בהעלתך תשע"ט, גיליון 1106

וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים

 וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם

(במדבר י"ב, ד)

איור: מרדכי בק

 

וכן לענין הטובה; מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר (שמות ב, ד) 'ותתצב אחותו מרחוק' – לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים במדבר שנאמר (במדבר יב, טו) 'והעם לא נסע עד האסף מרים'.

 (בבלי סוטה ט, ע"ב)

והעם לא נסע –זֶה הַכָּבוֹד חָלַק לָהּ הַמָּקוֹם בִּשְׁבִיל שָׁעָה אַחַת שֶׁנִּתְעַכְּבָה לְמֹשֶׁה כְּשֶׁהֻשְׁלַךְ לַיְאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב') "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק" וְגוֹ' (סוטה ט ע"א).

(רש"י שם, שם)

והעם לא נסע בפסוק ותתצב אחותו יש ז' תיבות לכך המתינה לה שכינה שבעת ימים.

(בעל הטורים שם, שם)

והעם לא נסע עד האסף מרים (במדבר יב, טו). וחלקו לה כבוד. יש ללמוד מכאן מי שרואה תלמיד חכם או צדיק מוכה ומעונה ומדולדל, ינהג בו כבוד ביותר, (משלי ג, יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח, ולא כמו שיש בדורות הללו בעונותינו הרבים, תלמיד חכם שהוא עני ודל, הוא שפל בעיני הבריות, ואוי להם מעלבונה של תורה. והירא דבר ה' ינהג בו כבוד ונזר ועטרה.

(שני לוחות הברית, תורה שבכתב, במדבר, נשא, בהעלותך, דרך חיים, בהעלותך י״א)

והנה מכל זה יוכל האדם להתבונן בקל וחומר, שהיום שכולנו כאזובי קיר לגבי מרים הנביאה, וגם ידוע לכל מהעונש הגדול המגיע עבור זה ממעשה מרים ומרגלים, אם לא ישמור את עצמו מלשון הרע, אפלו אם לא יהיה רק כעין מעשה מרים, ובפרט אם בכוונה ידבר את הלשון הרע כדי לגנות חברו ולביישו, בוודאי לא יהיה נקי מעונש הגדול של הצרעת או עונשים אחרים תמורתם (וכמו שכתוב לעיל שער א' פרק ה'), ולא יקיפו לו עד לאחר זמן. והשומע ומקיים תמיד לזכור באופן זה בוודאי יינצל מעוון זה:‏ וממילא יובן מכל זה, דצריך כל איש ישראל לידע פרטי דיני לשון הרע, כדי שידע ממה להזהר, דאם לא כן, מה תועיל לו זכירת מעשה מרים, אם היצר מפתהו שאין דיבור זה נכנס בכלל לשון הרע, או שעל איש כזה לא ציוותה התורה באיסור לשון הרע?!

 (ספר שמירת הלשון ח"א – שער התבונה – פרק יב)


 

מרים, הנביאה האמיצה

מרדכי בק

 אני מקדיש את דבריי לעילוי נשמתה של אביבה שפירה,

שהלכה לעולמה בחודש שעבר. יהי זכרה ברוך.

בפרשה שקראנו בשביעי של פסח, מוזכרת מרים בפעם הראשונה בשמה. עד כה היא הופיעה הוזכרה בשם אחר (לפי המדרש, שפרה ופועה היו יוכבד ומרים וחז"ל לא הכריעו מי מהן היא מרים), ואפילו כשהיא מצילה את משה התינוק, היא נקראת "אחותו". ברשימה של כל המשפחות והשבטים (שמות ו) היא איננה מוזכרת בכלל בין אחיה . רק כאן, בקריעת ים סוף, היא מופיעה כ"מרים הנביאה, אחות אהרון" שמובילה את הנשים "בתופים ובמחולת". אהרון אחיה והיא מופיעים שוב ביחד בפרשתינו , ובסדר דומה, כשהם מעבירים ביקורת על משה שהתחתן עם אישה כושית – מלכת כוש או ציפורה המידיינית – וכתוצאה מהביקורת, מרים מוכה בצרעת. הופעתה הנוספת והאחרונה של מרים, באה עם מותה בקדֵש (במדבר פרק כ).

