בהעלתך תשפ"א, גיליון 1202

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו:

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.

 (במדבר ח' , א'-ב)

איור: הרי לנגבהיים

יאירו שבעת הנרות כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי, שהוא עיקר המנורה, ושכן ראוי שכוונת המימינים העוסקים בחיי עולם והמשמאלים העוסקים בחיי שעה העוזרים למימינים, כאמרם 'אלמלי עלייא לא מתקיימי אתכליא' (אלמלא העלים, לא יתקיימו האשכולות) (חולין צב, א) תהיה להפיק רצון האל יתברך באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדו, כמו שקיבלו עליהם כאשר העיד באמרו 'ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה' כלומר בין כולנו נשלים כוונתו.

(ספורנו שם, שם)

יאירו שבעת הנרות. משום שבתורה שבעל פה נכלל שבע חכמות שבלי ידיעה בכל החכמות אי אפשר לבוא לכמה עיקרי תורה. כמו שיעורי כלאים ועוקצין וקידוש החודש ועוד הרבה עניני שיעורים. וכל החכמות באו לשמש ולבאר אזהרות תורה שבכתב. וגם מי שיש לו עיניים מוצא כל החכמות מרומז בתורה שבכתב. כמו שמצא ר׳ יהושע 'לכמה נחש מוליד' כדאיתא בבכורות פ״א. וכן כל פרטי המוסרים מרומז בתורה (כמו שכתבנו בקדמת העמק השני בביאור מה שאמרו חז״ל 'אילו זכו ישראל, לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה כו׳) והיינו שהזהיר הקב״ה שיהיו מאירים כוח כל החוכמות לפני המנורה שהוא נגד עיקר התורה. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ל״ז י״ט.

(העמק דבר שם, שם)


"עשה לך שתי חצוצרות כסף": על ממלכה ואמונה

צחי סלייטר

עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת.

פרשת בהעלותך חותמת את החטיבה הראשונה של ספר במדבר, חטיבה העוסקת בסדרי המחנה של בני ישראל. המחנה הוא צורת הקיום המדיני הראשונה בתולדות עמנו, מעין ממלכה ניידת החוסה בצילו של הקב"ה. רגע לפני מסע המחנות מופיעה מצוות חצוצרות הכסף, שהחגיגיות הטקסית שלה הפכה בידי חז"ל לסמל הקיום המדיני ולפתח לדון ביחסים שבין אמונה וממלכה. וכך אנחנו מוצאים במדרש רבה על פרשתנו: "'עשה לך שתי חצוצרות כסף' שיהיו תוקעין לפניך כמלך. 'עשה לך', משלך; 'עשה לך', לך אתה עושה ולא לאחר; אתה משתמש בהן ואין אחר משתמש בהן. תדע לך שהרי יהושע תלמידו של משה לא נשתמש בהן אלא בשופרות כשבא להלחם ביריחו… הוי 'עשה לך שתי חצוצרות כסף', לך אתה עושה ואין אחר משתמש בהן". (במדבר רבה טו, טו). למשה רבנו ניתנו גינוני המלכות, כמביא דבר אלוהים אל עמו. אבל יש להיזהר מלהעביר גינונים אלה בירושה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד, י).

מאז הקיום האידיאלי במדבר ועד תקופת חז"ל עברו היחסים בין ממלכה לאמונה תהפוכות לא מעטות. תחילתם בקיום אידיאלי, שבו הממלכה מונהגת בהשראת שכינה ישירה. משה רבינו תיווך את ההנהגה האלוהית, בתפקיד שהאתגרים שליוו אותו עומדים במרכז ספר במדבר. אחרי שהתיישבו בארץ ביקשו בני ישראל מודל אחר ותבעו: "מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ, כְּכָל הַגּוֹיִם" (שמואל א, ח, יט-כ). מאז הלכו הממלכה והאמונה והתרחקו זו מזו. ספרי הנביאים רצופים במתח בין סמכות המלך ובין הסמכות האלוהית המובאת בפי נביאיו, מתח המביא בסופו של דבר לחורבן בית המקדש וליציאה לגלות. שם מתגלה מתח גדול עוד יותר והאמונה היהודית נתקלת בשליטים זרים ובמלכים העובדים אלוהים אחרים. מה שהתחיל במדבר כמחנה שבטי בצל אלוהים, הפך לאומה ללא ממלכה שחותרת לעצמאות אמונית מעוצמתם הפוליטית של שליטים זרים.

