בהעלתך תשע"ח, גיליון 1056

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי־הוֹצִיא ה' אֶת־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

(שמות יח, א)

איור: מרדכי בק

 

'וישמע יתרו כהן מדין' – מה שמועה שמע ובא ונתגייר? ר' יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע שהרי כתיב בצדו (שמות יז, יג) ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. ר"א המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא. שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר (תהלים כט, ט) 'ובהיכלו כולו אומר כבוד'

נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו? שמא מבול בא לעולם? (תהלים כט, י) 'ה' למבול ישב'. אמר להם: 'וישב ה' מלך לעולם' – כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו: מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של אש מביא, שנא' (ישעיהו סו, טז) 'כי (הנה) באש ה' נשפט'. אמר להן: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר.

ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו, שנאמר (תהלים כט, יא) 'ה' עוז לעמו יתן'. מיד פתחו כולם ואמרו (תהלים כט, יא) 'ה' יברך את עמו בשלום'.

(בבלי זבחים קטז, ע"א)

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן־רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי, חֹתֵן: מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי־ה' דִּבֶּר־טוֹב עַל־יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא אֵלֵךְ, כִּי אִם־אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר: אַל־נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל־כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם.

(במדבר י, כט-לא)

והיית לנו לעינים: להראות הדרך ורבים אומרים כי והיית לשון עבר רמז על העצה שנתן למשה שהראה לו מה שלא ידע וזה טעם לעינים.

אל ארצי. שאדור שם היום ושם נולדתי.

 (אבן עזרא שם, שם)

כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך – שלא תסבול זקנתי אוויר ארץ אחרת ומזונותיה.

(ספורנו שם, שם)


 

יתרו, החכם האוניוורסלי

מרדכי בק

לנכדנו מעיין

 שיחגוג את בר-המצוה שלו

 בשבוע הבא.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה: נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם; לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא אֵלֵךְ, כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר: אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ, כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ, וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ, וְהֵטַבְנוּ לָךְ. (במדבר י', כט-לב)

דמותו של יתרו, שעוזב את בני ישראל בפרשתנו, מלאה סתירות. כשאנחנו פוגשים אותו לראשונה (שמות ב) הוא מופיע ככהן מדין (היום צפון ערב הסעודית), ששבע בנותיו נעזרו על ידי משה הנרדף. המנהיג המדייני מכניס את הפליט הפוליטי לתוך ביתו, ממנה אותו להיות אחראי על צאנו, ונותן לו את ציפורה, בתו הבכורה, לאישה. (כפי שבדחן רבני אחד כתב : כשיש לך שבע בנות לחתן, אפשר להבין שיתרו היה מוכן לחתן אותן עם כל מי שנכנס לביתו, גם עם מגורש פוליטי!).

הספרות המדרשית מזכירה אותו אף מוקדם יותר. יתרו הוא אחד מיועצי פרעה (האחרים הם איוב ובלעם), כשהוא שומע את הצעת פרעה לשעבד את בני ישראל , הוא בורח ואינו רוצה להיות שותף לעיוות הצדק. דבר זה מסביר אולי את הסימפתיה שלו למשה.

הוא מופיע בפרשתנו כחותנו הגאה של מנהיג בני ישראל, ששיחרר את עמו משיעבוד מצרים, ושמביא אותם לסיני כדי שיקבלו את התורה מהאל הכל יכול. לפי כמה פרשנים יתרו מגיע לפני האירוע הכביר בהר סיני, כדי שיזכה לקבל את התורה בעצמו. בכך מוצאים חז"ל רמז שיתרו מתגייר, אחרי שהוא בחן את כל האמונות הקיימות והגיע למסקנה ש"עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים". הוידוי הזה משמעותי במיוחד עבור אדם הידוע בעולם כתיאולוג. כשחז"ל שואלים מה בדיוק הביא אותו למדבר סיני בעת ההיא, הם מציעים תשובות שונות, כולל יציאת מצרים עצמה, אבל גם קריעת ים סוף, המלחמה נגד עמלק, ירידת המן, באר מרים ומתן תורה (זבחים קט"ז, ע" א).

ניתן להעיר שתי הערות לסיבות אלו שניתנו ע"י חז"ל; האחת היא שההתגלות של יתרו באה מההכרה שלו שאלוהי ישראל הוא מקור הטוב והרע. הוא יכול להוציא עם משעבוד ולספק לו מזון, חומרי וגם רוחני, אבל בד בבד הוא מסוגל גם להנחית מכה ניצחת לאויבי ישראל. צירוף מעין זה לא נשמע עד כה במזרח התיכון העתיק, בו

התיאולוגיה הרווחת דגלה בהפרדה בין טוב לרע, במאבק בין שני אלים שווי כח, ואילו כאן היה אל אחד "עושה שלום אור ובורא רע".

