וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ

מוֹאָב, מֵהַרְרֵי קֶדֶם

 'לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב

וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל'.

 מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל

– וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם ה'.

כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ

 הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן

וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. (במדבר

כג, ז-ט)

ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

(דברים לב, יב)

הן עם

לבדד ישכן – הבטחה או אתגר?

עם לבדד ישכון – כאמרו: "ה' בדד ינחנו" – ואיך אוכל להכריתם.

(ספורנו

במדבר כג, ט)

ה' בדד ינחנו – נהגם במדבר בטח ובדד.

ואין עמו

אל נכר – לא היה כוח באחד מכל אלוהי הגויים להראות כוחו ולהלחם

עימהם. ורבותינו דרשוהו על העתיד, וכן תרגם אונקלוס.

ואני אומר: דברי תוכחה

הם, להעיד השמים והארץ ותהא השירה להם לעד, שסופן לבגוד ולא יזכרו הראשונות שעשה

להם ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם, לפיכך צריך ליישב הדבר לכאן ולכאן. וכל העניין

מוסב על (פסוק ז) 'זכור ימות עולם בינו שנות

דור ודור', כן עשה להם וכן עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור.

(רש"י דברים לב , יב)

'הן-עם לבדד ישכון'

– הוא יחיה בארצו הגדורה בגבולותיה ולא ירבה קשרים עם עמים אחרים. הוא יקיים

את תפקידו "הפנימי" הלאומי כ"עם" בעל חברה לאומית, והוא לא

יבקש את גדולתו כ"גוי" בין גויים, כ"גוף" לאומי המרשים בכוחו

ובגבורתו.

(הרש"ר הירש במדבר כג, ט)

בלעם בא לתל אביב

שירה ליבוביץ שמידט

"וישא בלעם את עיניו וירא את מדינת ישראל שאינו

שוכן לשבטיו…  וישא משלו

ויאמר: 'מה רעו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל'".

אם בלעם היה בא אלינו

היום לתל אביב, מה היה מברך בראותו אנשים בלבוש המתאים לחוף הים מסתובבים

ומסתובבות בכיכר העיר? מה הייתה תגובתו ליהודים כאן שצופים בערוצים "למבוגרים"

בכבלים, בהכשר הבג"ץ, הטוען שזו זכות האדם

וחירותו? או, כשהוא מסתכל במצעד הגאווה בלב ירושלים – האם הוא היה בכלל מברך את

ישראל ?

בפרק כד בפרשתנו בלעם כמעט מתייאש

מלקלל את ישראל. "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם

לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו" (במדבר

כ"ד א). במאמץ אחרון, הוא פונה לכיוון עגל

הזהב במדבר, לפי אחד התרגומים בארמית, בתקווה להזכיר לבורא את חטא העם. אבל כשמסתכל

בלעם בעם, עיניו רואות מחזה שכה מרשים אותו שהוא נוטש את כוונתו לקלל (ז.א. 'עלה

בלבו שלא יקללם', בלשון רש"י) ודעתו מסכימה עם אלוקים.

"וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו

רוח אלוקים" (פסוק ב')

יכול היה הכתוב לומר "שוכן לשבטים", לכן רש"י

מסביר את הביטוי "שוכן לשבטיו" כתיאור של הצניעות הרבה של עם ישראל:

"ראה כל שבט שוכן

לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין

זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חבירו" (רש"י על פסוק ב'). הנקודה הזאת כה חשובה שרש"י חוזר עליה בבואו לתרץ

מה היה הדבר "הטוב" כל כך בברכה המוזכרת שלושה פסוקים לאחר מכן. בלעם

נואם: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" (שם, פסוק ה'). לא הצבע ולא טיב הבד ראויים לשבח, אלא ההתנהגות שהיא בבחינת

"שמירת עיניים" ו"שמירת הברית" מביאה את הברכה, עד כדי כך

שרש"י חוזר על מה שאמר על "שוכן לשבטיו"

בפסוק ב' בבואו לפרש פסוק ה' "מה טובו אוהליך", וזה לשונו: 'על שראה פתחיהם שאינן מכוונין

זה מול זה'.

