בהר תשע"ח, גיליון 1052

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ

וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ

(ויקרא כה, לה)

איור: הרי לנגבהיים

 

גר ותושב – אַף אִם הוּא גֵּר אוֹ תוֹשָׁב; וְאֵיזֶהוּ תוֹשָׁב? כָּל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲבוֹד ע"ז וְאוֹכֵל נְבֵלוֹת (עי' ספרא).

 (רש"י שם, שם)

גר ותושב – הואיל וגר צדק הוא בכלל "אחיך", יש לפרש את "גר ותושב" כעין האמור באברהם "גר-ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג, ד); באתי אליכם מן הנכר, והריני יושב עמכם; לא נולדתי כאן ולאהתאזרחתי ביניכם – אך אני יושב עמכם. והרי זה המושג של "גר תושב". הוא לא נכנס לכלל ישראל; אך הוא פרש מעבודה זרה וקיבל על עצמו מצוות בני נח; ועל ידי כך קיבל זכות מגורים בארץ ישראל… ובכן עליך לסייע גם לנכרי היושב בקרבך – שעדיין איננו בכלל "אחיך" – למען ימצא את קיומו עמך; עליך לתמוך בו כך,שימצא את קיומו עמך – וחי עמך.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 גר ותושב – אם ימוך איש שאין תקווה שישלם, כמו גר ותושב שאין לו אחוזה בארץ. והוא הדין אחיך כהאי גוונא. והוי כמו דכתיב 'וכי ימוך אחיך גר ותושב' – אז 'וחי עמך' – אזהרה להחיותו ולא ימות לשחת ח״ו ומיירי בארץ ישראל שחיות הרגיל היה מן הקרקע ואחוזה בארץ. והדבר מובן שזה אינו מצוה התלויה בארץ. וה״ה בחו״ל שחיות האדם תלויה באומנות או במסחר. וזה אין נפקא מינה בין אחיך לגר ותושב. והנפקא מינא הוא בהליכות עולם של אותו עני ומך.

(העמק דבר שם, שם) 


 

מצוות השמיטה: למה להפסיק לעשות משהו טוב?

לאה שקדיאל

האופטימיות של תורת ישראל מתבטאת בתפיסה כי רוב הרוע בעולם הוא הפיך וניתן לתיקון, ומכאן נובעת החובה המוטלת על האדם לעסוק באופן אקטיבי בתיקון העולם. ברצוני להבחין כאן בין מנגנוני התיקון המוכרים לנו כ"תשובה" לבין מנגנונים אחרים, תובעניים יותר: שנת שמיטה, שבת, פסח.

לדעתי, ה"תשובה" (כעניין יומיומי, וגם כהזדמנות מחזורית מיוחדת בכל שנה בימים הנוראים) נועדה להכריח אותנו לקבל אחריות על החטאים שלנו הידועים לנו, על העוולות והפשעים והמחדלים שיש באפשרותנו להעלות למודעות, אם רק נפסיק "להקטין ראש" ולהתחמק מהם. זו הסיבה כי מקובל לפרט את מצוות התשובה לשלבים, המתחילים תמיד ב"הכרה בחטא", "וידוי", "בקשת סליחה", "קבלה לעתיד לא לחזור על מעשה החטא" – הכל בתחום המודעות של הפרט, התמודדות חזיתית עם הרוע אשר חולל בעולם, במזיד ובשוגג.

אבל חלק גדול מן הרוע בעולם הוא תוצר לוואי של הבניות חברתיות, שאינן ניתנות לייחוס ברור לאשמים ספציפיים שמהם ניתן לתבוע לתקן, לפצות, לכפר, לבקש סליחה, לחזור בתשובה. ברצוני לטעון כי לצורך תיקון בעיות מבניות מעין אלה עומד לרשותנו מנגנון אחר, המתבטא ביהדות במצוות כגון השבת, הפסח, והשמיטה כ"שבת הארץ" אחת לשבע שנים. גם אלה מנגנונים שנוצרו לצורך תיקון הרע בעולם, אולם דרך פעולתם שונה באופן מהותי מעניין התשובה. עיקר עניינם הוא – הפסקה שרירותית לחלוטין, ללא כל סימן נראה לעין בטבע או במציאות החברתית, באופן מחזורי קבוע – ודווקא הפסקה של פעילות חיובית בעליל, פעילות ברוכה ופורייה ומוצלחת ומועילה לזולת ובונה עולם. לא את הרע מצווים אנו להפסיק כאן, כי אם את הטוב דווקא!

