וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ

ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם, וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל.

וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן,

וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם: מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים?

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן:

כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי, לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ.

וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם:

הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר

רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה,

הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי

לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה? וַיֹּאמֶר: לֹא.

וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם,

וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ – וַיִּקֹּד

וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו.

צער

בעלי חיים מן התורה

"על מה הכית את

אתונך?" – אמר לו: באתי לתבוע מידך דינה של אתון, להודיעו ומה אתון זו שאין זכות

ולא ברית אבות, תבע דינה מידך, אומה זו שאתה מבקש לעקור אותה על אחת כממה וכמה.

אמר רבי יוחנן: צער בעלי חיים דאורייתא, דכתיב 'על מה הכית את אתונך?'

(מדרש הגדול במדבר כב)

דברם 'צער בעלי חיים

דאורייתא', על סמך דברו 'על מה הכית את אתונך' בא להביאנו לידי שלמות, כדי שלא

תהיינה מידותינו מידות של אכזריות ולא נכאיב לשווא, ללא תועלת, אלא נתכוון לרחם

ולחמול – אף על איזושהי חיה המזדמנת במקרה – אלא בשעת הצורך : 'כי תאוה נשפך לאכול

בשר' ולא נשחט מתוך אכזריות או לשם משחק.

 (מורה נבוכים לרמב"ם

ג, יז בתרגום מיכאל שורץ)

"הציונות החילונית סיימה את תפקידה…" (מן העיתונות)

"גִּילִי

וְנוֹשָׁע הוּא

 עָנִי וְרֹכֵב

עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (זכריה, ט'ט')

חמורו של משיח

חיים רובינשטיין

מהלך אני מאחורי

הנערים, מבטי מדלג מסלע לאבן, בדרך המאובקת. רגלי דורכת על סירה קוצנית, מועכת

אזוב בשולי הדרכים. מוחי החמורי אינו יודע לאן מובילה הדרך. האם הנערים הולכים עמו

או אתו? אופק מבטי נחסם בעיקול הדרך, בגדר האבנים המסוקלות. משאי כבד עלי. איני

יודע מהו, אך משקלו מעיק. המאכלת היא ואולי קרבן? עצים לעולה, נער קטן או מלא ביתו

כסף וזהב? דרכי חתומה, מוגבלת, נתיבי ברור לפני, נער קטן מחמר בי. צעד אחר צעד,

מגמתי לפנים, ללא מנוחה, ללא הרפיה, בעקביות. חבוש אנוכי, מאז השכם בבוקר. וכבר

מעיק חום השמש המזרח-תיכונית.

אתון אני, מארצות

החמורים. ארצות החומר והחימר. אתון אני, אם לבנים נושאי הלבנים לבניין הארץ. אבותיי

יצאו מיער העמים הפראי, ובעבודה קשה, בחומר ובלבנים, בעמל יומיומי, בחרבוני הקיץ,

בלאות של ימי עבודה ארוכים, נשאנו סלי אדמה, וערמות בלוקים. טפח אחר טפח, לבנה על

אריח נבנתה. אדמה חרבה, שמש יוקדת, דונם אחר דונם.

נפשנו החמורית לאו

דווקא להר המור נישאת, נפשי החמורית רואה אותו מרחוק. נפשנו החמורית רואה את אחד

ההרים, לשבת לנו פה. נפשנו החמורית אוהבת את הלמות הפרסות והפטישים ולא את צחצוח

המאכלת, ברק החרבות.

אברם הניח אותי והלך לבדו להתמודד עם להב

המאכלת. לבדו עמד, על רגליו, ומלאך ה' נגלה לעיניו. אברהם, כך קראתי, נשא את

עיניו. אברהם קרא למקום ה' יראה. לשון ראיה לשון יראה.

************

החמור-אתון מלווה את הדמויות הראשיות כצל. ישנו

אך לא נחשב. רואה ואינו נראה. משתתף בסיפור אך לא מככב. החמור היה ליד העקידה, האתון

נושאת את בלעם. עכסה צונחת מעליו בבאה אל כלב, אביה. לחי החמור הוא נשק בידי

שמשון. הפילגש בגבעה נלקחת על ידי החמור. שמואל ומשה שואלים: החמור מי לקחתי. ישי

לוקח חמור לחם ונאד יין ושולח ביד דוד. אביגיל רוכבת על החמור והנה דוד ואנשיו

יורדים לקראתה. ועוד עוד. משתתף פסיבי. שחקן משנה. ללא תפארת, ללא הדר. מעשיו

ארציים. הוא נושא, נחבש, מרכיב, נרתם. הוא מייצג את הארציות הפשוטה. את הריאלייה.