לפי המסורת יש למרים כמה שמות אחרים כמו אפרת, אחרחל,חלאה, נערה, יריעות, ועזובה (דברי הימים). ואולי הופך מיגוון השמות הזה את זהותה למורכבת יותר, למוסתרת יותר. גם מעמדה האישי אינו ברור. יש האומרים שהיא נשארה רווקה – והם מציינים, כהוכחה לכך, שאין אזכור במקרא לצאצאיה.

אם כך פני הדברים, יש לשאול: למה מגיע לה גורל כל כך נורא? הרי, היא לא רק הצילה את העם כולו מהכחדה, אלא היא גם מופיעה כבעלת כוח גדול גם לאורך חייה. לפי 'תרגום מיכה' היא היתה המנהיגה וגם המורה של כל נשות ישראל. היא גם המבוגרת ביותר מבין שלושת האחים, שביחד הצילו את העם, ובכך הפכו להיות דוגמה של אחווה אמיתית לכל העם, וזאת בניגוד לאחים ברוב ספר בראשית. מקור מיסטי אחד אומר, שכשמתה מרים התחילו הגברים של בני ישראל לזנות עם בנות מדיין וכשמרים היתה בחיים , הם לא העיזו להיות כל כך קלי דעת (ילקוט ראובני).

איך ניתן להסביר את הפער בין חשיבותה של מרים לבין מספר המילים המועט המוקדש לה? אחד מההסברים האפשריים ניתן על ידי החוקרים שבשבילם מרים היא סמל – כמו הכוהנות המצריות, או אפילו האליליות, שאחד מאיפיוניהן היה מוסיקה ומחול. לפי הדעה הזאת, מופיעה מרים כאיום לדת שהפכה יותר ויותר להיות בשליטתם של הגברים. גם משה הוא חלק מהגל הזה. הוא מניף את המטה שלו על האלמנט שאותו מייצגת מרים – כלומר, על המים, ומאוחר יותר מכה משה את הצור, גם כדי להוציא ממנו מים.

העובדה שמרים היא מרדנית, מקבלת חיזוק בדברי חז"ל, כשהתנגדה לאביה, עמרם, שנכנע לגזר הדין האכזרי של פרעה. לפי מרים שהתווכחה עם אביה, רצה פרעה להרוג רק את הילדים הזכרים (כל הבן היילוד ליאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון), ואילו עמרם (לפי המדרש) ציווה על בני ישראל לגרש את נשותיהם, ובכך לוותר בעצם על כל הילדים, הן הזכרים והן הנקבות . עמרם אפילו נתן דוגמה אישית לכך, כשגירש את יוכבד אשתו, ובכך המריץ את העם לעשות כמוהו. חז"ל מצד אחד שיבחו את מרים בגלל ה"חוצפה הקדושה" שלה, אבל מצד שני הם רמזו שהיא עשתה משהו רע, והלכה רחוק מדי, ולכן היתה ראוייה לקבל עונש, ולכן היא גם נשארה רווקה (כאילו זה עונש!) – היא אף מפחידה את הרווקים הראויים. רש"י טוען ,שהיא נשארה רווקה משום שהיא נראתה חולה, והרב שטיינזלץ אומר שהיא לא היתה יפה, ולכן נותרה רווקה (סוטה יב, ע"א), אולם יש דיעה האומרת שבגלל מסירות הנפש של כלב בן יפונה, שנשא אותה לאישה, לשם שמים, היא לא נשארה רווקה. כך כלב הוסיף את מרים לאשתו הראשונה, הלא היא בת פרעה, עוד אישה מרדנית, שמרדה באביה! אבל הנישואין של מרים היו טובים לה, והשפיעו על המראה שלה עד כדי כך שהיא עורררה קנאה רבה בין הנשים. הצפרדע הפכה להיות נסיכה.

 כשהגיע העונש – הצרעת המבישה, שממנה סבלה גם בת פרעה לפני שהיא נגעה בתינוק משה, או בתיבת הגומא בה שכב, אף מעט האמפתיה שזכתה לה מרים מהנשים עד כה, הייתה כלא הייתה, ומאז לא עמדו הנשים להגן עליה. מותה של מרים נזכר אמנם, אבל אין אזכור של האבלות עליה.

דעה אחרת אומרת שמרים שהיא סמל למים ולחיות. היא עזרה לחנך את משה וכן ילדים עזובים אחרים (שמות רבה), ואולי תחת המשטר המדכא של פרעה, כדאי היה להסתיר את שמה האמיתי. היא עומדת במצבים מסוכנים בתוך בני ישראל עם אחד משמות הכינוי שלה, כדי להסתיר את הזהותה האמיתית וגם את המטרה האלטרואיסטית שלה. המטרה שלה לא הייתה לעשות לעצמה שם, אלא לחזק את העם במעשים טובים עתירי מוסיקה ומחול, שהם סמלים של אישה משוחררת מאז ועד היום.

