בהעלתך תש"ף, גיליון 1155

וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה', וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם, וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה…

(במדבר י"א, ל"א)

איור: הרי לנגבהיים

ויגז שלוים מן הים – לא שנבראו עתה בעבורם ואין בדבר חידוש מטבעו של עולם ועוד שכבר היה להם כן ולא חדש להם עתה אלא שהיו שלוים רבים מאד.

(הטור הארוך שם, שם)

ויגז ב' במסורה: 'ויגז שלוים' ואידך 'ויגז ראשו' באיוב, וזהו הוא שיא במדרש: יותר ממשה שהרג בהם השליו ע"י אכילה הרג בהם, ע"י ירידה ונפילה שנפל על ראשם, כשם שנאמר באיוב 'ויגז ראשו' והיה מתאבל על בניו שנפל עליהם הבית, כך בכאן היו מתאבלים על אותם שמתו מנפילת השליו: כתיב שלוים, וקרי סלוים; שלוים לצדיקים וסלוים לרשעים שהיה להם כקוצים.

 (בעל הטורים שם, שם)

ושכר גדול למשמש לאורחים ע"י עצמו, כמו שמצינו באברהם במה שעשה למלאכים אפילו שנדמו לו כערביים. כדגרסינן במציעא פרק השוכר את הפועלים (דף פו, ע"ב( אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים בעצמו, עשה הקב"ה לבניו בעצמו. וכל מה שעשה להם ע"י שליח, עשה הקב"ה לבניו ע"י שליח (בראשית יח, ז) 'ואל הבקר רץ אברהם' (במדבר יא, לא) 'ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים' (בראשית יח, ח) 'ויקח חמאה וחלב'(שמות טז, ד) 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים'. (בראשית יח, ח) 'והוא עומד עליהם וגומר' (שמות יז, ו) 'הנני עומד לפניך על הצור' (בראשית יח, טז) 'ואברהם הולך עמם לשלחם' (שמות יג, כא) 'וה' הולך לפניהם יומם'.

 (שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת פסחים, נר מצוה קע״א)


על חשיבותו של האחר

משה מאיר

בפרשתנו מופיעה פרשה קטנה, עמומה ומסתורית:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה: 'נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה', אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם. לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל'. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'לֹא אֵלֵךְ, כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ'.וַיֹּאמֶר: אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ, כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ, וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ, וְהֵטַבְנוּ לָךְ'. (במדבר י' כ"ט-ל"ב)

שלוש שאלות עולות למקרא הפסוקים האלה: א. מיהו 'חובב בן רעואל חותן משה'? הרי אנחנו יודעים שיתרו הוא חותן משה? ב. מה פשר הביטוי 'והיית לנו לעינים'? האם הבקשה היא שיהיה מורה דרך? והרי – על פי המסופר בתורה – עמוד האש והענן ממלאים תפקיד זה? ג. חובב מסרב לבקשת משה, משה חוזר ומפציר בו. האם בסופו של דבר הוא נענה לו או לא?

אפשר לומר שחובב הוא חותן משה, ואפשר לומר שרעואל הוא חותן משה. אם חובב הוא חותן משה, הרי או שזה סיפור שונה מהסיפור בספר שמות בו יתרו הוא חותן משה, או שחובב הוא יתרו. אם חובב הוא יתרו, מה הוא עושה במדבר עם ישראל? הרי על פי הסיפור בספר שמות יתרו שב למקומו? [שמות י"ח כ"ז]. אם רעואל הוא חותן משה, הרי שהקושיה גוברת. מה יתרונו של הגיס חובב? מדוע משה רוצה שיישאר איתם? יש שפירשו ש'חותן' כאן איננו אבי אשתו, אלא 'מחותן', ומדובר באח של ציפורה. אם כך, שוב נפתחות כמה פרשנויות, והדמות נותרת נעלמת ומסתורית. נראה שהתורה בחרה בתיאור עמום, המשרה על הקורא אי וודאות רוטטת.

אדלג לרגע על השאלה השנייה, אפנה לשלישית. התורה השאירה את השאלה פתוחה. יש אפשרות אחת שחובב נענה בחיוב לבקשה החוזרת של משה, יש אפשרות שנייה שהוא שב וסירב. כשם שביחס לזיהוי של חובב יש עמימות וחוסר וודאות, כך גם ביחס לעלילה. יש שתי אפשרויות, ואי אפשר להכריע ביניהן.

