בהר-בחקתי תש"ף, גיליון 1152

אַף אֲנִי אֶֽעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם

וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה

אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת

 מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ…

(ויקרא כ"ו, ט"ז)

איור: הרי לנגבהיים

וטעם בהלה. שתבהלו ולא תדעו מה תעשו. וטעם מכלות עינים. שאלה החליים יחשכו עינים וידאבו הנפש.

(אבן עזרא שם, שם)

בהלה. מַכָּה הַמְבַהֶלֶת אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְאֵי זוֹ? זוֹ מַכַּת מוֹתָן.

(רש"י כו, יז)

מכת מותן. יש מפרשים שהוא לשון המתנה, כלומר שהבריות ממתינין וצופות שכל שעה יקל ממנו החולי וירפא וכשמת נבהלים הבריות שמת מיתה פתאומית. ויש מפרשים אותו לשון מתניים ר"ל מכה המתחלת ממתניים, ואותה מכה מבהלת אותו, ולשון מותן מלשון אוזן ששמע על הר סיני וכו' כלומר שהיה לו לומר אזניים ה"ה נמי מותן לשון מתניים.

(שפתי חכמים כו, יז)

רש"י ד"ה בהלה, … זו מכת מותן. ע"כ. וראה פירושו השני של בעל "שפתי חכמים". לפי שעה קשה לי לקבלו, כי לא ידעתי היכן מצינו מותן כלשון אוזן. וראה לעומתו דברי "לפשוטו של רש"י": או מכת מוות או מכת מותן (לשון יחיד של מתניים), שהמתניים מסמלים חוזקו ומעמדו של אדם. ולעניות דעתי האחרון עיקר. ושמא הביטוי המקובל היום: יורה מן המותן, יסודו כאן, כי יש בו מן הפתאומיות המגדילה את הבהלה.

(ברכת אשר על התורה, ויקרא כ״ו:ט״ז)

… "בהלה" היא הניגוד ל"קוממיות"; ההולך קוממיות חש ביטחון; גדולה מזו: הוא חש שהוא שולט בכל הכוחות הארציים, ששלומו ומטרותיו תלויים בהם; ואין תחושה זו נקנית לו אלא על ידי התודעה, שהוא עובד אתה' ומובטח בברכתו. אובדן הביטחון העצמיהוא הגזירה הראשונה, הנגזרת עלינו על ידי המרי בה'; והרפיון ואי-השקט ברוח ובנפש גוררים רפיון וחום בגוף; כי הרוח היא המכלכלת את הגוף.

(הרש"ר הירש שם,שם)


אֵלּוּ לָאֵלּוּ כְּיָד לְיָד: על אחוה וערבות הדדית בעיני הפייטן יניי

יהושע גרנט

לסבתי דבורה שפינר לבית גלמן

באהבה רבה

הקריאה בחמשת חומשי התורה כסדרם נמשכה בארץ ישראל של שלהי העת העתיקה לא במשך שנה אחת, כדרך המנהג הבבלי דאז (שבסופו של דבר נתקבל בכלל קהילות ישראל), אלא על פני כשלוש שנים ומחצה. ה'סדרים' שנקראו מדי שבת בשבתו היו, בהתאמה, רבים וקצרים במידה ניכרת מפרשות המחזור החד שנתי. הרבה מן הידוע לנו על שיטת הקריאה שהתקיימה בקהילותיהם של בני ארץ ישראל נשאב מן הגניזה הקהירית, ובזכותו של מקור לא אכזב זה נתחוור גם עד כמה עשירה ומגוונת הייתה שירת הקודש העברית שנוצרה לשם שילוב במסגרת התפילה בקהילות הארצישראליות, ובכלל זה גם פיוטים לשבתות שנוצרו בזיקה לסדרי הקריאה בתורה – וההפטרות בנביא שליוו אותן. הראשון והגדול מבין פייטני ארץ ישראל שיצרו מחזור מקיף של יצירות ייחודיות לכל שבת משבתות השנה בזיקה לסדרי הקריאה היה הפייטן יניי (קרי: 'ינאי'). את עיוננו הנוכחי נקדיש לקטעים מתוך הקדושתא 'אז רש כעשיר עשית', שאותה הועיד יניי להיאמר בשבת שבה נקרא בקהילתו אחד ה'סדרים' לספר ויקרא, סדר שנפתח בפסוק הבא, אשר על פי מחזור הקריאה בתורה הנוהג כיום כלול בפרשת בהר: 'וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ' (ויקרא כה, לה).1 וכך מסתיים פיוט ה'מגן', הניצב בראש יצירתו זו של יניי:

טוֹב אַתָּה וְלַכֹּל פּוֹתֵחַ יָד / יִדַּעְתָּנוּ הֱיוֹת אֵלּוּ לָאֵלּוּ כְּיָד לְיָד

כִּי פָּתוֹחַ תִּפְתַּח יָד / לְעֵת בְּאַח תָּמוּךְ וְתָמוּט יָד

מִלת המפתח כאן היא 'יד', האמורה חמש פעמים במחרוזת זו, ובה מסתיים כל אחד מארבעת טוריה. מקורה בפסוק הראשון שבסדר, המצוטט מיד לאחר הפיוט הזה: 'וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ'. הלשון 'וּמָטָה יָדוֹ' שבפסוק מציינת מצוקה כלכלית הפוקדת אדם שידו אינה משגת עוד להתפרנס די צורכו; אך הבלטתה של ה'יד' בטורי הפיוט משיבה ל'יד' שבפסוק את מוחשיותה של יד אנושית מטה ומוחזקת. מוחשי במיוחד הוא הצירוף הציורי והמעניין 'הֱיוֹת אֵלּוּ לָאֵלּוּ כְּיָד לְיָד'. מן הציווי המקראי להחזיק באח שידו מטה, נגזרת כאן קריאה לכולנו לראות איש ברעהו ולהיות איש לרעהו כשתי ידיים המשתייכות לגוף אחד משותף.

תפישה מעין זו באה לידי ביטוי אף בפיוט השלישי מן הקדושתא ('משֻלש'), שמחרוזותיו חתומות בשם הפייטן:2

'יָד לְיָד הַחֲזִיקוּ בְּחֶזְקַת יָד' / הֱעִידְכֶם חָזָק, מַחֲזִיקְכֶם בְּחֹזֶק יָד

נָתוֹן תִּתֵּן לַדַּל לְפִי יָדָךְ / וְנָתוֹן יִתֵּן לָךְ לְפִי יָדוֹ

יָדוֹ לֹא תִּקְצַר מִלְּהוֹשִׁיעַ / וְאוֹצָרוֹ לֹא יֶחְסַר מִלְּהַשְׁפִּיעַ

יָד כְּמוֹ לַגּוּף תִּהְיוּ זֶה לָזֶה / לְחַזֵּק, לְאַמֵּץ בִּצְדָקָה זֶה אֶת זֶה

שני צירים מצטיירים ומשתרגים כאן האחד במשנהו, ציר 'אנכי' שבין אדם למקום, וציר 'אופקי' שבין אדם לחברו: 'נָתוֹן תִּתֵּן (אתה, האדם) לַדַּל לְפִי יָדָךְ / וְנָתוֹן יִתֵּן (האל) לָךְ לְפִי יָדוֹ.' הקב"ה מחזיק ומקיים 'בְּחֹזֶק יָד' את בריותיו ומשפיע עליהן מאוצרו, ובמקביל לכך קורא הוא לבריותיו לתמוך זו בזו אף הן ולחזק זו את זו 'בְּחֶזְקַת יָד'. פנייה זו לאדם נחתמת בדימוי ציורי נוסף, המשווה הפעם את קשרי הגומלין שבין הבריות אל הזיקה האורגנית המתקיימת בין היד לבין הגוף שאליו היא שייכת – 'יָד כְּמוֹ לַגּוּף תִּהְיוּ זֶה לָזֶה'.