העובדה שיתרו 'שומע' את מתן תורה (בלשון חז"ל ורש"י: 'מה שמועה שמע ובא?') מרמזת לכמה פרשנים שיתרו הגיע אחרי מתן תורה שנשמע "מסוף העולם ועד סופו". יתרו הוא מיוחד בכך שהוא הנכרי היחידי שהבין את משמעות הדברים ששמע. אין ספק שהעובדה שמשה היה חתנו תרמה לכך. במקור קבלי אחד נאמר שיתרו מלמד את חכמת העולם העתיק למשה . בזוהר רואים בשם ציפורה, (ציפור) הוא צופן לרוחניות גבוהה.

התכונות הפדגוגיות של יתרו מתבטאות שוב בהצעתו למשה להקים בתי דין לבני ישראל, כדי להקל על עולו של משה. בחיבור האזוטרי "עשרת המאמרות" נטען שזוהי תוצאה טבעית של נשמת יתרו , בהיותה גלגול של קין. לטענתו, העונש שקיבל עבור הריגת הבל אחיו, נבע מהעובדה ש"לית דין ולית דיין בעולם". אילו היה בית דין, הוא לא היה מגיע למצב שהביא אותו להרוג את אחיו. ואכן, אחד השמות של יתרו הוא 'קֵיני' שהוא אנגרמה של האב הקדמון שלו (תיקוני זוהר סט, קיט).

בכל זאת לא הכל פשוט עבור כהן מדיין. לא לגמרי ברור למה משה מחזיר אותו לארצו כל כך מהר אחרי המפגש במדבר. לפי גירסה אחת, העזיבה הזאת מתרחשת אפילו לפני מתן התורה. למרות שלפי מסורת אחת יתרו חוזר כדי להחזיר ולגייר את אנשי מדין, יש תחושה שמשהו לוקה בחסר בהתנהגות שלו, כאילו הוא נשאר קשור למקורותיו למרות המודעות החדשה אליה הגיע.

גרוע מזה, אפילו ההצעה שלו להקים בתי דין מרמזת (לפי אחד הפרשנים לפחות) שהמטרה שלו הייתה לזרוע מחלוקת בתוך בני ישראל – במיוחד בין שרי האלפים, שרי המאות ושרי העשרות. נראה שהוא היטיב להכיר את אופיו של עם ישראל.

לעומת זאת , מספר לנו התלמוד שבזכות המעשה הטוב שלו למען משה, זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית (סוטה יא, ע"א) , אבל בפרשתנו אנחנו קוראים (לפחות לפי חלק הפרשנים) שהוא חוזר לעמו מבחירה חופשית. לעומת דברי חז"ל על גורל צאצאיו, גורלו האישי לוטה בערפל.

ואולי, מטרת הנָרָטיב שלו טמונה במסר האוניברסלי המשתמע מסיפורו. יתרו פתוח לכל האמונות, אך הוא בוחר בדת ישראל, ובזכות זאת "עשרת הדברות" מובאות בפרשה על שמו. בנוסף לכך הוא יוצר את התשתית למסגרת ההלכה על פרטיה. נראה שהוא כאילו יצר מסגרת רחבה לאמונתו, אך מסגרת צרה יותר ברמה ההתנהגותית

התורה שהיא ביקורתית לרוב כלפי מנהגים ואורחות חייהם של נכרים, ובמיוחד כלפי המדינים, פותחת את זרועותיה ומאמצת את המדייני הזר הזה אל חיקה. חזרתו לעמו, מלמד אותנו אולי, שבשביל התורה האמת האלוקית היא בכל מקום, ושהימצאותם של אנשים בעלי רצון טוב ומהות רוחנית עמוקה אינה תלויה בזמן ובמקום.

חכמים מצאו ביתרו את אחד הגשרים המשמעותיים לעולם הרחב. יתרו נמצא גם בתוך עם ישראל וגם מחוצה לו. הוא גם מקבל את התורה, וגם מנסה להפיץ אותה בביתו ובקרב בני עמו. משפחתו הפכה להיות חלק מעם ישראל, ומקבלת על עצמה עול מלכות שמים, וצאצאיו שותפים לרמה הגבוהה ביותר בדיוני הסנהדרין. באשר יתר בני השבט של יתרו מקבלים על עצמם רק חלק מחוכמת התורה, מהמחוייבות לציווייה ולנָרָטיב שלה. הם ראו את התלהבות יתרו לגייר אותם, וספגו אותה, אך לא באופן מושלם. הם הוסיפות תוספות משלהם, או שילבו אותה בפולחניהם.