כל שבעה ימים אנו מצווים לשבות ממלאכה, כפי שהקב"ה שבת ממלאכת בריאת העולם לאחר ששת ימי המעשה. מלאכת היצירה בששת הימים הללו זוכה להערכה כל כך חיובית עד שהיא מושווית לא רק לבריאת העולם, אלא גם למלאכת הקמת המשכן והעבודה בו – ובכל זאת היא מגיעה לשיאה דווקא על ידי הפסקתה, והקצאת יום אחד, מקודש ומבורך, לשביתה מן המלאכה.

במחזוריות של שבע שנים אנו מצווים לציין "שבת שבתון" לארץ, לשמוט ולנטוש אותה בלשון הכתוב במקום אחר (שמות כ"ג, 10-11), לא משום שעבודת האדמה היא חטא כי אם להיפך, "לא לתוהו בראה, לשבת יצרה". וכולנו יודעים כמה קשה להפסיק את העבודה היצרנית הממלאת אותנו סיפוק, כמה קשה להטעין את ההפסקה הזאת מן היצירה בתוכן זהותי מפרה מסוג אחר.

גם חג הפסח מוצג בתורה (שמות י"ב) כהשבתת כל שאור, באותה הלשון. השאור, המחמצת, היא המצאה אנושית ברוכה, השבחת הלחם אותו אנו מוציאים מן הארץ על ידי התפחתו, בשרשרת אינסופית של יצירה אנושית – כל קומץ בצק הופך לבסיס להחמצת הבצק הבא אחריו, וכן הלאה עד אין סוף. הצו לבני ישראל להיבדל מן המצרים כדי להשתחרר מבית עבדים, כולל את נטישת הלוח השמשי כדי לעבור ללוח ירחי, הקרבת קרבן שהוא תועבת מצרים, סימון משקופי הבתים בדמו של הקרבן – והשבתת השאור, כדי לצאת לדרך חדשה עם עוגות מצות שאין שהות לתת להן להצמיח חמץ חדש, שאור חדש. כל שנה אנו מצווים לחזור על פעולה זו של השבתת השאור למשך שבעה ימים, ובניגוד לכל הדרשות המעמידות את ביעור החמץ על ביעור כל מה שרע, ברצוני להדגיש את הפשט – ביעור החמץ דווקא מפני שהוא חיובי כל כך.

כל אחת משלוש המצוות הללו מפורטת להרבה דיני "לא תעשה". ואני מבקשת לשים לב: בדרך כלל נהוג לחשוב על מצוות "לא תעשה" כעל רשימה של פעולות שליליות ומזיקות, מהן אנו מצווים להימנע, אותם מצווה החברה להכחיד, בבחינת "וביערת הרע מקרבך" – למשל, "לא תרצח", "לפני עיוור לא תיתן מכשול", "לא תעשה לך פסל וכל מסכה", וכיו"ב. ואולם, במסגרת השבת הפסח והשמיטה כלולות מצוות "לא תעשה" שעניינן דווקא הימנעות מפעולות חיוביות ומועילות!

מקובל להסביר את המשמעת העצמית היהודית הזאת כקבלת עול מלכות שמים: היהודי מצֻווה לזכור בכל מעשיו כי כל הצלחתו בעולם הזה אינה אלא בחסדי ה', לא "כוחו ועוצם ידו" עשו לו את עושרו ומעמדו החברתי, כי הארץ שייכת למעשה לה' ולא לו. כך מושם גבול ברור על השחצנות האנושית, ומידה מסויימת של ענווה כלפי מעלה נכפית עלינו.