כמו כל האלמנטים המרכיבים את חיינו, המים הם כל כך נוכחים בהם, עד שהם כמעט סמויים, ולא נראים. אנחנו מתייחסים אל המים כמובנים מאליהם, עד שהם פתאום חסרים לנו, ורק אז אנו יודעים עד כמה אנחנו תלויים בהם. ככה זה גם כשמרים מתה. בפסוק הבא לאחר מותה כתוב "ולא היה מים לעדה".

כך גם נראה לגבי אנשים גדולים שחיים חיים נסתרים, ועובדים בענווה ובשקט. רק כשהם עוזבים אותנו, זוכה הגדולה שלהם להיות מוערכת כראוי.

מרדבי בק הוא אמן, סופר ומוזיקאי המתגורר בירושלים


הנרות כיחסי-גומלין בין הקב"ה לישראל

"כי אתה תאיר נרי" (תהלים יח) אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, לנו אתה אומר שנאיר לפניך, אתה הוא אורו של עולם והאורה דרה אצלך? דכתיב (דניאל ב) "ונהורא עמיה שרא" ואתה אומר "אל מול פני המנורה" הוי "כי אתה תאיר נרי"? אמר להם הקדוש ברוך הוא: לא שאני צריך לכם, אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם, למה? לעלות אתכם בפני האומות שיהיו אומרים: ראו היאך ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל העולם. משל למה הדבר דומה? לפיקח וסומא שהיו מהלכין בדרך; אמר לו פיקח לסומא , כשנכנס לתוך הבית: צא והדלק לי את הנר הזה והאיר לי. אמר לו הסומא: בטובתך, כשהייתי בדרך אתה היית מסמכני, עד שנכנסנו לתוך הבית, אתה היית מלוה אותי, ועכשיו אתה אומר הדלק לי את הנר הזה והאיר לי? אמר לו הפקח: שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי מלווך בדרך, לכך אמרתי לך: האיר לי. כך, הפקח זה הקב"ה, שנאמר: (זכריה ד) "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ" והסומא אלו ישראל,שנאמר: (ישעיה נט) "נגששה כעורים קיר" היה הקדוש ברוך הוא מנהיגן ומאיר להם שנאמר: (שמות יג) "וה' הולך לפניהם יומם". כיון שעמד המשכן ,קרא הקב"ה למשה ואמר לו : תאירו לי שנא' "בהעלותך את הנרות" בשביל לעלות לכם.

(במדבר רבה, פרשה טו)


תהליך הבשלתו של עם ישראל היה מלווה בעליות וירידות

"ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים":… כשאמר משה ליסע משם מסע יום אחד, הלכו מהלך שלשה ימים ולילה אחד, כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ.

(ילקוט שמעוני במדבר פרק י סימן תשכט)


"ויסעו מהר ה'": ואמר רבי חייא בר חנינא: שסרו מאחרי ה'.

(בבלי שבת קטז, ע"א)


קומה ה' ויפצו איביך, וינסו משנאיך מפניך": במי המדובר?

ומשה רבינו ידע, כי יקומו לזאת התורה מראשית נתינתה אויבים ומשנאים. הלא דרישותיה – צדק ואהבת הזולת – הם בניגוד גמור לגזירות הרודנים ותוקפנותם, המתחברים לבריתות, לשם ערבות הדדית לקיים ממשלתם הזידונית על אף דרישות הצדק ואהבת הזולת. התוקפנים והחמסנים ההם הלוא ניצבים כאויבים על דרך התורה ואין נותנים לה מעבר; ודרישות התורה לריסון עצמי ול"קדושים תהיו" – הם הסתירה הגמורה לחושניותם הגסה, ולא יימלט שההמונים הגסים לא יקומו לה לשונאים ואפילו ל"משנאים", שלא רק באיבה יתייחסו אליה, כי אם גם ירדפוה בפועל ממש.

(מתוך פירוש רש"ר הירש על התורה, פרשת בהעלותך)


גדולתו וענותו של משה

כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה.

(בבלי יבמות מט, ע"ב)


"נסתכלו באספקלריא שאין מאירה". וכסבורים לראות ולא ראו, ומשה נסתכל באספקלריא המאירה, וידע שלא ראהו בפניו.