אולי אנחנו רואים בזה השתקפות של תקופת חז"ל, במיוחד עם צמיחת הנצרות. חז"ל הבינו שהתורה מתפשטת בעולם, ושהמסר שלה יופץ בין העמים, ולו באופן חלקי. משהו ממנה ילך לאיבוד בתרגום, אך לעומת זאת היא תגיע למקומות רחוקים, אליהם אין ביכולתם אפילו להגיע בחלומותיהם. יתרו הוא דוגמה לשליח שיצליח להעביר את מסריו, מבלי שאלה יובנו בצורתם המלאה.,

ואולי אנחנו יכולים לללמוד מיתרו עוד דבר: התורה שאליה הוא נמשך, ניתנה ב"חוץ לארץ" במקום שאחר כך ייקרא "גלות", אך בדיוק כאן מוסיף יתרו מימד ענק לעם ישראל – מערכת משפטית, שבלעדיה בני ישראל היו תלויים באדם אחד, במשה. החידוש של יתרו איפשר למשה לחלק את עול הדיונים המשפטיים בין כל אלו שהיו ראויים לעשות משפט. מהלך זה מנע מעם ישראל את הסכנה להפוך לדיקטטורה או אולי, לא פחות גרוע מכך, לאנרכיה, בה "איש הישר בעיניו יעשה".

ואולי מלמדת אותנו התורה, כבר בעת נתינתה, שעם ישראל יכול, ואפילו חייב, ללמוד את הדברים החיוביים הקיימים בעולם הלא- יהודי ("חכמה בגויים, תאמין"). הופעתו הראשונה של יתרו מלמדת אותנו במיוחד את הצורך בדמוקרטיזציה ובביזור סמכויות. עצת יתרו הייתה מנוגדת לחלוטין לנהוג בעולם הפגאני הקדום (שיתרו בעצמו היה חלק ממנו) בו שלט אדם אחד על החברה באופן מוחלט. התורה מרמזת שזאת לא הדרך שיש ללכת בה, ומייבאת את חותן משה כדי להוכיח זאת. יתרו מקים מוסדות, שיהוו את התפתחות של מה שנגדיר בהמשך כדמוקרטיה. כל אדם שווה בפני החוק ולכל אדם יש גישה שווה לבית המשפט. יתרו מלמד אותנו בבירור שעם ישראל תלוי באופן מוחלט באומות העולם כדי ליצור חברה שתוכל להתקיים אחרי המנהיגות הנוכחית. יתרו הוא היועץ האולטימטיבי ואין פלא שמשה אומר לו "והיית לנו לעיניים"; הוא היה "חוזה", ועל אף היעלמותו מהסיפור הגלוי של עם ישראל, השפעתו נצחית.

מרדכי בק הוא אמן, סופר ומוזיקאי המתגורר בירושלים. לאחרונה, יצא תקליטור עם שירים מהמקורות שהלחין בביצוע להקת "אספקלריא".


קוראים מגיבים

העומדים מן הצד מול דמעת העשוקים – תגובה למאמרו של רמי פינצ'ובר לפרשת אמור תשע"ח

משה רבנו אדון הנביאים שידעו ה' פנים אל פנים, זוכה בארבע מקומות בתורה לשיחה יזומה וישירה עם הקב"ה, שמטרתה לברר את ההלכה כפי שנצרכה לשעתה. כך גם בפרשת אמור (ויקרא כ"ד), כשמשה מבקש לברר את דינו של המגדף, וזוכה לתשובתו המיידית של הקב"ה.

פרק פשוט וברור שמשום מה ידידי רמי פינצ'ובר אינו יכול לסבול. לדידו אסור היה להרוג את המגדף. ומי שזוכה לבקורתו הקשה של רמי פינצ'ובר הוא משה רבנו 'גדול מצילי העשוקים מיד עושקיהם'. במקום לפנות אל הקב"ה, היה על משה 'להציל את העשוק מיד עושקו', כפי שהציל לפני שנים את אחִיו המוכה במצרים, וכפי שהציל את בנות יתרו מיד הרועים המדיינים.

