וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ
וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב… וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ
וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה
וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ… וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ
ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ.
… וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם
וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר
לְבִלְעָם: מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים.

על אנשים, אתונות, קוסמים ורצון הא-ל.

'ויפתח ה' את פי האתון' – להודיעו
שהפה והלשון ברשותו, שאם בקש לקלל – פיו ברשותו.

(במדבר רבה פרשה כ )

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות,
ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב
והלוחות, ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו, ויש אומרים אף
צבת בצבת עשויה.

(משנה אבות ה , ו)

בערב שבת הראשון שבששת ימי בראשית; ולא שבאמת נבראו
אז, דכי סלקא דעתך (האם יעלה על דעתך) שהאיל של אברהם אבינו והאתון של בלעם שחיו לפי
זה כמה אלפי שנים – ותרתנו הקדושה תעלים ממנו הנס הגדול הזה? אלא רצונו לומר, שניתן
כוח בברואים שיוציאו הפלא בשעתן.

(פירוש "תפארת ישראל" על משנה אבות שם,ש
ם וראה גם בבלי פסחים נד, ע"א)

…ומעתה בוודאי נבין את דעתם של אלה מפרשנינו הרואים בשיחה שבין
האתון והאדם את הלעג שלעגה התורה לאמונות הללו, לעג להתרברבות של ה"חוכמה"
האנושית המאמינה שיש בכוח המכשף-הקוסם-המנחש לקלל , היינו להכריח כוחות עליונים
להישמע לו.

(נחמה ליבוביץ: עיונים – במדבר, עמ' 298)

צפייה אופטית וצפייה נבואית

דוד מלכיאל

הרמב"ם האמין שאין בכוחה של הקללה
לגרום למקולל נזק גופני, אך הוא ראה בקללה עבירה חמורה, "להיות חזק הקללה להמון
יותר גדולה מנזק שנופל בגוף" (מורה נבוכים ג,מא). במילה "להמון" רמז
הרמב"ם לכך שהנזק בקללה אינו ממשי אלא מדומה, דהיינו נפשי. בהתאם לכך,
הסביר הרמב"ם בספר המצוות (לאו שי"ז) שאסור לקלל חרש, אף שהקללה אינה יכולה
להזיק למקולל. לעומת זאת, בעל ספר החינוך סבר שהקללה אכן גורמת נזק למקולל. לדעתו,
יש לנפש כוח להשפיע על הזולת, והדבר נכון במיוחד לצדיקים: "לפי חשיבות נפש
האדם ודבקותה בעליונים בנפש הצדיקים והחסידים ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו"
וכו' (מצוה רלא).

עמדתו של בעל החינוך היתה מקובלת על רוב בני האדם בכל התקופות
הטרום-מודרניות, והיא משקפת ללא ספק את תפיסת עולמו של בלק מלך מואב. אך מי שמאמין
באפקטיוויות של הקללה מאמין גם, מן הסתם, בהשגחה אלוהית, ולכן עצם יוזמתו של בלק לקלל
את ישראל מעוררת תמיהה: על רקע ההיסטוריה של עם ישראל בעימות עם אויביו, ובפרט בעימות
האחרון עם סיחון ועוג, כיצד יכול היה בלק לקוות שהאל יהיה בעזרו?

על פי ספרות המדרש, בלק "ראה בפורענות העתידה לבא
על ישראל" (תנחומא, בלק, ב), וקיווה שהשעה כשרה לפורעונות זו. בדומה,
מקור אחר מספרות המדרש מלמד כי "הוברי שמיים", כלומר אסטרולוגים, בישרו לבלק
"שישראל נופלין בידו" (במדבר רבה, כ, ז).

ברצוני לפתח את הרעיון המשותף לשני המדרשים הללו לכיוון
חדש, ולהציע שבלק קיווה שבקשתו תיענה באמצעות שיטה נבואית חדשנית.