הגמרא

במסכת בבא בתרא (ס' ע"א) מפרטת "ברחל בתך הקטנה" את ההלכות הקשורות לבנייה וסידור בתים,

כדי לממש את האספקט הזה של צניעות וכדי לא לפגוע בצנעת הפרט.

אם

בלעם היה בא ליהודים במדינת ישראל היום, יכול להיות שמבחינה ארכיטקטונית, בתינו המצוידים

,בווילונות, בתריסים וכדומה ראויים לברכה, ואין פתחינו מכוונים זה כנגד זה. אך, התנהגויות,

צורות לבוש, ושיחות רבות שהצניעות יפה להן מתנהלות בפרסהיא,

כך שאפילו אין צורך "להציץ לתוך אוהל חבירו" כדי

להיחשף לגילויים של העדר צניעות.

אפשר

להבחין בשלושה מישורים של צניעות:

כל

אדם, איש או אישה, אפילו אם הוא לבד על אי בודד, חייב להתלבש או להתנהג בצורה

צנועה מכיוון שהאדם נברא בצלם אלוקים.

המישור

השני הוא המישור החברתי, הנוגע ליחסים בין-מגדריים.

הלכות צניעות מיועדות להגבלת הגירויים העלולים להוביל לעבירה על איסורים. דר' חנה סילברשטיין מאוניברסיטת קורנל

קוראת לזה צניעות "בשרות הציבור"; האחריות על הצניעות הציבורית מוטלת על

הגברים ועל הנשים כאחד, כאשר כל קבוצה מגדרית תורמת את

חלקה לאווירה ציבורית נאותה.

גם

במישור השלישי, הלאומי, יש דרישות בענייני צניעות. גם בלעם התייחס לצניעות של עם ישראל

בכללותו. (אגב, הצניעות המופלאה שכה הרשימה אותו, הייתה שברירית למדי, כפי שאנו

לומדים מהסוף הטראגי של פרשתנו).

לצניעות במישור הלאומי יש שני

היבטים: ההיבט של שכנות טובה וההיבט ההלכתי-רוחני.

א. מבחינת השכנות הטובה עם יושבי הארץ

הערכים

המערביים המתירניים שהובאו על ידי המתיישבים היהודיים בארץ בעת בניין ביתנו הלאומי

היו לצנינים בעיני האוכלוסייה הערבית באזורינו. לצד שיפור ברמת החיים בתחום

החקלאות, התחבורה והבריאות, הבאנו ירידה ברמת ערכי הצניעות (סרטים, פרסומות בעתונות ובשלטי רחוב ,לבוש, וכו).

חוסר הצניעות שלנו לא רק הגביר את החיכוכים בין שני העמים אבל גם נתן לגיטימציה

לחלק מהערבים לטעון שאנו נטע זר ואין לנו זכות לחיות כאן.

אדריין מירוויש, פרופסור לפילוסופיה

בקליפורניה, התייחס לאי-ההתאמה בין יהודים ומוסלמים בישראל במאמר בשם "מצעד

הגאווה ותהליך השלום" (

Midstream ינואר

2002). מירוויש שואל:

"האם

ניתן להעלות על הדעת מצעד גאווה מרשים ברחובות יריחו, חברון או שכם? מה הבעיה? למה

אירוע מסוג זה אינו יכול להתקיים שם?… עד שהחברה הפלסטינית אינה יכולה לקבל את

"האחר" של עצמה ואינה מאפשרת לו לצעוד ברחובותיה, איך תוכל לקבל את

ה"אחר" הישראלי?"

אבל מרוויש הופך את היוצרות;

התנהגותם הבלתי צנועה של היהודים היא אחד הגורמים המונעים כל אפשרות של

דו-קיום תרבותי עם האוכלוסיה הערבית.