מכאן נחזור לשאלה השניה. לא נראה לי שהכוונה בבית 'והיית לנו לעיניים' היא והיית לנו מורה דרך. הפסוק מזכיר לי פסוק אחר, המורה על היחס בין אהרון ובין משה:

וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים. (שמות ד' ט"ז)

אפשר לומר שהמושג 'פה' כאן הוא דימוי, הוא מסמן את הדובר. אהרון יהיה הדובר של משה. אבל אפשר לומר, כי המובן המדויק של המטפורה הוא שלמשה יהיו שני פיות: הפה האחד שלו, הפה השני של אהרון. יש פער בין שני הפיות, הראשון מגמגם והשני רהוט. הפער הזה, יוצר את החשיבות של קיום הפה השני. על משקל זה: מה שברור ביחס לחובב, שהוא אחר, איננו מבני ישראל. הוא רואה את המציאות קצת אחרת מהם. האחרות הזאת, המעטה, היא המשאב עבור ישראל. כשיש מישהו שרואה את המציאות קצת אחרת ממך, הוא המאפשר לך לא להתקבע בנקודת המבט והראות שלך. שני המבטים יוצרים קצת טשטוש, אי בהירות, מבט אחד הוא פשוט וצלול יותר. אבל הריבוי המטשטש מחייב התבוננות וחשיבה – וזה יתרון גדול. הדמות המטושטשת – חובב, שסיפורה מטושטש – האם נשאר או לא – מהווה עין אחרת המטשטשת את המבט של ישראל ומשה, מכריחה אותם לחשוב. כך אפשר לבאר גם עוד ביטוי שבתורה:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: 'לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ'. וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּ חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ'. (בראשית ב' י"ח-כ')

הביטוי 'עזר כנגדו' מכיל סתירה, אם 'עזר' – לא 'כנגדו', ואם 'כנגדו' – לא 'עזר'. רש"י בעקבות החכמים מפצל את הביטוי ומורה: 'זכה – עזר, לא זכה – כנגדו'. אפשר להחזיק את שני קצות הסותר, להורות כי היות החברה או החבר 'כנגדו', מבקרים ומורים על אפשרויות אחרות, היא היות ה'עזר'. גם את האפשרות השנייה אפשר להבין באחת משתי דרכים. הן תתבארנה בסיפור החבֵרות הגדול שבתלמוד:

יום אחד, היה רבי יוחנן שוחה בירדן. ראה אותו ריש לקיש [שבאותה העת היה ראש הגזלנים] וקפץ לירדן אחריו. אמר לו רבי יוחנן לריש לקיש: 'חילך לאורייתא!' אמר לו ריש לקיש לרבי יוחנן: 'יופייך לנשים!' אמר לו רבי יוחנן: 'אם חזרת בך, אתן לך את אחותי שהיא יפה ממני.' קיבל עליו ריש לקיש. רצה ריש לקיש לחזור לגדה ולהביא בגדיו – ולא הצליח לחזור [שכשקיבל עליו עול תורה – תשש כוחו (רש"י)]. לימד רבי יוחנן את ריש לקיש מקרא ומשנה, ועשאו אדם גדול. יום אחד חלקו בבית המדרש: 'הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה? משעת גמר מלאכתן. ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אומר: משיצרפם בכבשן, ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים. אמר רבי יוחנן לריש לקיש: ליסטים [שודד] מבין בליסטיות [כלי הנשק ששמשו אותו]. אמר לו: 'ומה הועלת לי? שם – בליסטיות – קראו לי 'רבי', וכאן – בבית המדרש – קוראים לי 'רבי'. אמר לו רבי יוחנן: 'הועלתי לך בכך שקרבתי אותך לשכינה'. חלשה דעתו של רבי יוחנן [מהמריבה] נחלש ריש לקיש וחלה.