אנו קוראים
כי למחרת בואו של בלעם אל קרית חוצות, בקצה גבול מואב: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק
אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם." (במדבר כב, מ"א)

מתוך כוונה שבלעם יקלל משם את עם ישראל. מדוע שם?
משום שמנקודה זו יכול היה הנביא ("הרואה") לראות דווקא את "קצֵה העם".
הניסיון כשל, אולי משום שבלעם לא היה נאמן לשיטה. בלעם ציווה לבלק לבנות מזבחות ולהקריב
קרבנות, ואז הוא סטה מן התכנית. בלעם אמר לבלק: "התייצב על עֹלָתֶך ואלכה"
(כג 3), כלומר הוא הורה לבלק להישאר באזור המזבחות, אך הוא עצמו עזב את המקום, ואת
הפרספקטיווה המיוחדת שהוא העניק.

התסריט חזר על עצמו בניסיון השני. בלק הזמין את בלעם לגשת
עימו למקום אחר שממנו "אפס קצהו תראה וכלו לא תראה" (כג 13), דהיינו
אותו סוג של עמדת תצפית. שוב הורה בלעם לבלק: "התיצב כה על עֹלָתֶך ואנכי אִקָרֶה
כה" (כג 15), כלומר "עמוֹד אתה לייד הקרבנות ואני אנבא כאן", במקום
אחר. גם הפעם לא נשאר בלעם יחד עם בלק בנקודת התצפית, וניסיון זה נדון גם הוא לכישלון.

רק כעת נטש בלק את שיטתו, דהיינו את הכוונה שבלעם יצפה רק
בחלק קטן מעם ישראל. מתוך יאוש וסקרנות פטליסטית, הוא לקח את בלעם אל "ראש הפעור
הנשקף על פני הישמון" (כג 28), ולאחר הקרבת הקרבנות: "וישת [בלעם] אל המדבר
פניו" (כד 1). בלעם ראה משם "את ישראל שכן לשבטיו", דהיינו את העם כולו,
והתוצאה ידועה.

העיקרון המרכזי במתודה הנבואית שהציע בלק הוא הצורך להגביל
את שדה הראייה, ולצפות רק בקצה העם. איזו הנחה יכולה להסביר את הטכניקה הזאת? אני
מציע שבלק סבר כי קיים קשר בין צפייה אופטית לחזון נבואי. הדבר ניכר מן החזון
השלישי, העשיר וארוך-הטווח מבין החזיונות, אשר נבע במישרין מכך שבפעם הזו בלעם עלה
לנקודה שממנה יכול היה לראות את הציבור כולו, ללא הגבלה. ברור מכאן שבלק הניח שפרספקטיווה
רחבה תכשיל את תכניתו, וכי בלעם יוכל לקלל את ישראל רק אם שדה הראייה שלו יהיה צר ביותר.

תפיסה זו מובנת אם היא מבוססת על ההנחה שהנביא רואה למרחק
כרונולוגי יותר גדול ככל ששדה הראייה האופטי שלו פתוח ורחב. אם בלק חתר להגביל את שדה
הראייה של בלעם, היה זה כנראה משום שהבין שבסופו של דבר חייב עמו ליפול בידי עם ישראל,
"כלחך השור את ירק השדה" (כב 4). תקוותו הייתה שיוכל לגבור על ישראל בטווח
הקצר, דהיינו בעימות הממשמש ובא, ולפיכך ביקש להגביל את שדה ראייתו של בלעם ולהפיק
ממנו קללה.

פירוש זה מסביר כיצד יכול היה בלק, שהאמין באלוהים, בנבואה
ובבחירת ישראל, לצפות לכך שבלעם יקבל רשות מן האלוהים לקלל את ישראל. אנו מבינים גם
את תחושת הביטחון שהפגין בלק, בניגוד לחוסר ההתלהבות של בלעם, שכפי הנראה לא הכיר את
שיטת בלק ואולי לא הבין אותה. הפירוש המוצע מפרש גם את המהלכים הטכניים של שלושת הניסיונות,
עם העלייה לנקודת תצפית מסוג מסוים – מוזר לכאורה – ושלושת הניסיונות הכושלים.