קשה לי להבין כיצד מעוותים הפסוקים כל כך, וקשה לי להבין מדוע יש לתת לדברים שכאלה, מעמד של פרשנות. אכן מצא רמי פינצ'ובר שחלק מחכמי המדרש ראו את המגדף כממזר, ומשכך התפתח במדרש על אתר דיון על דמעת הממזרים העשוקים, שמתוך שחייבים הסנהדרין על פי דין תורה להרחיקם, מבטיח הקב"ה לנחמם לעתיד לבוא. וכך נאמר במדרש שרק את מקצתו ציטט רמי פינצ'ובר, 'אמר הקב"ה עלי לנחמן. לפי שבעולם הזה יש בהן פסולת, אבל לעתיד לבוא אמר זכריה כולו דהב נקי'. אכן רואה הקב"ה את דמעת העשוקים, אך נראה שגם הוא יכול לנחמן רק לעתיד לבוא.

ועוד אתמהה, מה לדמעת העשוקים ולגזר דינו של מברך ה'? האם דמעת העשוקים מתירה להם לחרף ולגדף? וביותר נתמהה מה מקום יש לבקורת על משה שהשאיר הפסיקה לקב"ה עצמו? ומה נאמר לקב"ה שסבר כנראה שאין כאן כלל מקום לנחם הממזרים, אלא יש להוקיעם כמברכי ה'.

נראה שנסחפנו הפעם לפרשנות שאינה מתאימה לא לאכסניה שבה פורסמו הדברים ולא למשה רבנו שלא קם עוד נביא כמותו.

אליעזר דניאל יסלזון, ירושלים

 

ורמי פינצ'ובר,כותה המאמר מגיב:

את המחלוקת בינינו אפשר להבין על רקע הדברים הנפלאים (בעיני) של ח.נ.ביאליק שאליהם אני מכוון בהערה מס' 9 בדברים שכתבתי:

להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מדת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן – מדת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה. זו – קליפה, גוף, מעשה; וזו – תוך, נשמה, כוונה. כאן אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד; וכאן התחדשות תמידית, חרות, רשות.

אליעזר טוען שכביכול טענתי שאסור היה להרוג את המגדף ולא מצאתי טענה מעין זו בדברי. הדברים שכתבתי היו ברוח דברי האגדה ועל פיהם האיש המצרי הגיע פעמיים למשה. בפעם הראשונה נכנס לבית הדין כאשר רצה להסתפח לשבט דן ומשה לא שעה לתחינתו ולא התחשב באדם שנולד על פי האגדה כתוצאה מאונס אכזרי של נוגש מצרי שבוצע באמו שלומית בת דברי למטה דן. משה קבל את טענת בני דן ודחה את בקשתו של העשוק להצטרף לשבט דן (וזאת למרות שלפי חלק מדעות חז"ל כלל לא היה ממזר). ועל כך אני מיצר ושואל, האם לא ראוי היה לשמוע את דמעת העשוקים? האם תמיד ייקוב הדין את ההר? האם אין אנו מצווים לדון לפנים משורת הדין? והרי על מה חרבה ירושלים?

רק בפעם השנייה לכשהיגיע המקלל לבית דינו של משה, נתקבל הצווי האלוהי לסקול אותו באבנים.

אילו היה משה מציל את אותו העשוק – קורבן האונס – מיד עושקיו – בני שבט דן – לא היה הקורבן מגיע לידי הקללה.

וגם על הצווי יש לומר בקצרה, האם אין ערעור על צווי האל? האם אברהם לא התווכח עם גזר הדין האלוהי שנגזר על אנשי סדום? ובכלל מדוע משה התלבט הרי הדברים מפורשים בפרשת משפטים ואולי היו אלו רגשות אשמה על פסיקתו הראשונה?

ביקורת חז"ל על דמויות במקרא, אף על הנשגבות שביניהן, היא מן הידועות, ובכך הם הולכים בעקבות המקרא עצמו שאינו חס לא על יוסף, לא על דוד וגם לא על משה רבנו עצמו ברגעי קלקלתם.

ואסיים בדבריו של מורי ודודי פרופ' יונה פרנקל ז"ל, מגדולי חוקרי האגדה בימינו (שנרמזו בהערה 9 במאמרי). "ההלכה של ממזרים יוצרת את האגדה החדשה על דמעת העשוקים, ואז נוצרת ההלכה החדשה שלעתיד לבא הממזרים יהיו כשרים. המערכת היא כך: אגדה (החטא הנורא של ניאוף), הלכה (ממזרים פסולים לבא בקהל ישראל) אגדה (דמעת העשוקים שהקב"ה רואה) הלכה (לעתיד לבא יתקבלו הממזרים בקהל).

ואני שואל: האם לא הגיע הזמן של ה"עתיד לבא" – הזמן של "ועשית הישר והטוב"? וראה את מאמרו המקיף של פרופ' אביעד הכהן (בהערה 12 במאמרי) המוצא פתרונות הלכתיים לדמעת העשוקים.

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.