גם במצב גלותי זה דן המדרש על פרשתנו: "'עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף' זה שאמר הכתוב (משלי כד, כא): 'יְרָא אֶת ה' בְּנִי וָמֶלֶךְ' […] מהו 'וָמֶלֶךְ' יכול אם יאמר לך המלך לך עבוד עבודת כוכבים שתשמע לו ת"ל 'ירא את ה" כך מצינו לנבוכדנצר שאמר לחנניה מישאל ועזריה לעבוד עבודת כוכבים ולא שמעו לו אמרו לו (דניאל ג, יח): 'לֵאלָהָיִךְ לָא אִיתַנָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא נִסְגֻּד' [לאלוהיך אין אנחנו עובדים ולצלם הזהב שהקמת לא נסגוד]. אמר להם נבוכדנצר […] לא כך אמר לכם הקב"ה שתשמעו למלכות כל מה שהיא אומרת לכם שנאמר (קהלת ח, ב): 'אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים' אמרו לו מלך אתה עלינו למסים ולארנוניות אבל לעבוד עבודת כוכבים, נבוכדנצר, את וכלב שווים" (במדבר רבה, טו, יד). אל מול השלטון הזר מציג המדרש תודעה מפוצלת: היהודי המאמין מרכין את ראשו לשליט "למיסים ולארנוניות", כלומר לעניינים הארציים הדרושים לקיום השלטון. אבל "לעבוד עבודת כוכבים", לעניינים שברוח, אין הוא מכיר בסמכותו כלל: אתה וכלב שווים.

הפיצול הזה בין המלוכה לאמונה ליווה את עם ישראל לאורך אלפי שנים של גלות. את המיסים שהוטלו על ראשו הוא שילם, למרות שלעיתים קרובות היו אלה מיסים מפלים מהם היו פטורים שכניו הלא יהודים. על אמונתו לעומת זאת הוא הקפיד לשמור, לעיתים במחיר חייו. הוא הצליח לשמור על עצמאות עולמו שברוח ולשמר את אמונתו הייחודית. בעולם שלנו עשוי הפיצול הזה להיראות כדיכוי. אולי היינו מייחלים לראות התאמה בין הממלכה לאמונה, לדעת שגם המיסים משרתים את השקפת עולמנו הדתית והמוסרית ובמובן זה היינו מוצאים חופש מדיכוי דתנו ועצמאות בפעילותנו הפוליטית. אבל הוגים שפעלו בראשית ימי הציונות הזהירו מפני הסכנות הכרוכות בחזרה זו אל הפוליטיקה הממלכתית. כך למשל הזהיר הרב קוק כי "אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה" (אורות המלחמה, ג). במובן זה יש ברכה בכך שהאחריות הפוליטית ניטלה מידי היהודים "עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות" (שם). הזמן הזה הוא לדבריו "קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה" (שם).

הוגה אחר בן אותה תקופה, הרב אהרון שמואל תמרת, לא היה כל כך אופטימי. לדעתו הפיצול הזה, שמאפיין את ימי הגלות, תרם רבות לפיתוח חירות הרוח היהודית, שהיא החירות האמתית אליה צריך לשאוף. חירות זו, אותה הוא מכנה "חרות הצלם האלוהי שבאדם", אינה מקפידה רק על עבודה זרה. היא מתמרדת גם נגד תביעתו של שלטון אנושי להשתתף בפעילותו האלימה:

"החרות של הצלם האלהי אינה מקפדת כל־כך על האקספלואטציה [הניצול] של הגוף, כמו על האקספלואטציה של הנשמה. הצלם־האלהי אינו נרתע בהעמיד אותו המאנס לעבוד עבודת פרך אלא בשעה שיעמידהו לעבוד עבודה זרה… הצלם־האלהי אינו נעלב, כשהמאנס אונסהו לשאת אבנים אל גג איזו חומה – אלא כשיאנסהו לזרוק אבנים על איזה קודקוד… כי לחרות הנפש, שהיא דבר מונח בידי בעל הנפש עצמו, לא יאות כלל הנפנוף בחרב, הפעולה שהיא מציגה את הענין שאודותו ילחמו בתור דבר שהוא מונח בחוץ וצריך לגורפהו משם על ידי החרב. חרות זו, חרות הנפש, היא החרות המוחלטת; והיא גם החרות המתקימת" (כנסת ישראל ומלחמות הגוים, עמ' 114-113).