נראה לי כי ניתן לראות בענווה הזאת גם ערך חברתי פוליטי לא מבוטל: הזדמנות מחזורית לפריעת הסדרים החברתיים המקובלים, אשר אינה מאפשרת לחזור בתום השנה השביעית לאותה נקודה, אלא מחייבת שיבה לנקודת האפס. אני לוקחת ברצינות את המשמעות המילולית של המילים "שבת" (מלשון שביתה), ו"שמיטה" – אין פירושן "הפסקה זמנית", אלא התרה שלמה של מה שנעשה קודם, עזיבה, נטישה. אנו מצווים ממש להרפות את אחיזתנו, בהרגלי העשייה שלנו, ובפרי עמלינו, לוותר על הבעלות עליהם, להפקיר אותם. המטרה: לפתוח פתח להתחדשות.

במקום אחר גזרתי מן המהלך הזה קריאה לשינוי סדרים תרבותיים בחברה הישראלית, כך שהקול ההגמוני הותיק יוחלף ברבקוליות מכילה. נראה לי כי קריאה נוספת לשינוי תפיסה יכולה לעלות מכאן בסוגיית המאבק לשלום.

במובן מסויים אני מבינה את ריפיון הידיים של מחנה השלום בישראל: ברובו הוא מורכב מיהודים הסבורים כי מתחו עד קצה גבול היכולת את הליברליזם שלהם, את הנדיבות שלהם כלפי הפלסטינים. אולי נובעת העייפות הזאת מהתעסקות קבועה במצוות ה"תשובה", מנקיפות המצפון המתמידות. אולי דווקא מצוות ה"שמיטה" חסרה כאן – הוויתור על נקודת המבט היהודית כפרספקטיבה בלעדית על הסכסוך, כתנאי הכרחי לראיית הפלסטינים והאינטרסים שלהם מתוך עצמם, ולא כבבואה של צרכי הביטחון שלנו. אולי מתוך מהלך שכזה יבוא הכוח להמשיך לרדוף שלום.

לאה שקדיאל היא חברת הנהלה של עוז ושלום. נוסחים אחרים של הרעיון המרכזי שפורסמו בעבר: לקראת שמיטת ההון התרבותי, הכיוון מזרח 3, אוקטובר 2001, עמ' 57-63. דעות 33, אלול תשס"ז / אוגוסט 2007, עמ' 14-15.


וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.

(ויקרא כה, ו)


שנה זו שהיא שבת הארץ תהיה לכם לאכלה להנות ממנה בשמחה העשירים והעניים, ולא ידאגו על העתיד, כי לשון אכילה על השולט בשלו ונהנה ממנו, אינו אוכל לחמו בדאגה ולא ירא שמחסר הונו, כדרך שפירשנו על 'בעצבון תאכלנה' (בראשית ג, י"ז), אף כאן שתשמחו לאכול תבואותיכם בהשקט בלי עמל כבני חורין ושרים.

וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ – הכנענים שהם קניין כספך, ואל ירע לבבך בהם, לכלכלם מן הגורן, לפי שאינם עובדים אדמתך בשנה זו, אלא גם להם יהיה שבת הארץ לאכלה.

וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ – שהן גויים שכורין למלאכת ישראל, או גר תושב בשעריך, גם הם ישמחו בשבת הארץ ותהיה להם לאכלה, שלוקחים מן ההפקר ואוכלין.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)


"וְלֹא תוֹנוּ וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" – הישיבה בארץ לבטח תלויה בקיומה של חברה מתוקנת

רבי עשה סעודה לתלמידיו. הביא לפניהם לשונות רכין ולשונות קשין. התחילו בוררין את הרכין ומניחין את הקשין, אמר להם: בני, כך יהא לשונכם רך אלו עם אלו, לפיכך משה מזהיר את ישראל 'ולא תונו איש את עמיתו'.

'אל תונו' באונאת דברים הכתוב מדבר… הא כיצד? אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו 'זכור מעשיך הראשונים', אם היה בן גרים לא יאמר לו 'זכור מעשה אבותיך', היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו 'פה שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבוא ללמוד תורה שיצתה מפי השכינה?!', אם היו יסורין באין עליו או שהיה מקבר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב 'הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד', אם היו חמרין מבקשין תבואה [ממנו] לא יאמר להם 'לכו אצל פלוני ויודע שלא מכר מעולם'. רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עצמו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב ונאמר בו 'ויראת מאלהיך'.

(ילקוט שמעוני תורה בהר רמז תרסא) 


ולא תונו איש את עמיתו – כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ.