(רש"י על מסכת יבמות מט, ע"ב)


"ותדבר מרים ואהרן במשה": המניעים ללשון הרע

ואם יהיה בחבריך מי שיש לו יתרון עליך בעבודת האל, ומעשהו טוב ממעשיך, והוא משתדל להתקרב אליו יותר ממך, יסיתך היצר בו, ויאמר לך: כל אשר ייראה מהשתדלות זולתך בעבודה הוא חסרון נראה ממך, ולולא הוא, היית נראה בעיני בני אדם צדיק מכל בני דורך; השיא עליו, קנא בו ושטום אותו, וחקור על מומיו וגנותו וארוב למכשוליו, ואם תוכל להוציא עליו דיבת שקר כדי להפחית שמו אצל אצל בני אדם, עשה! אז תשיב עליו: ואיך אמאס מי שאהבו האלוהים ואגנה מי ששיבחו הבורא…?

 (רבי בחיי אבן פקודה: "חובות הלבבות", שער ייחוד המעשה, פרק ה')


ה"חכמות החיצוניות" נחוצות להבנת התורה

וכבר נתבאר, ריש פרשת תצוה, שהמנורה בכלל מרומז להאיר על חוכמת התורה בפילפולה של תורה והחקירה והעיון. והנה שישה קני מנורה עם הנר האמצעי הן המה שבע חוכמות חיצוניות הטפלים לתורה. ושהתורה צריכה להם להתפרש (בהן) בכל פרטי שיעורין וכדומה המגיע לביאור התורה… והגביעים מורים על השקאה, שהתורה משקה בחוכמות, והחוכמות משקות הדעת, לדעת ולהבין דיקדוקי דבר ה'.

 ("העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין שמות לז, יט)


"ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם.": אין מונופול על רוחניות

הוראינו לדעת שביסוד המנהיגות הרוחנית העליונה לא ניתנה זכות מיוחדת ("מונופולין") על הרוח למישהו. כשרונות הרוח הניתנים מאת ה' אינם מותנים במשרה ואינם זכויות של מעמד; האחרון שבאומה יכול לזכות ברוח ה' כיושב ראשונה במלכות.

(הרש"ר הירש במדבר יא, כט)


"והיית לנו לעינים": העיניים חביבות ומראות את הדרך

'והיית לנו לעינים': לשון עבר לו כתרגומו, ד"א לשון עתיד כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו, ד"א שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנאמר (דברים י) 'ואהבתם את הגר'.

(רש"י במדבר י , לא)


התרועה והתקיעה, הדין והרחמים, המלחמה והשלום

'תרועה יתקעו למסעיהם': כבר פירשתי בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כג כד) כי התרועה רמז למדת הדין, כי כן כתוב במסעות (לעיל ט כג) 'על פי ה' ביד משה', והיא המנצחת במלחמה, וכתוב (להלן פסוק ט) 'וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו' והרעותם', ועל כן אמר משה (להלן פסוק לה) 'וינוסו משנאיך מפניך', וכבר פירשתי סוד הפנים בעשרת הדברות (שמות כ ג), וכן תראו כי חומת יריחו נפלה בתרועה, דכתיב (יהושע ו י) 'עד יום אמרי לכם הריעו והרעותם', וכתיב (שם פסוק כ) 'ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה', ולכך היתה חרם, ובהקהיל את הקהל ראויים לתקיעה, כי הפשוטה רמז למדת רחמים כי ימינו פשוטה לקבל שבים, על כן יאמר '(ו)בנחה (להלן פסוק לו) 'שובה ה' רבבות אלפי ישראל', וכתיב (פסוק י) 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם, כי המלחמה לתרועה והמועדים והשמחה לרחמים, ורבותינו (ר"ה לג, ע"ב) העתיקו, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע, שלא יקצץ בנטיעות בראש השנה ויום הכפורים ועל הקרבן, אבל הכוונה זו לתקיעה וזו לתרועה, והמשכיל יבין.

(רמב"ן במדבר י , ו-ז)


"והאיש משה ענו מאד"

ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד ולפיכך נאמר במשה רבינו 'ענו מאד' ולא נאמר 'ענו' בלבד ולפיכך צוו חכמים 'מאד מאד הוי שפל רוח'. ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר, שנאמר 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך'.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות ב , ג)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.