הרב תמרת, שהיה תומך נלהב של הציונות לפני שהפך לאחד ממתנגדיה החריפים ביותר, הזהיר שהמרדף אחרי עוצמה מדינית סופו שיוביל לאיבוד הירושה המוסרית והדתית שצבר עם ישראל לאורך שנות הגלות. סופו של מרדף זה הוא בלבול שני סוגי החירות והעלאה על נס את החירות המדינית, חירות הנקנית באלימות ואי אפשר להמשיך ולקיימה ללא אלימות מתמשכת. חירות זו, המעדיפה כוח פוליטי על פני עוצמה מוסרית, מחליפה את המוסר היהודי בעבודת האלילים של המדינה. "בכבודו של אלילם הזה יתימרו", כתב הרב תמרת, "ועליו יתלו כל גאותם ויהירותם המה, מבלי ראות ומבלי התבונן שאליל גאותם זה יהפוך את התושב הפרטי לעבד נרצע ומדוכא תחת רגלי כמריו בעת שלום ולשה־טבחה בעת מלחמה" (שם, עמ' 67). ה"אליל" הזה, כך הזהיר, סופו שיהפוך את יוצרות האמונה הדתית ויהפוך את התורה לכלי לביצור עוצמה פוליטית ולהצדקת שימוש בכוח, במקום לעידון מוסרי ולהשכנת שלום.

על יסודות אלה פסל הרב תמרת את התנועה הציונית כולה. הוגים אחרים, כמו הרב אברהם חן, חשבו שניתן ליצור מדינה יהודית שתתקיים על עקרונות שונים, עקרונות המשמרים את המורשת המוסרית של הגלות. תהיה אשר תהיה עמדתנו בנוגע לרעיונות אלה ולמדינת ישראל המודרנית, קשה להתעלם מהאזהרה של הרב תמרת ומהסכנה שנהיה אחר עוצמתה הפוליטית של הממלכה תפגע בטוהר האמונה הדתית ותהפוך אותה קרדום לחפור בה. אזהרה זו טמונה כבר בדברים ששמו חז"ל בפי הקב"ה למשה בנוגע לחצוצרות הכסף: "לך אתה עושה ולא לאחר". במשה רבנו התאחדו ההנהגה הרוחנית והפוליטית ולא קם בישראל כמשה עוד.

ד"ר צחי סלייטר הוא עמית מחקר במרכז הרמב"ם ללימודים מתקדמים באוניברסיטת המבורג. ספרו של הרב תמרת 'כנסת ישראל ומלחמות הגוים' יצא לאחרונה [בהוצאת בלימה] בעריכה משותפת שלו ושל ד"ר חיים רוטמן.


"זכרנו את הדגה": וכי יש בענין שהיו המצרים נותנים להם דגים בחינם? והלא כבר נאמר: 'ואתם לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם' (שמות ה')?! אם תבן לא היו נותנים להם בחינם, ודגים היו נותנים להם בחינם? ומה אני אומר "חינם"? חנם מן המצות.

(סיפרי בהעלותך פיסקא פז)

חיבת הארץ קשורה לחובות המוטלות על האדם החי בתוכה

ומזה הטעם היו האנשים שונאים את הארץ, לפי שהיו אבירי לבב הרחוקים מצדקה, לא היה להם חפץ ורצון לילך ממקום הפטור למקום החיוב ובפה מלא אמרו כן "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" (במדבר יא ה) ודרשו בספרי "חנם מן המצות" – וביאור הדבר שהיו אוכלים בלא תרומות ומעשרות, כי מטעם זה מנו שם את הקשואים ואת האבטיחים וכו', לפי שכל אלו פטורין מן המעשר בחוץ לארץ, אפילו מדרבנן ובארץ ישראל חייבים מדרבנן, …ומדקאמרו "חנם מן המצות" מכאן שהיתה עינם צרה בכהני ה', על כן שנאו את הארץ מקום החיוב, אבל הנשים של אותו דור צדקניות היו והיו אוהבים הצדקה הן מצות חלה המיוחדת לנשים ותלויה בארץ הן שאר תרומות ומעשרות, וזה שאמרו רז"ל (סוטה יא) "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו אבותינו ממצרים" – רצה לומר בזכותם יצאו ממקום הפטור למקום החיוב אשר אליו נכספה וגם כלתה נפשם, וכן אמרו רז"ל (ב"ב קיט) על בנות צלפחד שהיו צדקניות והיינו לפי שהיו אוהבים הצדקה, על כן אמרו "תנה לנו אחוזה"…

 (כלי יקר במדבר כו , סד)

הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם

קברות התאוה – יכול כך היה שמו מקודם, תלמוד לומר: 'כי שם קברו …' על שאירע נקרא ולא כן היה שמו מקודם, אבל אי אתה יודע מי היו אלו המרגילין את ישראל לידי עבירה, הרי הוא אומר 'והאספסף אשר בקרבו' – אלו הגרים המאוספין מכל מקום, רבי שמעון בן מנסיא אומר: אלו הזקנים שבהן, שנאמר 'אספה לי' – אם כן היו זקנים עושין קל וחומר לשאר כל אדם, כיוצא בו אתה אומר 'ויראו בני האלהים את בנות האדם' – מה היו בני הדיינין עושין היו אוחזין נשים מן השוק ומענין אותן, אם כך היו בני הדיינין עושין, קל וחומר לשאר כל אדם.

(ילקוט שמעוני בהעלותך רמז תשלב)

"כי ירחיב ה אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר" הורה שאין האדם הומה אחר התאות, כי אם מתוך הרחבה יתירה "ואין ארי נוהם כי אם מתוך קופה של בשר" (ברכות לב), לכך אמר "כי ירחיב ה' את גבולך" וזה יביאך לידי הסרת מסוה הבושה מעל פניך עד שתאמר בפה מלא אוכלה בשר ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן של זבחים והסבה לכל זה הוא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה' יש, עליו מורא מלכות שמים ביותר כמו שנאמר "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט כט) רצונו לומר מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים, אמנם כי ירחק ממך המקום גורם לך שרחוק ה מכליותיך, על-כן כל היום תתאוה תאוה, גם בוש לא תבוש מלומר אכלה בשר, הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו כאשר צויתיך, לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה .

(כלי יקר דברים יב, כ)

סבלנות, המתנה והתמודדות עם חוסר הוודאות כביטויים לאמונה

וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר. כֵּן יִהְיֶה תָמִיד – הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה. וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(במדבר ט, טו-יז)

הענן היה שבט הרועה, שרועה ישראל גילה בו לצאן מרעיתו היכן ומתי יחנו, מתי ולאן יסעו. וכמתואר כאן, לא היה אפשר לחזות מראש את רצונה ואת כוונתה של הנהגה זו. עתים חנייה ממושכת, עיתים חנייה של ימים ספורים בלבד; עיתים חנייה של לילה אחד, של יום ולילה, של יומיים, חודש או שנה… נראה שלא המאמצים של מסעות ארוכים, אלא בעיקר ההמתנה הסבלנית בחנייה ממושכת היא המובלטת כאן כניסיון לעם. אין הכתוב אומר דבר על משך זמן המסעות, אך הוא מזכיר פעמים אחדות את ההמתנה בשהייה ממושכת… נראה אפוא, שהכתוב מדגיש בעיקר את הסבלנות של המתנה וציפייה ממושכת. דבר זה מובן אם נזכור את המדבר הגדול והנורא, שלא הסביר פנים לעוברים בדרכיו, ונזכור בייחוד שהעם ידע יפה שמחוז חפצו לא היה במדבר אלא מחוצה לו, וכל שהייה באחר ממקומות המדבר רק הרחיקה אותו ממחוז חפצו המובטח… בתרגילים אלה קנו את מידת הכניעה השקטה והסבלנות המצפה באמונה שעתידים הם להיות זקוקים לה בנדודיהם ב"מדבר העמים" (יחזקאל כ, לה) במשך מאות רבות של שנות גלות, ועליה אמר הנביא: "אם יתמהמה, חכה-לו" (חבקוק ב, ג).

 (הרש"ר הירש במדבר ו, טז-כב)

"ותדבר מרים ואהרן במשה": המניעים ללשון הרע

ואם יהיה בחבריך מי שיש לו יתרון עליך בעבודת האל, ומעשהו טוב ממעשיך, והוא משתדל להתקרב אליו יותר ממך, יסיתך היצר בו, ויאמר לך: כל אשר ייראה מהשתדלות זולתך בעבודה הוא חסרון נראה ממך, ולולא הוא, היית נראה בעיני בני אדם צדיק מכל בני דורך; השיא עליו, קנא בו ושטום אותו, וחקור על מומיו וגנותו וארוב למכשוליו, ואם תוכל להוציא עליו דיבת שקר כדי להפחית שמו אצל בני אדם, עשה! אז תשיב עליו: ואיך אמאס מי שאהבו האלוהים ואגנה מי ששיבחו הבורא…?

(מתוך "חובות הלבבות" לרבי בחיי אבן פקודה, שער ייחוד המעשה, פרק ה')

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.