויים,

וכמו שמשמשת המילה שהיא התפעל, וקרוב לזה פירש רלב"ג (שש"ם). ומה שכתוב (דברים ל"ב י"ב ) הוא סמך לפרוש זה.

(שד"ל שם, שם)

 

'הן עם

לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב' – עם בני ישראל המה בפני עצמם יש להם תרי"ג מצוות

וכמה אזהרות וסייגים שבאם חס ושלום עובר, עברה ייחשב לו – ויש כמה דברים שלאומות העולם

אינם נחשבים לעברה. למשל: אם האדם עובר בראייה או בדיבור וכדומה – לעברה יחשב לו.

ולאומות העולם אין נחשב זאת לעברה. וזאת שאמר הכתוב: "הן עם לבדד

ישכון", שהם עם 'בפני עצמו' 'ובגויים לא

יתחשב' – שאין נחשב להם זאת לעברה.

(מדברי רבי

יהודה צבי מסטרעטיו)



 

הכתובת להקדשת

גיליון, לתיאום

תרומות פטורות

ממס, לקבלת

גילינות ולהפצתם

היא מעתה:

ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום

דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית

המחויבת לשלום ולצדק ימשיך להישמע

וכדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 0523920206

ozveshalomns@gmail.com