למול הדר המלכים, גלימות מוזהבות, שש וארגמן, – פשטות, שגרתיות, אפרוריות.

מבטו העצוב מה, עייף קמעה, מייצג את פועל

החרושת, הרוכל, האיכר העמל המשכים ליומו והזבן המעריב לביתו, כורע תחת עומס החיים

השוממים, השגרתיים, המציאות האפורה.

אתון זה אינו עיוור. אתון זה פיכח יותר מרוכבו.

אתון זה רואה בפשטות את אשר לפניו. אין הדמיונות מעוותים את תפיסתו. חזיונות אינם

מופיעים לפניו בחצות היום ולא חלומות בחשכת לילה. אין הוא מדבר עם אלוהים. הוא

מציאותי. הוא חווה את הקורה עמו ביום יום.

בין חמורו של אברהם לאתונו של בלעם – מפריד

הרוכב. החמור נותר בתכונותיו הארציות. אברהם מבין את תפקידו. אברהם וחמורו פועלים

בהרמוניה. החמור מתהלך לידו. שניהם נעים כאחד וכל אחד עושה את תפקידו. בלעם מתמלא

חמת זעם על חמורו. רגלו נלחצת. מאד לא נוח. לא התנחלנו בלבבות. הוא אינו רואה את

אשר רואה פשטותו של אתון. את המציאות. לבלעם יש תפקיד נאצל. יש תפקיד חשוב. הוא

בשליחות קדושה. הוא עולה לראש הרים. מלא מעצמו. עיניו טחו מראות. לאתון יש רק

תפקיד אחד: לשאת אותו.

************

איני חמורו של אברהם. אתון אני. בולע-עם רוכב

עלי ושני נעריו עמו. על הגבעות, נעריו מדלגים. לא אל ראש הפעור דרכי, לא אלי במות

בעל, ולא אל ראש הפסגה שאפתי. בלעם מדרבן אותי. אל מול החרב המתהפכת.

מה עשינו לכם כי הכיתנו שלש פעמים. הרי אני

רואה את החרב השלופה לפנים ואת מלאך ה' הניצב מולנו. במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר

מזה. דמותו האוחזת בחרב ניצבת ברורה כשמש בצהרים למולנו. להב החרב נוצצת באור

החמה. המשעול הזה מוביל לגורלו של שאול. "הלא אנוכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך

עד היום הזה. ההסכן הסכנתי לעשות לך כה?!" למה תסכן אותי? ולמה בנטייתי מדרכך

אמרת "לו יש חרב בידי כי…"

הגיע זמנו של האתון לפתוח פיו. פיו הקיים מבריאתו של

עולם. פה, שבת קולו נשמעת מקצה העולם ועד קצהו. הגיע העת לגלות את עיני בלעם.

לראות את אשר כל אתון רואה. ואולי האתון אינו חמור ובלעם אינו קוסם. והחרב מתהפכת.

ועל ההר אשרה. היה רוכב על חמורו והגיע זמן תפילה… בין כך ובין כך – ישב במקומו ויתפלל,

לפי שאין דעתו מיושבת עליו' (ברכות, ל' א')

ויאמר: אנא ה', גל את עיניו, ואולי ברך יברך: מה טובו אוהל יעקב, משכנותיך ישראל.

חיים רובינשטיין, אזוב מצוי, המבחין

בין חמור לערוד.

"ולא קם נביא עוד בישראל

כמשה"

– אבל באומות קם, ואיזה? זה בלעם בן בעור.

(ספרי

וזאת הברכה שנז)

ולקח גדול הוא המשתמע מדברים

אלה. לפי זה, לא הנתונים הטבעיים שבאופיו של האדם הם הקובעים את מדרגתו, לא

כשרונותיו שניתנו לו מלמעלה, אפילו לא מתנת י-ה, העליונה שבמתנות – הנבואה, אף היא

אינה הופכת את האדם לצדיק בעל כורחו, או מבלי השתדלותו. רצונו של האדם להשתמש

בתכונותיו, בכשרונותיו ואף בכוח הנבואה שניתנה לו, רצונו בלבד הוא הקובע, אם ישתמש

האדם בכל אלה לברכה או – חס ושלום – לקללה. רצונו החופשי בלבד הוא העושה אותו צדיק

כמשה רבנו או רשע כבלעם.