…נחה נפשו של ריש לקיש [מת]. והיה מצטער רבי יוחנן אחריו מאוד. אמרו חכמים: 'מי ילך ליישב את דעתו של רבי יוחנן? ילך רבי אלעזר בן פדת, שמחדודות שמועותיו'. הלך רבי אלעזר בן פדת וישב לפני רבי יוחנן. כל דבר שאמר רבי יוחנן אמר לו רבי אלעזר בן פדת: 'יש ברייתא שמסייעת לך'. אמר רבי יוחנן לרבי אלעזר בן פדת: 'אתה כמו בר לקיש?! בר לקיש, שאמרתי דבר, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות ואני פירקתי לו עשרים וארבעה פירוקים [פירוק – סוג של תירוץ המפרק את הקושיה מעיקרה] וממילא רווחה השמועה, ואתה אומר 'יש ברייתא שמסייעת לך'?! האם אינני יודע שאמרתי דבר טוב?!' היה רבי יוחנן הולך וקורע את בגדיו בוכה ואומר: 'איפה אתה בר לקיש?! איפה אתה בר לקיש?!' צרח רבי יוחנן עד שיצאה דעתו. ביקשו חכמים רחמים עליו ונחה נפשו. (בבא מציעא פ"ד ע"א)

רבי יוחנן וריש לקיש, יצרו ביניהם זיקת חברותא ייחודית. לא כזאת המכילה ומסייעת לאחר, אלא המתקיפה ומפרקת. רבי יוחנן חושב, שרק לזיקה כזאת יש משמעות. יש לו מספיק ביטחון עצמי, הוא לא זקוק לסיוע מהחברותא שלו. ההתקפה, הקושיה והפירוק, גורמים לרווח את השמועה. לרווח – לאפשר חשיבה משוחררת הבוחנת את החלופות. זאת נקודת מבט אחת על הסוגיה. אך אפשר להתבונן בה, מנקודת מבט נוספת. ריש לקיש השודד, מביא התבוננות מסוג אחר וחדש לבית המדרש. זה לא רק הידע בתהליכי יצור כלי נשק. זאת תמונת עולם לוחמנית, חותרת לחיכוך. עשרים וארבע הקושיות הן רק התולדה של האחרות, של המבט האחר, הראייה השונה. ואלה גם שתי האפשרויות להבנת הביטוי 'עזר כנגדו': האחת – ההתנגדות, היא העוזרת. הביקורת, הבלימה, ההובלה לכיוונים אחרים. השנייה – השונות היא השורש, ההתנגדות – תולדה שלה. השונות יוצרת 'עיניים' אחרות, מהן מה שלי ברור לאחר הוא מוקשה. מהשונות נוצרת ההפריה ההדדית. כך כותבת המשוררת זלדה, על העזר כנגדה:

כאשר היית פה

כַּאֲשֶׁר הָיִיתָ פֹּה וּמַבָּטְךָ הַחוּם מֵגֵן עָלַי

וּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ נוֹגְעוֹת

פֶּתַע

כָּנָף אֶל כָּנָף.

כַּאֲשֶׁר הָיִיתָ עִמָּדִי

בְּתוֹךְ הַדְּבָרִים הַחוֹלְפִים

הָיוּ הַקִּירוֹת בְּנֵי בַּיִת קְשִׁישִׁים

שֶׁסִּפְּרוּ מַעֲשִׂיוֹת עַתִּיקוֹת

בָּעֶרֶב

כַּאֲשֶׁר שָׁתִינוּ תֵּה.

עַכְשָׁו הַקִּירוֹת אֵינָם מַחֲסֶה

הֵם הִסְתַּגְּרוּ בִּשְׁתִיקָתָם

וְלֹא יַשְׁגִּיחוּ בְּנָפְלִי

עַכְשָׁו הַקִּירוֹת סִיד וָמֶלֶט

יְסוֹד זָר

חֹמֶר לֹא עוֹנֶה כַּמָּוֶת.

המבט של אחר החבר מגן, בכך שהוא אחר. הוא לא נותן למשוררת להיות שבויה במבט שלה, כנפיו נוגעות בכנפי מבטה. לכן הבית רוטט, חי, קירותיו מספרים סיפורים. בגלגל השונות שלא נותנת לשקוע לסיפור אחד, סטאטי, שהוא חומר לא עונה, כמוות.

אם יסכים חובב להיות לעיניים, בצד עיניו של משה, הרי שדמותו הרוטטת האחרת, הזרה, תחייה את המציאות כפי שרואה אותה משה. זה כוחו של האחר.

משה מאיר. מחנך, מנחה קבוצות בית מדרש. דר' למחשבת ישראל. ספרו "שניים יחדיו", פילוסופיה דתית-חילונית חדשה יצא לאור לפני כשש שנים בהוצאת מאגנס.


המן כביטוי לאמונה ולחסד

היה רבי שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומכסה, לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושניים להם אוכלי תרומה.