קיימות דוגמאות רבות של התנהגות בלתי צנועה הפוגעת באוכלוסייה

הערבית, למשל: בפרדיס, עיירה ערבית הנמצאת ליד הים,

צפונה מחדרה, היו עוברים יהודים ישראלים בבגדי ים בדרך לשחייה. רק אחרי בקשות

חוזרות, הצליחו ערביי העיירה לשכנע מבקרים להופיע בצורה המכבדת את המקום.

איש דת מוסלמי

מקלקיליה הצביע על הפרדוקס הבא: מבחינה ערכית ורוחנית, הוא מרגיש קרוב למתנחלים

דתיים מצופית וקרני שומרון. הוא קרוב אליהם מבחינת ערכי צניעות, כיבוד אב, ותפילה,

וזאת למרות המרירות שהוא צבר כלפיהם על רקע פוליטי, טריטוריאלי וכלכלי. מצד שני,

הוא חש פער עצום בינו ובין פעילי השלום הבאים לעזור לו להפגין נגד גדר ההפרדה.

הפער בינו ובין הפעילים מקורו בחוסר רגישותם של הפעילים לצניעות ולבעיות הנוצרות

מערבוב צעירות וצעירים, נשים וגברים.

ב. מבחינה הלכתית-רוחנית:

הצניעות כתנאי לאחיזתנו בארץ

לצניעות היבט לאומי נוסף: קיימות התייחסויות רבות לרגישותה של

ארץ ישראל לפגיעה במידה זו: למשל, בתפילת מנחה של יום הכיפורים, אנו קוראים את

פרשת העריות, המסתיימת בפסוקים הבאים:

"וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא. וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה

לִפְנֵיכֶם." (ויקרא יח, כב-כה; כח)

הבטחת קיומנו בארץ

הזאת היא "על תנאי". דבר זה חוזר פעמים רבות בתורה ואחד התנאים הוא

קיומו של אורח חיים צנוע.

יוסקה אחיטוב כתב באריכות (דעות, גיליון מס' 4, סיוון תשנ"ט) על תרגום

מושג הצניעות למושגים מיסטיים כמו "הקדושה הישראלית", "הצניעות

הישראלית", "טהרת עם ישראל" ו"טומאת הגויים", מבית מדרשה

של ישיבת מרכז הרב.

דומני אחיטוב מיהר לבקר

את מה שהוא כינה ה"צניעות החרד"לית".

אין צורך להשתמש במושגים המוזכרים לעיל, כדי להדגיש את הדרישה להתנהגות הנאותה

בתחומים אלו. זכותנו להישאר בארץ הזאת קשורה באופן הדוק להתנהגותנו בתחום זה.

האם הפרזנו בהדגשת הקשר הקיים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה בין

הצניעות, העם והארץ?

ההפטרה של פרשת בלק מאירה את הנושא מזווית אחרת:

"הגיד לך אדם מה

טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע

לכת עם אלוקך". (מיכה ו'

ח')

והגמרא (סוכה

מ"ט ע"ב) מביאה דוגמאות מפתיעות:

'והצנע לכת עם אלוקך.'- זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה. והלא דברים קל וחומר!

ומה דברים שדרכן לעשותן בפרהסיא – אמרה התורה "הצנע לכת", דברים שדרכן

לעשותן בצנעא – על אחת כמה וכמה"?!

חתונות ולוויות הן דוגמאות לאירועים המתרחשים

בפרהסיא; אם עלינו לנהוג בצניעות באירועים אלו, על אחת כמה וכמה שעלינו להקפיד על

כך בדברים שהצנעה יפה להם, כגון יחסי משפחה.

אם ניקח את דברי הנביא מיכה ברצינות, יתכן שנצליח להקטין את

החיכוך בינינו לבין שכנינו המוסלמים, מכיוון שתרבותם ואורח חייהם מדגישים את ערכי

הצניעות וחיי המשפחה, ובמקביל נצליח להעמיק את זכותנו לחיות בארץ הזאת, ועל ידי

כך, בביקורו הבא של בלעם אצלנו, להפוך את קללת בלעם לברכה.

שירה ליבוביץ שמידט, בוגרת הטכניון ואם

לשישה, מלמדת במכללה החרדית בירושלים.