ואם תאמר: מי יודע אם נתכוונתי לרעה?

לכך נאמר 'ויראת מאלהיך' – היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו 'ויראת מאלהיך'.

(רש"י ויקרא כה , יז)


'כי לי הארץ': זה טעם נכבד, וכן אמר משה בתפלתו 'ה' מעון אתה היית לנו' – אתה כמו מעון עומד, ודור הולך ודור בא.

(אבן עזרא שם, שם)


וצריך האדם הדר בארץ ישראל לזכור תמיד בשם ארץ כנען, המורה על עבדות והכנעה לה'… תזכו להיות גרים בארצכם, כמו שאמר דוד "גר אנוכי בארץ" (תהילים קי"ט, ט) ואז: "הללו עבדי ה'" (שם קי"ג, א) הכלל העולה, יושבי הארץ צריכים להיות בהכנע, וכמו גרים, לא יעשו העיקר להתיישב באיתן מושבו. וזה שאמרו חז"ל: 'וישב יעקב בארץ כנען' – ביקש לישב בשלוה, אמר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא?; רק יהיה 'בארץ מגורי אביו', 'גר אנוכי' ויהיה 'ארץ כנען', ויהיה 'מגורי אביו' סוד פחד יצחק, הוא מידת הדין, 'מגור מסביב' (ירמיהו מו, ה)… וזהו 'כי גרים ותושבים אתם עמדי' (ויקרא כ, כג) וסימנך 'ארץ אוכלת יושביה היא', מכלה את הרוצים לישב בה בשקט ובשלוה ובתוקף, לאכול פירותיה ולהנות בה לבד.

(מתוך "שני לוחות הברית" לרבי ישעיהו הורוביץ ג', יא, לא)


…כי שנת השמיטה גורם גם-כן ההקהל והשלום ע"י שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו, כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית וזה בלי ספק סיבת השלום, כי כל דברי ריבות נמשכין ממידת "שלי שלי", זה אומר כולה שלי וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית, כי בקום ועשה אין הכל שוים, אבל בשב ואל תעשה הכל שוין, וזה באמת ענין השלום.

(כלי יקר דברים לא , יב)


"אין לעבוד אבנים"

"ואבן משכית לא תתנו בארצכם": במה דברים אמורים; בשאר הארצות, אבל במקדש מותר להשתחות על האבנים, שנאמר 'בארצכם' – בארצכם אי אתם משתחוים על האבנים, אבל אתם משתחוים על האבנים המפוצלות במקדש. ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלאות בבתי כנסיות הרצופות באבנים או מיני קש ותבן, להבדיל בין פניהם ובין האבנים, ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן, הולך למקום אחר ומשתחוה או שוחה על צדו ומטה, כדי שלא ידביק פניו באבן.

 (משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים ו, ז)


קדושה בחיים קשורה לברית ולזיכרון, לא לאבנים מתות

הסמל המזכיר את השגחתי בכל מקום הוא "שבתותי"; והמקום המקדש את כל חייכם, למען תשרה שכינתי ביניכם, הוא "מקדשי" – מקדש תורתי. ולפיכך: "את שבתֹתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'".

לא בפסל ובמצבה, אלא בשבתות ה' נסמל את הנהגת ה'. שבתות ה' הן שבת בראשית ושבתות הארץ – שבת, שמיטה ויובל. הן מעצבות על ידי רעיון ה' את כל חיינו כבני אדם וכאזרחים; והן מראות את כניעתנו לה' על ידי מעשים גדולים של הקרבה והודאה. ובשתות ה' – במשמעות מורחבת – כוללת גם את מועדי ה'. הללו הם זמני היוועדות, הבאים להזכיר את הנהגת ה'. כל אלה שבתות ה' הן לנו אות, ברית ומועד; הן לא חוטבו מן האבן המתה, אלא הן סמלי הכרה, ברית וזיכרון, הארוגים מן החומר החי של מעשינו. הן מזכירות את הנהגת ה' – לא כשהיא לעצמה – אלא בהשפעתה המעצבת את מעשינו. בהכנעה ובהקדשה של כל חיינו הן מחברות "ומועידות" אותנו אל ה'.

(הרש"ר הירש ויקרא כו, ב)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.