(מכילתא בשלח מסכת דויסע פרשה ב)

ועל-כן לא נתנה התורה כי אם לאוכלי המן, כי זה הדרך אשר דורכים בו כל העוסקים בתורת ה' המואסים המותרות, אשר סופם לרִימה, חוץ ממה שהותירו ליום השבת 'לא הבאיש ורמה לא היתה בו' כי זה מופת על מה שהאדם מותיר מן מאכלו ליום שכולו שבת לעולם הבא, על-ידי שמאכיל מלחמו לרעבים זה הדבר הקיים נצחי ולא הבאיש ודי רמז כזה ליראי ה' וחושבי שמו ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו לאחריתם ולהערה זו צוה ה' להניח צנצנת המן למשמרת לפני העדות מקום הלוחות להודיע שלא נתנו עדות הלוחות כי אם לאוכלי המן.

(כלי יקר שמות טז , יח)

…וזה טעם השמיטה לדעתי, דמורה לנו שמזון הזה מתבואת הארץ הוא ממש כמו המן, ולכך כמו במן 'וביום השביעי שבת לא יהיה בו' (שמות טז, כו). ככה בשדה דוגמא לזה 'ובשנה השביעית לא יהיה בו',דביום השביעי אי אפשר, דהרי התבואה עומדת בקמותיה עידן עידנים, כנ"ל בטעם השמיטה.

(ישמח משה ח"ב לה, ב)

מיהו "אספסוף"?

מהו 'והאספסוף'? רבי שמעון בר אבא ורבי שמעון בן מנסיא – אחד מהן אומר: אלו הגרים שעלו עמהן ממצרים ונאספין עמהם, שנאמר (שמות יב) 'וגם ערב רב עלה אתם'. ואחד מהן אומר: והאספסוף אלו סנהדרין, שנאמר (במדבר יא) 'אספה לי שבעים איש' מה כתיב שם? (שם) 'ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה' – בקוצים שבמחנה, ומנין שאותן זקנים שעלו להר סיני נשרפו? שנאמר (תהלים קו) 'ותבער אש בעדתם' ואין עדה אלא סנהדרין, שנאמר (במדבר טו) 'והיה אם מעיני העדה נעשתה'.

(במדבר רבה פרשה טו)

"והאיש משה ענו מאד"

'ומשה נגש אל הערפל' גרם לו ענותנותו, שנאמר 'והאיש משה ענו מאד'. מגיד הכתוב שכל מי שהוא עניו סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, שנאמר 'כה אמר יי רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו וגו'. ואומר 'רוח ה' עלי'. ואומר 'ואת כל אלה ידי עשתה' ואומר 'זבחי אלהים רוח נשברה'. וכל שהוא גבה לב גורם לטמא את הארץ ולסלק את השכינה, שנאמר 'גבה עינים ורחב לב אותו לא אוכל'. וכל גבהי לבב קרואים תועבה, שנאמר 'תועבת יי כל גבה לב'. עבודה זרה קרויה תועבה, שנאמר 'ולא תביא תועבה אל ביתיך'. כשם שעבודה זרה מטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה. ומשה נגש אל הערפל לפנים מג' מחיצות, חשך וענן וערפל. חשך מבחוץ, ענן מבפנים, ערפל לפני לפנים, שנאמר ומשה נגש אל הערפל.

(מכילתא יתרו מסכת דבחדש פרשה ט)

"וטהרת אותם" – עבודת הקודש עלולה להכשיל ודורשת זהירות.

חזר להזהיר על הטהרה, כי מעלת עבודת הקודש כשם שהיא מגביה לב האדם בדרכי ה', כך יש להיזהר שלא תוסיף מכשול על ידי גאות על שארי בני אדם וחילול השם באיזו עבירה קלה, וגם כל הגדול מחברו יצרו גדול לעשות עבירות שאינם בשארי בני אדם, ונמצא הקריבה לקודשה גורם לטומאה, וכדבר חגי הנביא (ב, י"ג) "ואשר יקריבו שם טמא הוא"… וכמו שאירע באמת אחר כך לקֹרח ולבאים אחריו מבני לוי, שגדולתם היא הכשילתם, על כן באה אזהרה דלאחר שיעבדו את אוהל מועד, יהיו נזהרים בטהרה לפי ערכם.

(העמק דבר, במדבר ח, ט"ו)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.