"על

מה הכית את אתנך": התורה מעונינת בפיתוח רגישות

מוסרית כלפי כל הנבראים

'ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך' זה עלבון של אתון בא

המלאך לבקש מידו, ואמר לו: מה האתון שאין לה זכות ולא ברית אבות, נצטויתי לתבוע עלבונה מידך, אומה שלמה שאתה מבקש לעוקרה, על

אחת כמה וכמה!

(תנחומא בלק סימן י)

דברם "צער בעלי חיים דאורייתא" (בבלי שבת

קכ"ח, ע"ב) על סמך דברו 'על מה הכית את אתנך'

בא להביאנו לידי שלמות, כדי שלא תהיינה מידותינו מידות של אכזריות ולא נכאיב

לשווא, ללא תועלת, אלא נתכוון לרחם ולחמול – אף על איזושהי חיה המזדמנת במקרה – אלא

בשעת הצורך 'כי תאוה נפשך לאכל בשר', לא שנשחט מתוך

אכזריות או לשם משחק.

(מורה הנבוכים לרמב"ם ג,

י"ז, בתרגום מיכאל שוורץ)

"כי

לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל"

ודברים האלו כולן (אוב, ידעוני וכו')

דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו

אחריהן ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש

תועלת בהן.

 (משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים יא , טז)

המשכן כמשכון

'ויהי ביום כלות משה': זה שאמר הכתוב: 'מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך

ישראל' (במד' כד ה).

אם אהליך,

למה משכנותיך. ואם משכנותיך, למה אהליך?

אלא, 'מה טבו אוהליך' אלו אהלים. 'ומשכנותיך', אל תהא קורא משכנותיך

אלא משכונותיך. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, אמור להם לישראל שיעשו משכן. שאם

יחטאו, יהא מתמשכן על ידיהם.

תדע לך שהוא כן שכיון שחטאו מה כתיב שם (תהלים עח) לכן שמע ה' ויתעבר

וימאס מאד בישראל ויטש משכן שילה אהל שכן באדם זה משכן שלא

נעשה אלא שאם חטאו, יהא מתמשכן על ידיהם.

(תנחומא

נשא סימן יד)

"ולא קם נביא עוד בישראל

כמשה" – אבל באומות קם, ואיזה? זה בלעם בן

בעור.

(ספרי וזאת הברכה שנז)

הענקת הנבואה לכל באי עולם באה

להראות, שבחירת ישראל אין בה משום מעשה שרירותי, אלא משום מתן שכר להיענותו של

ישראל ולנכונותו לקבל את התורה. דבריו המפורסמים של רבי יוחנן, "שהקדוש ברוך

הוא החזיר התורה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה עד שבא אצל ישראל וקיבלוה"

מתפרשים בגמרא (עבודה זרה ב, ע"ב): "כלום נתת לנו את התורה ולא

קיבלנוה"? על דרך זו מנמקים במקורות מאוחרים גם את מתן הנבואה לאומות העולם.

(א.א. אורבך:

מדרשות חז"ל על נביאי אומות העולם ועל פרשת בלעם – מובא בעיונים בספר במדבר לפרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל)

ולקח גדול הוא המשתמע מדברים אלה. לפי

זה, לא הנתונים הטבעיים שבאופיו של האדם הם הקובעים את מדרגתו, לא כשרונותיו

שניתנו לו מלמעלה, אפילו לא מתנת י-ה, העליונה שבמתנות – הנבואה, אף היא אינה

הופכת את האדם לצדיק בעל כורחו, או מבלי השתדלותו. רצונו של האדם להשתמש

בתכונותיו, בכשרונותיו ואף בכוח הנבואה שניתנה לו, רצונו בלבד הוא הקובע, אם ישתמש

האדם בכל אלה לברכה או – חס ושלום – לקללה. רצונו החופשי בלבד הוא העושה אותו צדיק

כמשה רבנו או רשע כבלעם. (מתוך "עיונים בספר

במדבר" לפרופ' נחמה ליבוביץ

ז"ל, עמ' 319)