(מתוך "עיונים בספר במדבר" לפרופ' נחמה ליבוביץ

ז"ל, עמ' 319)

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז…: בשבעה עשר בתמוז נשתברו

הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.

 (משנה תענית ד , ו)

"וְהַלֻּחֹת

מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת."

(שמות פרק לב)

לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות

לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת – יישר כחך ששברת.

 (רש"י דברים לד , יב)

…ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם חלילה,

השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי

חול באו פריצים ויחללוה, וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר

קדושתו.

ויותר מזה, הלוחות מכתב

אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה, המה

נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר:

אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא

קדוש במציאותו המחוייבת, ולא נאווה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה

הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד.

(משך חכמה שמות לב, יט)

קוראים מגיבים

תגובה לדברי הפרשנות של שמאי ליבוביץ

"אהבה מקלקלת את השורה" – כך גם מגמה

פוליטית מעוותת את הפרשנות. קשה לייחס לבעל "משך חכמה" את כוונותיך שאין

קדושה בארץ כלל, כפשוטם שהרי כתובים מפורשים מכחישים טענה זו.

קצר המצע מהשתרע, לכן אסתפק רק בפסוק אחד מפורש

" "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"

(שמות ג, ז), המצביע כמו פסוקים רבים אחרים על התייחסות של קודש לאדמה, אנשים

וכיו"ב. את דברי ה"משך חכמה" יש להבין שקודשת המקום היא

"קדושה מותנית", היינו ישנה אפשרות לחלל את הקודש כפי שגם כהן יכול

"לחלל" את זרעו ע"י מעשים שאינם הגונים.

כמו כן, המדרש על הרצח הראשון, אפשר להבינו

בדיוק הפוך מהבנתך. הנה ראוי מקום הקדוש הזה למסור עליו את הנפש מפאת קדושתו הגם

שרצח ודאי דבר מגונה ביותר, אולם יחד עם זאת, אפשר "להבינו" כפי שגם

מצאנו לגואל הדם שהורג את הרוצח בשגגה למרות שהלה אינו חיב מיתה.

ואחרון, לדבריך הנגזרים מהפסוק בדברי הימים

"דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת

ארצה לפני" – אולי נתעלמו ממך דברי הפסיקתא דרב כהנא על אתר האומר שאם דוד

היה בונה את בית המקדש, הרי שהוא לא היה נחרב לעולם, מפני מסירות נפשו של דוד

ושפיכות הדמים שלו. הקב"ה רצה כביכול את האופציה להחריב את הבית ולכן מנע

מדוד את בנייתו. כך, דעותיך הפוליטיות הביאו אותך "לאנוס" את הפסוקים

ולקרבם לדעותיך.

בכבוד רב,

דר' אריה בכרך

בית אל

ד.נ. מזרח בנימין 90631

תגובה לתגובה

אני מודה לד"ר בכרך על הערותיו, אך דומני

שהוא לא ירד לסוף דעתי. במאמרי לא ביטלתי את המושגים של קדושת המקום והזמן,

שמרכזיים הם בעולמה של היהדות, אלא הראיתי כי יש לנתק לחלוטין בין הרעיון של מקום

קדוש לבין רעיון השליטה הרבונית על אותו מקום, שכן זה האחרון הוא מושג

לאומני-חילוני, שאין בינו ובין הקדושה היהודית ולא כלום.

יתירה מזו: קדושת המקום היא בהרבה בחינות ההיפך

הגמור של לאומנות. מקום קדוש מתבטא בכך שהכניסה אליו אסורה, ואין לקיים בו

שלטון שלנו. ודווקא הפסוק שציטט ד"ר בכרך בעניין הסנה הוא ראיה ניצחת:

מקום בעירת הסנה הוא קדוש, ולכן אסור למשה להכנס לשם, והוא מחוץ לשליטתו. הוא הדין

לגבי הר סיני – קדושתו מתבטאת בציווי:

"השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו" (שמות, יט, 12). בשל העובדה כי המקום

קדוש, אין להראות כלפיו שום סממן של שלטון.

דומני שהטרגדיה של היהדות הדתית במדינת ישראל

היא ערבוב המושגים של קדושה ולאומיות, אשר גרמה לחילול ה', כבתה את מאור הדת,

והביאה לשפיכות דמים מיותרת. חובה עלינו, בראש ובראשונה, לנתק לחלוטין בין הקדושה

לבין הלאומיות, או אז נבין כי בסך הכל יש כאן סכסוך קרקעות, שבני אדם רציונליים

כבר היו יכולים לפתור אותו מזמן.

שמאי ליבוביץ