נראה כי דימוייו אלה של יניי יונקים מתורתם של חכמי ארץ ישראל, שהפייטן היה אמון עליה ובקיא בחדריה. ביטוי צלול להכרה הבסיסית בדבר כוליותו של הגוף החי ותלותם של רכיביו אלה באלה מצוי בירושלמי סוטה פ"א ה"ז (מהדורת האקדמיה, עמ' 910): 'אבר אחד לוקה – ושאר כל האיברים מרגישין'. בדומה לכך מתואר הנחש כ'נושך באבר אחד וכל האיברים מרגישין' (ויקרא רבה כו, ב [עמ' תקצא-תקצב]). על דרך ההשאלה מיושמת תובנה זו במשל הבא, המעוגן בלשון הכתוב 'שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל' (ירמיה נ, יז): 'מה דרכו של שה, לוקה על אחד מאיבריו וכולן מרגישין, כך הן ישראל, אחד מהן חוטא וכולן נענשין' (מכילתא דרבי ישמעאל, בחדש, ב [עמ' 209, על פי כתב יד אוקספורד]). אך התמקדות ניסוחיו של יניי ביד דווקא, משקפת כנראה את היכרותו עם אמרה ארמית המובאת בזיקה ללשון הכתוב 'לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה" (ויקרא יט, יח) בירושלמי נדרים פ"ט ה"ד (מהדורת האקדמיה, עמ' 1044): 'הוה מקטע קופד, ומחת סכינא לידוי, תחזור ותמחי לידיה?', כלומר: 'היה מחתך בשר, והכתה הסכין בידו, תחזור ותכה (ידו הפגועה) בידו (הפוגעת, האוחזת בסכין)?' נקמתו של אדם בחברו שהזיק לו, מצטיירת לפי זה כמעשה אבסורד, כיד שמאל המכה את יד ימין שפגעה בה. ובלשונו של הנצי"ב מוולוז'ין ('העמק דבר' על ויקרא יט, יח): 'שאף על גב שאין ראוי לאיזה אבר להכות אבר השני, מכל מקום אם כבר היכה אין לנקום מהאבר המכה, כך אין לנקום מחברו אחר שכבר הזיק אותך, והרי הוא כמוך, שכל ישראל נפש אחת'.

מסתבר אפוא כי יניי הושפע מדבריהם הנזכרים של חכמי ארץ ישראל. אבל במקורות דלעיל משתקפת תפישה זו של זיקה ותלות הדדיות על דרך השלילה: האפשרות שהכלל ייענש על חטאו של היחיד, או האבסורד שבמעשה הנקמה. יניי, לעומת זאת, יישם אותה תפישה בפיוטיו על דרך החיוב דווקא, בקוראו לבני קהילתו להכיר בהיותם תלויים זה בזה ומחוברים זה לזה כ'רקמה אנושית אחת חיה': 'הֱיוֹת אֵלּוּ לָאֵלּוּ כְּיָד לְיָד… יָד כְּמוֹ לַגּוּף תִּהְיוּ זֶה לָזֶה'.

קריאה זו יפה היא לכל עת, ובייחוד לימים רוויי אי ודאות וחשש מפני הבאות כ'ימי הקורונה' של אביב תש"ף. יפות במיוחד לעת הזו, ומעוררות השראה ותקווה, הן אף מלותיו של יניי בפיוט הבא מאותה קדושתא. האל מתואר כאן בשפעת תארים כמי שבידו לחנון את בריותיו, להושיע אותן ממצוקותיהן ולזקוף את קומתן ('נוֹתֵן יָד לְדַכִּים / תִּלּוּי רֹאשׁ לָרָשִׁים') – אם אך תשכלנה לדבוק בו, ללכת בדרכיו ולצפות לישועתו:

מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר / וּמַחְשִׁיךְ וּמֵאִיר / מַעֲלֶה וּמוֹרִיד / מַשְׁפִּיל וּמֵרִים / תּוֹמֵךְ מָכִים / וּמַחֲזִיק מָטִים / עוֹנֶה לַעֲנִיִּים / אָב לָאֶבְיוֹנִים / מַדְלֶה דַלִּים / מְסוֹכֵך מִסְכֵּנִים / נוֹתֵן יָד לְדַכִּים / תִּלּוּי רֹאשׁ לָרָשִׁים / אוֹהֵב גֵּרִים / וְחוֹנֵן תּוֹשָׁבִים / אִם עָדָיו שָׁבִים / וּבְצִלּוֹ יוֹשְׁבִים / וּבְתֻמָּם מַחֲזִיקִים / מְקַוִּים וּמְחַכִּים / מְחַלִּים, מְצַפִּים / לְיִשְׁעָךְ, קָדוֹשׁ

1. ראו: צ"מ רבינוביץ, מחזור פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים (א-ב), ירושלים ותל-אביב תשמ"ה-תשמ"ז, כרך א, עמ' 473-478.

2. לניתוח ספרותי מפורט של פיוט זה ראו: שולמית אליצור, שירהּ של פרשה, ירושלים תשנ"ט, עמ' 205-208.

ד"ר יהושע גרנט חוקר ומרצה בחוג לספרות עברית, האוניברסיטה העברית בירושלים


"ושבתה הארץ שבת לה" – שתהיה הארץ בטלה מכל מלאכת אדם בשנה השביעית… 'ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ'… לכך ציוותה התורה מצוה זו, שיהיו כל מיני הממשלה ואדנות שבתחתונים בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם בלבו כי אין עיקר האדנות והממשלה, אלא לאדון הכל ברוך הוא.

(רבינו בחיי ויקרא כה , ב)

השמיטה כחוויה שוויונית המעודדת שלום

'מקץ שבע שנים': כי שנת השמטה גורם גם כן ההקהל והשלום על ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית וזה בלי ספק סיבת השלום כי כל דברי ריבות נמשכין ממדת שלי שלי זה אומר כולה שלי, וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית כי ב'קום ועשה' אין הכל שווים, אבל ב'שב ואל תעשה' הכל שוין, וזה באמת ענין השלום…

(כלי יקר דברים לא, יב)

קדושה בחיים קשורה לברית ולזיכרון, לא לאבנים מתות.

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, אֲנִי ה'.

(ויקרא כו, א-ב) 

"ומקדשי תיראו" – שנת היובל, כי כן כתוב "קֹדש תהיה לכם".

(אבן עזרא שם, שם)

הסמל המזכיר את השגחתי בכל מקום הוא "שבתותי"; והמקום המקדש את כל חייכם, למען תשרה שכינתי ביניכם, הוא "מקדשי" – מקדש תורתי. ולפיכך: "את שבתֹתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'".

לא בפסל ובמצבה, אלא בשבתות ה' נסמל את הנהגת ה'. שבתות ה' הן שבת בראשית ושבתות הארץ – שבת, שמיטה ויובל. הן מעצבות על ידי רעיון ה' את כל חיינו כבני אדם וכאזרחים; והן מראות את כניעתנו לה' על ידי מעשים גדולים של הקרבה והודאה. ובשתות ה' – במשמעות מורחבת – כוללת גם את מועדי ה'. הללו הם זמני היוועדות, הבאים להזכיר את הנהגת ה'. כל אלה שבתות ה' הן לנו אות, ברית ומועד; הן לא חוטבו מן האבן המתה, אלא הן סמלי הכרה, ברית וזיכרון, הארוגים מן החומר החי של מעשינו. הן מזכירות את הנהגת ה' – לא כשהיא לעצמה – אלא בהשפעתה המעצבת את מעשינו. בהכנעה ובהקדשה של כל חיינו הן מחברות "ומועידות" אותנו אל ה'

(הרש"ר הירש שם, שם)

'ואבן משכית לא תתנו בארצכם' – במה דברים אמורים? בשאר הארצות, אבל במקדש מותר להשתחוות על האבנים, שנאמר 'בארצכם' – בארצכם אי אתם משתחווים על האבנים, אבל אתם משתחווים על האבנים המפוצלות במקדש. ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלאות בבתי כנסיות הרצופות באבנים או מיני קש ותבן, להבדיל בין פניהם ובין האבנים, ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן, הולך למקום אחר ומשתחווה או שוחה על צדו ומטה, כדי שלא ידביק פניו באבן.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים ו, ז)

'והתהלכתי בתוככם'

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם.