הרמב"ן התקרב לפירוש זה בפירושו לפסוק "ויעלהו
במות בעל וירא משם קצה העם" (כג 1). הוא היה ער לקשר בין צפייה אופטית לנבואית:
"היה מעלה אותו במקום שיראנו כדי שיתכוון אליו בקללתו ולא תפרד נפשו מהם, כי אלה
מכוחות הנפש להיות דבקה בעת הראיה" וכו'. בהמשך הציע הרמב"ן שבניסיון השני
אמר בלק: "גם בפעם הזאת לא תראהו כולו אם הוא הדבר המונע ממך קללתו", אמירה
שכמעט משקפת את הפירוש שלנו. אולם הרמב"ן המשיך: "אבל קבנו לי משם אם תוכל,
כי אין לי מקום להראותו כולו משם", ומדבריו האחרונים ניכר כי לדעת הרמב"ן
הגבלת הפרספקטיווה הייתה מקרית, ואף לא רצוייה מבחינת בלק. לעומת זאת, אני מציע שההפך
הוא הנכון: בלק ראה בהגבלת שדה הראייה האופטית מפתֵח להגבלת שדה הראייה הנבואית,
וקיווה שטכניקה זו תאפשר לבלעם לנַבֵּא מפלה לישראל בטווח הקצר.

דוד מלכיאל מלמד במחלקה לתולדות
ישראל באוניברסיטת בר-אילן.

גם גדולי ישראל יכולים לטעות בזיהויו של המשיח

"דרך כוכב מיעקב" – בעבור כי המשיח יקבץ נדחי ישראל מקצה הארץ, ימשילנו לכוכב הדורך ברקיע מקצה השמים.

 (רמב"ן במדבר פרק כד פסוק
יז)

תני רבי שמעון בן יוחי (אמר): רבי עקיבא היה דורש "דרך
כוכב מיעקב" – דרך כוזבא מיעקב. רבי עקיבא כד הוה חמי (כשהיה רואה) בר כוזבה,
הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא (זהו מלך המשיח) אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו
עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבא.

(ירושלמי תענית פרק ד, הלכה ה(

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות
אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים, וכיוצא בדברים אלו – אין הדבר כך ,
שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך
והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח , ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח,
עד שנהרג בעונות כיון שנהרג , נודע להם שאינו . ולא שאלו ממנו חכמים לא אות לא מופת
ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין
עליהן ולא גורעין מהן.

 (משנה תורה
לרמב"ם, הלכות מלכים יא ג)

"על מה הכית את אתנך":
התורה מעונינת בפיתוח רגישות מוסרית כלפי כל הנבראים.

'ויאמר אליו מלאך ה'
על מה הכית את אתונך' זה עלבון של אתון בא המלאך לבקש מידו, ואמר לו: מה האתון שאין
לה זכות ולא ברית אבות, נצטויתי לתבוע עלבונה מידך, אומה שלמה שאתה מבקש לעוקרה, על
אחת כמה וכמה.

(תנחומא
בלק סימן י)

הנה על זה הדרך הבאת
השלמות לנו, כדי שלא נתנהג במדות האכזריות, ולא נצער לבטלה ללא תועלת, אלא נפעל בעדינות
וברחמנות ואפילו באישי איזה בעל חי שיהיה זולתי בעת הצורך, כי תאוה נפשך לאכול בשר
לא שנשחט על דרך האכזריות או השחוק.

(מורה נבוכים לרמב"ם ג, י"ז)

"כי לא נחש ביעקב ולא קסם
בישראל"

ודברים האלו כולן (אוב,
ידעוני וכו') דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי
שינהגו אחריהן ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על
לב שיש תועלת בהן.

(משנה
תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים יא , טז)

הקשר בין קיומו של עם ישראל ושלום העולם.

ומדכתב רש"י: "זה שלש רגלים,אתה רוצה לעקור אומה החוגגת
שלש רגלים? שמע מינה (משתמע מכך) שאותן ג' סימנים שהזכיר הם כנגד ג' רגלים, ומתחיל
מן סוכות אשר בחדש תשרי, ראש השנה, שנאמר בו (דברים טז יג) "באספך מעשיך מן השדה
" ועליו נאמר "ותט האתון מן הדרך, ותלך בשדה" אתה רוצה לעקור
אומה החוגגת חג האסיף התלוי בשדה, ובו מקריבים ישראל ע' פרים כנגד ע'
אומות? ואם-כן, בטולם גורם בטול כל האומות.

(כלי יקר במדבר כב
, כג)