(ויקרא כו; ג,יב)

אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני? תלמוד לומר: 'והייתי לכם לאלהים.'

(רש"י ויקרא כו , יב)

מצד אחד: "ונתתי משכני בתוככם" – דבר המעיד על משהו סטטי קבוע ועומד, ומאידך: "והתהלכתי בתוככם" – ביטוי שיש בו מן הדינאמיות, ועל זה אומר רבנו עובדיה ספורנו, הפרשן מתקופת הרנסנס, דברים מעניינים, שמשמעותם אקטואלית ממש לימינו וכדאי שנהרהר בהם.

ספורנו עומד על כך שהתורה נקטה בלשון 'והתהלכתי בתוככם' ולא אמרה 'והלכתי בתוככם', ועל כך הוא מוסיף:

"עניין המתהלך הוא ההולך אנה ואנה לא אל מקום אחד בלבד; אמר אם כן אתהלך בתוככם, כי לא אל מקום אחד בלבד ירד שפע הכבוד כמו שהיה במשכן ובמקדש, כאומרו: 'השמים כסאי והארץ הדום רגלי…ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי'."

זוהי אם כן המשמעות של המונח להתהלך, כלומר אין מקום מסוים שהוא קדוש, והתורה איננה טריטוריאלית, ודבר זה צריך להיאמר נגד הפטישיזציה (הערצה אלילית) של הארץ וכאילו התורה נועדה לארץ, כאשר למעשה ההֵפך הוא הנכון, והארץ היא שנועדה לקיום התורה.

 (י.ליבוביץ: 7 שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 598)

גדול השלום

אמר רבי יהושע בן לוי: גדול הוא השלום, שהשלום לארץ כשאור לעיסה, אלמלא שנתן הקדוש ברוך הוא שלום בארץ, היתה החרב משכלת והחיה משכלת את האדם. מה טעם, דכתיב: "ונתתי שלום בארץ" – ואין ארץ אלא ארץ ישראל.

(מסכת דרך ארץ זוטא, פרק השלום א)

שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום, אין כלום? תלמוד לומר: 'ונתתי שלום בארץ' – מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר: 'עושה שלום ובורא רע' – מגיד שהשלום שקול כנגד הכל.

(ספרא בחוקותי, א)

"ונתתי שלום בארץ" – מוסיף הכתוב לבאר איך תשבו בטח, שהרי אף על גב שלא יהיו נצרכים לצאת מן הארץ בשביל פרנסה, מכל מקום אין בזה ראיה שלא יהיו נצרכים להתהלך ממקום למקום בשביל שמירת הארץ, על זה אמר הכתוב דלא בשביל מלחמת התושבים עצמם, שיהיה שלום בארץ, ולא בשביל מלחמת אומות העולם… "וחרב לא תעבור בארצכם" – לא תהיו רגילים להשתמש בחרב.

(העמק דבר ויקרא כו, ו)

דיני התורה נועדו לעיצוב אדם מוסרי יותר, פן יגרר אחרי יצרו הרע

…יראה לי שזה שאמר הכתוב "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" כענין שאמר "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו", ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואע"פ שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו. אמרה תורה אם פדה לעצמו, יוסיף חומש וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וקנסו אם החליף, ואמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש".

 וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו, ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים. וכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך.

 (משנה תורה לרמב"ם הלכות תמורה ד, יג)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.